“הכי גרוע היה לקראת הסוף. המון אנשים מתו ממש בסוף ואני לא ידעתי אם אני אחזיק מעמד יום אחד נוסף.
איכר אחד, רוסי, יברך אותו אלוהים, ראה את מצבי, והוא נכנס לביתו ויצא עם חתיכת בשר בשבילי.”
“הוא הציל את חייך.”
“לא אכלתי את הבשר.”
“לא אכלת אותו?”
“זה היה חזיר. סירבתי לאכול חזיר.”
“למה?”
“מה זאת אומרת, למה?”
“מה, מפני שהוא היה לא כשר?”
“כמובן.”
“אבל אפילו לא כדי להציל את חייך?”
“אם שום דבר לא חשוב, אין את מה להציל.”

מתוך שיחה שניהל ג’ונתן ספרן פויר עם סבתו, ניצולת שואה.
לקוח מהספר “לאכול בעלי חיים”
תרגמה: נעמי כרמל.

כבר הזכרתי בעבר את עמותת המקור.
מדובר בעמותה ששמה לה למטרה לקדם את הקוד הפתוח בישראל.
אין לי ממש כוח להכנס לכל הויכוחים הביזאריים שהולכים ברשימת הדיוור שלהם.
אז אני אתמקד בריב הנוכחי.
שחר שמש, חבר מייסד, הציע לקחת על עצמו את תחזוקת השרתים של עמותת המקור.
התמורה?באנר באתר ‘המקור’ של חברת לינגנו שבבעלותו.
אישית, זה נראה לי הוגן מאוד כלפי ‘המקור’.
מבחינת שחר התמורה היא כמעט אפסית, מבחינת ‘המקור’ מדובר בחסכון כספי לא קטן כנראה ושחר הוא מישהו שיש לו רקורד מוכח בכמה וכמה תחומים.
אבל לא, שמשהו ברשימת הדיוור של המקור יעבור בלי וויכוחים? שחברי ‘המקור’ לא יכשילו ניסיון לעזור כאילו ‘המקור’ היא מניה בטוחה בבנק שערכה עולה מיום ליום ואבוי לאיש החמדן שמציע עזרה.
הוא בטח זומם להשתלט על “מקורות הנפט של אלסקה” כפי שניסח זאת (בציניות מן הסתם) מישהו ברשימת הדיוור.
אז כרגיל, הדיון נמרח ונמרח (אמור להיות ארכיון מקוון איפשהו), ונכון לרגעים אלה, דברים מתחילים להיות מכוערים במיוחד (גם זה עניין רגיל).
אך לא לשם זה התכנסנו (הערה לעצמי, פוסט קצת יותר מושקע על מלחמות היהודים ב’המקור’).
לרוב הדיונים האלה מולידים ציטוטים הזויים לחלוטין.
אני מודה, יש אנשים שנהנים להעביר אחד לשני תמונות משעשעות או קטעי וידאו במייל.
אני אוהב להעביר קטעים מרשימת הדיוור של ‘המקור’.
הציטוט המוביל מהדיון הנוכחי הוא באדיבות עומר זק.
אחד המתנגדים הקולניים ביותר להצעה של שחר שמש לקחת על עצמו את תחזוקת השרתים (ואחד שבדרך כלל בעד הנגד):
“טרויה נחרבה בגלל מתנה גדולה מהיוונים.
הבורג נוצחו לראשונה בהיסטוריה שלהם מפני שהם ניסו לבלוע דבר אחד יותר מדי
(קפטיין פיקארד) – טוב, זו לא מתנה אלא משהו שהם לקחו בכוח.
כל הורה לילדים אחדים יודע שאם הוא נותן מתנה לאחד מהילדים, הוא צריך לתת
מתנות גם לילדים האחרים אחרת הם יקנאו זה בזה ויריבו.
הבל קיבל את ברכתו של אלוהים ולא נהנה ממנה זמן רב כי קיין קינא בו”.

