שלוש לפנות בוקר ומה יותר דחוף מלעבור על הסימניות שלי בdel.icio.us, סתם ככה.
סוג של מסע במנהרת הזמן לראות מה חשבתי שמעניין לקרוא ברשת לפני חמש שנים בערך.
וככה, בין כל הלינקים מצאתי, שוב, את אליזבת קוטון
זמרת פולק אמריקאית, לא מאוד מוכרת, בטח שלא ביחס למוסקאים גברים של אותה תקופה.
אולי בגלל שהיא היתה יותר פולק מבלוז, אולי בגלל שהיתה אישה שמנגנת על גיטרה בצורה וירטואוזית, אולי בגלל שהיתה גם זה וגם שחורה.
אולי בגלל שבעצם אף אחד לא שמע עליה או אותה עד שהגיעה לגיל 60 (נולדה בשנות ה90 של המאה ה19)
כל אחד מאלה הפך אותה לחריגה.
הסיפור שלה כולל בעיקר נישואים ולידה בגיל צעיר, התרחקות ממוסיקה לכמה עשורים טובים ואז התחלה חדשה בגיל 60, לא פחות,כאשר באה לעבוד כעוזרת בית אצל משפחה של זמרי פולק בשם סיגר (פיט סיגר הוא בן המשפחה הידוע יותר),
שגילו מחדש את הכשרון שלה.
אב המשפחה, מייק סיגר, היה זה שהקליט אותה לראשונה בחייה.
למעשה, היא לא ניגנה מעל 40 שנה עד שהגיעה לבית המשפחה, והיא התחילה ללמד עצמה מאפס בעצם.
השיר היותר ידוע שלה הוא Freight Train הוא משהו שכתבה בגיל 11!

“האם הצעירים והצעירות של היום ספקנים יותר?, מוכנים יותר למרוד נגד הקונפרמיזם? השאלה עלתה בקורס בנושא חברות ואחריות שאני מעביר בפקולטה לפילוסופיה באונברסיטת טורונטו. צפינו בהקלטות המתארות את ניסוי הצייתנות של סטנלי מילגרם, שנערך בשנות השישים, כדי לבחון את עמדתם המורית של אזרחים מן השורה בפני סמכות מדעית פטריארכלית ולוחצת. מילגרם עצמו היה המום מן התוצאה:יותר מחצי הנבחנים היו מוכנים לחשמל אזרח אחר, לחשמל אותו עד כדי איבוד ההכרה ואולי גם עד מוות, רק כי מישהו בחלוק לבן הורה להם לעשות זאת (הנבדקים לא ידעו שמקבל מכות החשמליות הוא שחקן שביים את אובדן ההכרה והתגובות למכות החשמל). אחת מן הסטודנטיות אמרה לי שניסויים דומים שייערכו כיום לא יניבו תוצאות כאלה. נערים ונערות כיום, הסבירה, הם הרבה יותר ערניים וחסרי כבוד לממסד, ולכן סביר להניח שיקשיבו למצפונם יותר מאשר שיעשו מה שנאמר להם. כששאלתי מי מסכים לנאמר, כמעט כל הנוכחים בכיתה הצביעו. כנראה נרדמתי בשמירה.תמיד ראיתי בניסויים של מילגרם עדות שכמעט אין עליה עוררין לכניעתו של טבע האדם מול מערכת כוחנית של שליטה. אני לא רוצה לחשוב איך אני הייתי מתנהג במעבדה של מילגרם, אבל הסטודנטים שלי כמעט ולא הוטרדו מהם. מבחינתם קלטות הווידאו היו כמו תיעדו מארץ זרה. החלטתי ללכת על כמה שאלות מהירות: כמה מהנוכחים באולם באמת מאמינים שהסרבים טבחו ב100,000 אלבנים בקוסובו? והצדיקו בכל את ההפצצות של נאט”ו?רוב רציני הרים את ידו. מי שמע על נועם חומסקי?פחות מחצי תריסר ידיים הורמו. לחצתי:כמה מהנוכחים לובשים “גאפ” וקלווין קליין?סוף-סוף תמימות דעים.כל הידיים באוויר. כעת הגעתי לחוף מוכר, מתכונן למשט התקפי בן שתי דקות על צרכנות ויצור הסכמה למתחילים, כשבחורה צעירה לבושה במיטב המותגים הצביעה: “תסלח לי, אבל אני לא מסכימה למה שאתה מנסה לרמוז.אני בוחרת ללבוש את מה שאני לובשת בגלל שאני אוהבת בגדים, לא כי מישהו אמר לי”.מילמול של הסכמה שטף את הכיתה. מוזר.המושאים של מילגרם אכן נתנו שוקים חשמליים, אבל עשו זאת תוך שהם מפגינים סימני לחץ ומועקה חריפים, שהעידו על קונפליקט. הם ידעו שהם טועים אבל הרגישו חסרי כוח להתנגד. בניסוי הגדול ביותר בקונפרמיזם וציתנות, לעומת זאת, צרכנות ההמונים, הסובייקטים מאושרים. הם מרגישים בשליטה מלאה. הסמכות הפכה לאידיאולוגיה”. -אנדרו פוטר-
עוד על הניסוי של מילגראם.

