לאחרונה נשאלתי על ידי חברה שנמצאת בסוג של כאבי גמילה קשים במיוחד, על איך אני מסתגל לפרידות מנשים.
קצת פיספסתי את השאלה בזמן אמת כי היא נקברה בשצף של מיילים ביני לבינה, אבל אני רוצה לענות על השאלה בכל זאת.
התשובה הפשוטה דומה למה שהנרי רולינס אמר בראיון לפני מספר שנים.
הוא נשאל על הדרך שבה הוא מתמודד כשבחורה זורקת אותו והוא ענה ש”כשהייתי בן 20 ובחורה היתה זורקת אותי, הייתי הופך להיות התאבדותי. היום אם בחורה זורקת אותי אני אומר לעצמי ‘פפפ, כנראה שהיום זה יום רביעי'”.
(הראיון עצמו נסרק על ידי והועלה לבלוג הישן שלי, ואם מישהו מעוניין לקרוא, אני אשמח לחפש עבורו. כרגע אני פשוט מתעצל:)
ואם כבר הנרי.
מאמר שתרגמתי לפני שנים על הנרי רולינס ולידיה לאנץ’.
יופי עוויתי
מילים חדשות מלאות פחד מאת לידיה לאנץ’ והנרי רולינס (כתב: כריס אוקונר)
לידיה ונער בשם הנרי. הם לא כל כך שונים ממך או ממני, “סבון שנהב”, “לחם פלא”, ו”ספיישל אחרי הצהריים של ABC”. ככה הם גדלו. לא כל-כך שונה בכלל…
מלבד זה שלידיה גדלה עם אבא שחיכה לשעת לילה מאוחרת, כשהוא בטוח שהיא ישנה, כדי להזדחל לחדרה, לחדור לגופה בן השש. לילה אחר לילה, שנה אחר שנה. ואז להגיד לה שאף אחד לא יאהב אותה. כי היא מזוהמת. לא נקיה.
והנרי… הנרי גדל עם אמא שלא היתה כל כך בסדר בראש. ולא יכלה לעצור את אביו, איש צבא עם מזג של נפל”ם, מלהכות אותו (או “ללמד משמעת”) בכל יום, הופך את הילדות שלו למחנה טירונות נצחי.
כשהוא גדל, הוא “דפק נפקדות”.
הוא הצטרף ללהקה שנקראה Black Flag”, ומאוחר יותר, ייסד להקה משלו. אבל הוא מעולם לא נמלט משדות ההרג.
בקושי עברה שנה מאז שחברו הטוב ג’ו קול, נורה במרחק שישה מטרים ממנו.
יריה שפגעה ישירות בגולגולת.
להנרי עדיין יש קצת דם וחלקי מוח שלו שמורים בצנצנת.
זה כל מה שנשאר לו.
רוב סיפורי האגדות העגומים של אמריקה, נגמרים בבידוד, במחלקה פסיכיאטרית, או על מגדל מים, עם רובה אוטומטי.טעון.
זה שהם שרדו, ובדרך יצרו סרטים מבריקים כמו fingered, או Right side of my brain (לידיה), או אלבומים כמו The End of Silence וסיבוביי הופעות של spoken word(רולינס), תוך כדי התהליך, היא אחד מהניסים המוזרים של אלוהים.
ובכל זאת, יש הבדלים, כמעט אלימים בגוונים של הכאב שלהם.
אצל רולינס זה קר, חד, ממושמע, מסודר בשורה כמו מצבות.
“תראו אותו מת” (שפורסם על ידי הוצאת הספרים שלו 2.13.61) הוא אסופה של קטעי יומן, מהופעות, יומן אישי, רסיסים של עצמו.
אבל יותר חשוב.
זה תיעוד של הניסיון לתת לרוחו של ג’ו קול, מנוח.
מאבק שהוא מנוסה בו.
כל מחשבה או חלום, נכתבות, מתועדות, מנותחות, נלמדות, מבותרות וממוינות לתאריכים.
“חפש והשמד”.
מחשבה אובססיסית שמבטאת תקווה למעט שליטה או שיחרור.
אתה לא רואה אותו מת.
אבל אתה נכנס למשהו הרבה יותר מפחיד.
אתה רואה את התקלפותו מרצון מרגש.
הכמיהה שלו להפוך מישהו שבחלקו חיה, חלקו מכונה.
הכל מלבד בן אנוש עם חולשות.
כשהוא מכה, בערך בשלושת רבעי הזמן, הוא עושה את זה חזק.
“קיום זה סוג של מתיחת השרירים, כאב חייתי טהור. כל השאר זה רק טלוויזיה עבורי. הפכתי לחבר של הסיוטים שלי, הם רק חלומות עכשיו.
הם חלק ממני.
הם נהגו לזהם אותי כמו מחלה, ועכשיו הם בעלי הברית שלי. הם לא שופטים אותי כמו שבני אדם עושים. אני עשוי מאימה וטרור.
לידיה לאנץ’ היא הר הגעש אל מול הקרחון שלו, הרובה שמול סכין המנתחים שלו.
בוערת, חיה, מפלסת דרכה בהתמדה דרך זרם הולך וגובר של מיניות ודם.
אוסף השירים שלה, המחזות, התסריטים, קורעים דרכם מבעד לרגשות שרולינס דוחה מעליו, וממשיך להתקדם,
מישיר מבט אל גילוי עריות, השפלה, ואלימות, קורא עליהם תיגר לנסות ולהתעסק איתה.
“תאכיל אותי בכוח במאתיים קילו של פלדה, זה יגרום לך להרגיש כמו גבר, זה יגרום לי להרגיש כמו חרא, אבל זה בסדר. אחרי שהרבצת לי בפעם ה349, סדקת את מה שנשאר לי מהגולגולת, שברת לי את שתי הידיים והרגלים, שפכת את מעיי על השטיח, אני עדיין אחזור, מתחננת לעוד.
כי אם אתה יכול לבשל את זה, אני יכולה לאכול את זה.
חתיכת עניין גדול ומזויין, מר מרושע עם הזין מקל גדול.”
זה בלתי אפשרי לתפוס ממנה מרחק לאחר מכן ולא להרגיש מלוכלך, נאנס אפילו.
להרגיש כמו מציצן אל דברים שהאנשים “הבריאים”, לא אמורים לראות לעולם.
(south of the border, ו dady dearest יותר טראומטית מפלוגה שלמה של סמלים מרושעים)
זה בלתי אפשרי להתעלם מהיכולת הגאונית שלה להפחיד, לדחות (ללחוש), ולרגש אותך עם אותם הדברים שלמדת לתעב.
זה אולי לא יפה, זו אולי אפילו לא “אומנות”, אבל זאת שירה.
שירה שנכתבה בדם, שתן, זרע,שבאה מהמקום הכי פרימטיבי, הכי אנושי, של צרכים.
כמו שכתוב על גב עטיפת “רדיו אתיופיה”:”Beauty will be convulsive or not at all.”