על ההודעה הזאת (זה רק ההיילייט) קיבל עומר זק את התגובה:

” לעניינו של דבר – עומר, אם אני לא טועה אתה בעליה של חברת תוכנה קטנה. האם
> אתה מתנדב לתחזק את אתר העמותה? אם כן, מדוע לא שלחת הצעה במקום מכתב הזה?
> אם לא, מדוע אתה מבזבז את זמנם של כולם?
לכן אני ארשום זאת הפעם בברור, ובלי משחקים מיותרים: עומר, או שתשלח הצעה
קונקרטית, או שתסתום ת’פה. מספיק ברור?”
לילה טוב.

רציתי לפרסם גם את זה ושכחתי.
מסוג הדברים שנובעים מחוסר תשומת לב ולי תמיד נראים רע.
אתמול פורסמה ידיעה על קלטת שבה מופיע ככל הנראה רון ארד.
באתר אנרג’י יש פרסומות לטלוויזיה מתוצרת טושיבה וככל הנראה הרוטינה היא שבפרסומת משלבים תמונה מהכתבה.
זה מה שיצא:

היות ואני מבשל לי בלוג חדש בענייני מחשבים (אותו אני אזניח בוודאי לאחר שבוע), והיות והגיע הזמן לאחד בין כתבי המפוזרים להם בין חברות אכסון\פלטפורמות כתיבה שונות, בשבוע הקרוב בבלוג דברים יעלמו ויחזרו.
בגדול, נאלצתי להגדיר מחדש את שרתי הdns המכוונים לבלוג הזה כך שיצביעו לחברת האכסון הקודמת שלי, כדי שתהיה לי גישה ל(בלה בלה בלה…) ולאחר מכן אני אהפוך את הדברים בחזרה.
אבל עד הבחזרה, דברים יראו מוזר.
פוסט זה ישמיד עצמו עם החזרה לפעילות.
נ.ב כותרות אפשריות לבלוג העתידי (שיפעל במקביל לבלוג הזה למי שתהה)

אנתרפולוגיה מקוונת -יומנו של מכור למידע
אנתרפולוגיה מקוונת -יומן הרשת של גיק טרחן
תחת שמי סייבריה – (אין כותרת משנה עדיין).