צפיתי עכשיו בסרט ‘ריי’.
לגמרי לא רע.
לרוב, אני לא מוצא עניין בסרטי אוסקר.
האמת העצובה היא שלרוב, הסרטים שזוכים באוסקר מגובים על ידי מנגנון משומן של יחסי ציבור.
לאיכות שלהם יש רק לעיתים נדירות איזשהו קשר לזכיה.
הצילום מרשים, התסריט כתוב היטב, ג’יימי פוקס הפתיע אותי לטובה כי אני מכיר אותו בעיקר מאיזה סיטקום נמוך הומור שהיה לו מלפני כמה שנים.
היה משהו שקצת הפריע לי בדרך שבה הם טיפלו בהתמכרות שלו לסמים.
ריי מזריק סמים. בזה זה נגמר.
לא ממש נכנסו לאיך היה ריי הנרקומן. הוא מזריק וזהו. אשתו קצת כעסה.
גם ממערכת היחסים שלו עם אשתו, במיוחד לנוכח הסמים והידיעה שלה על הבגידות, יכלו להוציא הרבה יותר.
אבל אני מניח שלמדיום יש את המגבלות שלו והיה צריך לחתוך.
בכל אופן, סימנתי לעצמי להתחיל להתעניין ברצינות בריי צ’ארלס.
הסרט מתרחש בעיקר בסביבות שנות החמישים ומאוד בולטת בו (עבורי לפחות) נוכחות של נגני קונטרה-בס בקטעי ההופעה וההקלטות.
הוא כמובן לא עבד רק עם נגני קונטרה בס.
ישנה מוסיקאית אחת מאוד חשובה שעבדה איתו ואני מיד אגיע אליה.
רצה הגורל ואלו בדיוק השנים שבהם הבס החשמלית הפכה להיות פופולרית והחליפה במידה מסוימת את הקונטרה בס.
בניגוד למה שאולי חושבים ההמונים הנבערים, ליאו פנדר לא המציא את הבס החשמלי.
הדגמים הראשונים יוצרו כבר בשנות השלושים. ליאו פנדר הצליח לייצר דגם שניתן היה לייצר בצורה המונית וזה בעצם מה שהפך את הבס החשמלית לכל-כך דומיננטית.
בדיוק כמו המודל טי של פורד שהפכה את המכונית מצעצוע לעשירים למשהו שכל פועל יכול לרכוש לעצמו.
את הדגם שלו, ה Precision Bass הוא פיתח בעזרת כמה מוסיקאים ובינהם קרול קיי.
היא התחילה כנגנית גיטרה במועדוני ג’אז באזור לוס אנג’לס בסוף שנות ה40(!) לפני שהפכה להיות נגנית הקלטות מבוקשת.
כמה מבוקשת? good vibrations של הביץ’ בויז? זו היא. Somthing stupid של פרנק וננסי סינטרה? היא. “משימה בלתי אפשרית”?, “קוג’אק”? יאפ. גם כן היא.
ריי צ’ארלס, סטיבי וונדר, האחים הצדקניים, פראנק זאפה, סיימון וגארפונקל.
בקיצור, הפורסט גאמפ של הבס:)
אלפי שירים שחלק נכבד מהם כולנו מכירים.
היא כתבה ספרי לימוד על נגינה בבס וחינכה דורות של אנשי האוקטבה הנמוכה.
ג’אקו פאסטוריוס, ג’ון פול ג’ונס (לד זפ) וסטינג נחשבים למוסיקאים שהושפעו ממנה (באתר שלה יש ציטוט של סטינג לגביה).
50 שנה מאז שהפכה לאחת מנגני הבס החשובים ביותר, חמישים שנה מאז שהפכה לנגנית הבס החשמלית הראשונה, ועדיין כוחה במותניה.
היא פעילה במיזמי אינטרנט ומוסיקה שונים, מעבירה סמינרי מוסיקה (בברקלי למשל), כותבת בפורום האתר שלה ולפעמים גם עונה לי למייל:)

ראיון איתה על העבודה עם הביץ’ בויז והחיים כמוסיקאית להשכרה.

את השיר Strange fruit הכרתי קודם בזכות פוליאנה פראנק ורק אחר כך גיליתי את הביצוע של בילי הולידיי.
המשיכה שלי אליו היתה מידית.
בדיוק כמו הסיפורים של פלאנרי או’קונר, לא היה צורך בפעם שניה כדי להבין את הגדולה שלו.
אלימות, פואטיקה, מוות.
”עצים דרומיים מניבים פירות משונים, דם על העלים ודם בשורשים”.
ויש סיפור.
הוא מתחיל במורה יהודי שרואה תמונה של צעירים שחורים שבוצע בהם לינץ‘ ומחליט לכתוב על זה פואמה.
בשנים מאז הוא הפך להיות סוג של המנון לכל השאר.

Southern trees bear a strange fruit,
Blood on the leaves and blood at the root,
Black body swinging in the Southern breeze,
Strange fruit hanging from the poplar trees.

Pastoral scene of the gallant South,
The bulging eyes and the twisted mouth,
Scent of magnolia sweet and fresh,
And the sudden smell of burning flesh!

Here is a fruit for the crows to pluck,
For the rain to gather, for the wind to suck,
For the sun to rot, for a tree to drop,
Here is a strange and bitter crop.