m@cyberia.org.il

ניצול עובדים במדינות כמו סין תמורת שכר מינימום בתנאים לא אנושיים זה לא עניין חדש ואני לא אסקור כאן את כל ההיסטוריה מ’נייק’ ועד בכלל.
כולם שמעו על זה, הרוב בוחרים להתעלם.
למי בכלל אכפת מהילד בן ה7 שעובד 12 שעות ביום כדי שאנחנו נלבש ג’ינס מאגניב.
אבל ‘אפל’ היא לא אחת מאלה, נכון?
חברה כל כך איכותית שנוסדה על ידי שני היפים לשעבר, שמביאה לעולם המחשוב את המראה הנקי, אסתטיקה של מודעות עצמית לדור חדש.
לא יכול להיות שהם מממנים עבדות.
מהמחיר שהם דורשים עבור המוצר שלהם כולל בוודאי בחישוב את החלק שהם מפרישים כדי שפועלי הייצור שלהם יוכלו לקבל משכורת הוגנת.
אולי לא כמו קהל היעד של מוצרי ‘אפל’, אבל קיום בכבוד.
לא יכול להיות אחרת.
אני לא קורא קבוע של הרגיסטר, למרות שהוא אתר אמין, תמיד יש בו הרגשה של מעט צהוב מדי.
אני כן אגיד לזכותו שהוא בהחלט מקיים את המוטו שלו שמצהיר על “לנשוך את היד המאכילה אותו” (כן, קלטתי את ההתחכמות במשפט האנגלי).
הערב קראתי בו מאמר המספר על איך באים אייפודים לעולם ומי בדיוק משלם את המחיר, ולא, זה לא מי שמגהץ את כרטיס האשראי תמורת סכום מופרז רק כדי לשאת בגאון את סמל התפוח הנגוס.
למען הדיוק, אני אציין שהמקור לכל הסיפור הוא תחקיר שעשו עיתון אחד והנושא עדיין בבדיקה.
הנה כמה היילייטס:60 שעות עבודה בשבוע לפחות (שזה אומר 10 שעות של ישיבה בפס ייצור של עבודה חד-גונית וסיזיפית), כ100 עובדים דחוסים בחדר, מניעת קשר עם העולם החיצוני.
אלפי עובדים שמרביתן הן נערות ונשים חסרות כל השכלה וכולם שבויים במתחם ענק שמשרת את ‘אפל’ כמו גם חברות אחרות.
על פי הדיווחים מדובר בקומפלקס ייצור המכיל כ200,000 עובדים וכ15% מכמות העובדים הזאת שייכת ל’אפל’.
מה יש ל’אפל’ להגיד? הם מכחישים .
בתור התחלה, הם טוענים שאין ניצול של עובדים קטינים (למיטב הבנתי, זו טענה שכלל לא הועלתה, מה גם שקטין נחשב לבגיר מגיל 16 בסין וזה קצת מגדיל את מרחב התמרון של מחברי הדו”ח).
נכון שנורא קל להפנות אצבע מאשימה כלפי החברה המערבית הנצלנית ויכול להיות ש’אפל’ באמת עשתה בדיקה מעמיקה וסתם נטפלים אליה.
אבל מצד שני, אני לא שוכח שלפעמים צריך לדעת לקרוא בין השורות ואת הדו”ח שהחוקרים של ‘אפל’ חיברו, אפשר לקרוא ביותר מאופן אחד.
התחקיר שלהם גילה שהעובדים זוכים לשכר מינימום מקומי, שלא מכריחים אף אחד לעבוד שעות נוספות (קרי:לא טוב להם?שיילכו לחפש עבודה אחרת), ועוד תוצאות שאיכשהו לא מצליחות לשכנע אותי.
בתור אחד שזכה לעבוד במקומות עבודה נצלניים כאלה ואחרים, אני מאוד מודע לאופן שבו תנאי הניצול יכולים להיות מסובבים בצורה כזאת שהמנצל מוצג כמלאך מיטיב והמנוצל בכלל צריך להיות אסיר תודה על תנאי העבדות שבהם הוא מתקיים.
דוגמא אחת שאני זוכר מהשנה הנוכחית היא מפעל אלקטרוניקה מאוד גדול שבפס הייצור שלו עובדים כ12 שעות ביום.
למי שחדש כאן, החל מחודש ינואר אני נטול עבודה קבועה ועברתי אי-אילו מקומות עבודה שהזכירו לי כמה דברים על המציאות הישראלית.
באחד מימי שישי בעל המפעל החליט שקצב הייצור לא מספיק מהיר.
הבעיה היתה שלא היו חומרי גלם לעבודה מסוימת, מה שגרם לעיכוב.
זו בעיה שהתחילה מלמעלה ולא בייצור עצמו.
אותו בעלים החליט שהצוות שעמד לסיים את עבודתו ולצאת הביתה למנוחת השבת, יישאר להשלים את מה שמלכתחילה לא היתה אשמתם שלא בוצע.
היות והיום היה שישי שבו עבדו עד השעה אחת, לאף אחד מהעובדים לא היה אוכל והמטבח של המפעל
לא היה פעיל.
העובדים הושארו עד השעה חמש (הם התחילו לעבוד בשעה 07:00) ללא מזון.
בנוסף, הם חזרו לעבוד ביום שבת.
וכדי להוסיף, ביום ראשון התחיל שבוע עבודה חדש ואותו צוות מסכן המשיך לעבוד מבלי שיקבל יום חופש אחד, עד ליום השבת שלאחר מכן.
כל זה בישראל 2006.
כמובן שלא מחזיקים אף אחד בכוח.
אבל כשיש משפחה, כשהשוק לא בדיוק שופע בהצעות עבודה אטרקטיביות, בטח לא באזור שבו גרתי, הלחץ המופעל על עובדים כאלה הוא עצום.
בהיות צעיר ופוחז ונטול משפחה לפרנס, יש את הפריבילגיה של לעזוב וזה מה שעשיתי.
לא הייתי שייך לצוות הספציפי הזה, אבל 12 שעות עבודה יומיות היו יותר ממה שהייתי מוכן לסבול.
הרי עזבתי עבודה ששעבדה אותי (לא פיזית ולא שעות ארוכות, אבל נתתי לאותה עבודה להשתלט על חיי וזו היתה אשמתי בלבד) ועזבתי על מנת שאוכל לפתח סוג של חיים שלא כוללים עבודה, חזרה הביתה לישון, וקימה מוקדם בבוקר לעבודה.
מעניין אם הפוסט הזה ימנע ממישהו לקנות ‘אייפוד’.

לפני מספר ימים פרסם הבלוגר הראשוני, חרמון, ידיעה בלעדית על עליית הבלוג של אחמדניג’אד.
בימים שלאחר מכן החלו לזרום למערכת דוג’ו השפירית (מדובר במערכת קוד פתוח חדשנית מבוססת דפדפן Firefox)ידיעות על וירוס\תולעת\ניצול פרצת אבטחה באינטרנט אקספולרר אשר תוקפים (כולם ביחד וכל אחד לחוד?) מחשבים בעלי כתובת ip ישראלית.
כל זה כאמור, באתר שהובא לידיעת הגולשים הישראלים באופן בלעדי על ידי הבלוגר חרמון אשר לא הסתפק בידיעה אלא הביא לינק מפליל לבלוג התוקפני, לינק שהביא חרמון!
במערכת הדוג’ו עשו סיעור מוחין והגיעו למסקנה הנחרצת שיש לשאול שאלות קשות!
כמו כן הוחלט מתוך שמירה על עקרונות של בטחון שדה שלא לתת לינקים, לא לבלוג של חרמון ולא לאתרו של ציר הרשע מאירן.
לעומת זאת וכשירות בלעדי לקוראי הבלוג מובא אינדקס הIp העולמי כך שיוכלו קוראי הדוג’ו לכתוב תולעים\וירוסים משל עצמם כך שכאשר יכנס אחמדניג’אד לבלוגם, יזכה לטעום מהתרופה של עצמו.
בשבוע הבא בדוג’ו: מדוע גביעי קוטג’ 3% קטנים מעט מגביעי קוטג’ 5% (בקרוב באריזה חדשה).
מקורותי חזרו עכשיו נסערים מקניות שם הם נתקלו בגביעי הקוטג’ הנ”ל (גילוי נאות:השפירית לא אוהבת קוטג’ או גבינות בכלל, למעט על פיצה).

נ.ב.
אני שוקל לאמץ סיסמא לבלוג: “השפירית היא הבולדוג של עולם החי”!
איך?

ברכותי לנבחרים.
אני אומנם לא מכיר באופן אישי אף אחד מהם, אבל לפחות לגבי שחר שמש אני חושב שמדובר באיש הנכון בזמן הנכון.
ואם הייתי בעל זכות הצבעה (שאני מניח שאני אוכל לקבל אם ארצה), הוא ללא ספק היה מקבל את הקול שלי.
בכל מקרה, הלינק הזה נשלח לרשימת הדיוור שלעמותת המקור ואפשר לראות בו את חברי הוועד הנבחר: שחר שמש, דותן מזור ונדב ויניק.
העבר מלמד שזה תפקיד כפוי טובה, ובכל זאת, אני אחזיק להם אצבעות.
הערב (וללא קשר למי שנבחר לוועד) חידשתי את החברות שלי בעמותה, למרות שאני חצוי לגבי הצורך בה או הדרך שבה העמותה מתנהלת.

כשריק רובין וראסל סימונס הקימו בשנות ה80 את חברת התקליטים שלהם, הם בחרו בשם Def jam.בצורתה המקורית, המילה Def היתה מילת סלנג נפוצה בגטאות השחורים של ניו-יורק ובתרבות ההיפ-הופ הצעירה דאז, והמשמעות שלה היתה “משהו טוב” (בערך).
למעשה, המיתוס טוען שמקור המונח הוא מילה אחרת עם צליל דומה שריק רובין שמע לא נכון בזמן שהסתובב על חברים בברונקס, אבל הפך איכשהו למילה לגיטימית.
עם הצלחת הלייבל ועם חדירת ההיפ-הופ לתרבות האמריקאית, אמריקה הלבנה אימצה את המילה וגלי “וויגרז” (וויגרז=ווייט ניגרז. כינוי לילדי פרברים שאימצו סממני דיבור ולבוש שמאפיינים את סצנת ההיפ-הופ השחורה ברובה), הפכו את המילה לכל-כך נפוצה, שמילון אוקספורד המכובד הכניס אותה כערך.
בשלב הזה הבין ריק רובין שמספיק זה מספיק.
הוא אסף כמה חברים לדרך, ראפרים מהלייבל שלו ומאחרים, הזמין את הכומר המיליטנטי אל שארפטון שיישא הספד, וביחד ערכו הלוויה רשמית למילה ולמושג Def.
היה שם ארון קבורה שלתוכו הושלכו מספר עותקים ממילון אוקספורד ביחד עם כמה בקבוקי אלכוהול כמו שעושים כשקוברים את הג’מעה מהשכונה שנורו על ידי כנופיה יריבה.
השמועה אומרת שכמה שנים מאוחר יותר, אותו טקס בוצע לזכר ה”גראנג'” בניצוחו של כריס קורנל.
ועכשיו למה שאני באמת רוצה לדבר עליו.
בלוגים.
בלוג, בלוגיה, בלוגספירה.
בלוג זה אין.
יש בלוגים בטלוויזיה. בשני ערוצים שונים!
יש בלוגים עם מצלמה שהם כמו בטלוויזיה וקוראים להם blog-tv.
אני לא נורא אוהב לטחון מים, אז אני אפנה אתכם לבלוג של אוהד מיכאלי שכתב קטע מצוין על הדבר הזה בדיוק.
על זה שנדמה שבלוג זה הIt word של כל העולם.
או לפחות החלק הזה בעולם שרוצה שצעירים מאגניבים יאהבו אותו כמו שהוא אוהב אותם.
אני כן אחזור על מה שכתבתי בתגובה בבלוג של אוהד.
בלוג בהגדרתו הוא יומן רשת.
אני אחזור על זה לאט יותר למקרה שאחד מזכייני ערוץ 2 קורא כאן: יומן אשר נכתב ברשת האינטרנט.
למצלמות טלוויזיה אין קשר להגדרה של בלוג כמו שלהורדת פורנו באימיול או לקיחת האוטו למוסך אין הרבה קשר להגדרה המקורית של המונח בלוג.
למה נזכרתי בזה בעצם?
בעודי מרפרף בבלוגה המתחדש של וולווט באתר “דה-מארקר-בלוגס”* מצאתי הפניה לבלוג של אחת, זרובבלה, בלוגרית מהאליטות של ישראבלוג.
עכשיו, באמת שאין לי דבר וחצי דבר נגד זרובבלה.
מהמעט שקראתי בבלוגה, מדובר בבחורה מקסימה, שנונה יחסית, לא סובלת מחוסר מודעות עצמית, חמדמדת מראה, והכי חשוב, בניגוד לבלוגרית מאוד פופולרית בשם מארגי, היא לא דמות פיקטיבית.
אז במה זכתה זרובבלה לבלוג משלה באתר של העיתון הכלכלי המאוד נחשב?
לזכותה ייאמר שהיא עצמה מעלה את השאלה.
כנראה שהעובדה שהיא בלוגרית פופולרית זו סיבה מספקת עבור מנהלי האתר.
אני מניח שהיא לא שם כדי למשוך את המנהלים, האנליסטים או מי שלא יהיה קהל היעד של אתר הבלוגים היוקרתי לעתיד.
אבל היא בלוגרית והיא פופולרית והם רוצים את הקהל שלה כי אולי המארקר רוצה להיות צעיר ומאגניב ולהראות שהוא בעניין.
אישית, אני חושב שגם זרובבלה וגם וולווט הולכות לגלות שקר שם בחוץ.
ישראבלוג הוא לא מהאתרים המועדפים עלי ברשת.
אבל אני כן מבין שיריב חבוט הצליח ליצור שם משהו שגורם לאנשים לקרוא לאתר “בית”.
בזמן שניהלתי שם בלוג, גם אני הייתי בתוך זה והרגשתי קצת חלק מהקהילה הזאת.
זה משהו מאוד חמקמק שספק אם יצליחו לשכפל באתר המארקר.
אז הם הביאו לשם שני בלוגרים פופולרים, אחת שניתן להצדיק איכשהו ואחת שאני סקרן לראות אם בכלל ינסו להצדיק.
אולי זה הזמן לקיים טקס אשכבה למונח בלוג, בדיוק כפי שנעשה למילה Def לפני יותר מעשור.
עושה רושם שהקסם שהמילה הזאת מהלכת על יותר מדי אנשים, הוא פשוט חזק מדי.

*שאלה לוולווט: היות ולאתר המארקר אין עמוד ראשי עם הפניות לבלוגים, יכול להיות שמישהו לחש על אוזנך על קיום הבלוג ורמז שכשתשורה למעסיקייך החדשים, את צריכה ליחצ”ן את זרובבלה?
כי משום מה, קשה לי לתאר אותך כמנויה הממוצעת על הבלוג שלה.

תוספת מאוחרת:
גם היום מזכירה וולווט את בלוגה של זרובה.
סבי המנוח מצד אבי נהג לומר:”פעם אחת מקרה, פעם שניה צירוף מקרים, פעם שלישית קונספירציה”.
תהיה פעם שלישית? נחכה ונראה.
וגם ליובל דרור יש מה להגיד בנושא המדיניות של המארקר.

ולסיום:viva la Grunge!
שימו לב מי יושב מבואס על הבר

הכנס השנה יערך בקמפוס של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה.
אתר הכנס כאן.
פוסט אצל שחר שמש שלקח על עצמו את הניהול בחודש וחצי האחרון, לאחר פרישתו של שלומי פיש.

בכוכב נולד (למען הרקורד, פעם ראשונה שאני מצביע ופעם ראשונה שאני עוקב אחרי כוכב נולד מעבר למה שיש בעיתונים ובשידורים חוזרים)
דוד סלם הצרפתי.
למה? כי יש משהו בעיניים שלו שכל-כך רוצה והשופטים ללא יוצא מהכלל פשוט קטלו אותו בצורה מוגזמת.
האמת שהביצוע שלו הערב לא היה משהו בכלל.
בעצם, רוב הביצועים לא היו משהו.
אני בעד שמאור פיניה והילד הזה מחולון ילכו הביתה.
יאללה, רצתי לראות את התוצאות.

תוספת מאוחרת:
אז קודם כל, לילד הזה מחולון קוראים נדב ומה זה הירוק הזה שהוא לבש היום? חוגגים את יום סנט פאטריק בחולון ולא סיפרו לי?
דוד סלם עבר.
מאור פיניה כמעט ולא עבר.
עושה רושם שמישל הוא מתחרה חזק.
חביב השופטים וחביב הקהל והוא באמת זמר מרשים.
הוא דיבר על אהבתו ל”סגול כהה” ולהקות אחרות מהז’אנר ולדעתי הוא שר לא פחות טוב מהזמר של “סגול כהה” ומברוס דיקינסון (איירון מיידן) ואחרים בסגנון הזה.