וורן אליס כתב הקדמה מרשימה מאוד לChannel Zero של בריאן ווד.
אם המשפט הזה נשמע כמו משהו שאמר אחד שיודע, אז לא.
לא היה לי שמץ של מושג מי זה וורן אליס מההקדמה.
הכרתי אחד אחר, וורן אליס של ההרכב הזה ועוד כמה דברים טובים, אבל איכשהו תארתי לעצמי שזה לא אותו אחד שכתב את ההקדמה למה שאני מחזיק בידיים.
בריאן ווד היה מוכר לי עוד פחות.
שוטטתי בת”א, שלוש אחיינים עימי בטיול השנתי לעיר הגדולה, ונכנסו ל קומיקס וירקות.
אני לא חובב קומיקס\אנימה\מנגה\רומנים גרפיים.
ועדיין, פה ושם אני דוגם דברים, חושב אולי הפעם אני אמצא את מה שיעיף אותי.
אז לקחתי לידיים את החוברת הזו שמאגדת את כל מה שפורסם בסדרת Channel zero והבנתי שנפלתי על משהו טוב.
דמות ראשית שמשתמשת בשליטה שלה במדיה, במחשבים, רשתות תקשורת, כדי לחתור תחת תאגידים\ארגונים\שלטון, בעולם שהוא גרסא לא מאוד רחוקה מהעולם שלנו היום.
מה שהיום, במידה מסוימת, עושה מוח הכוורת של Anonymous, כמו גם קבוצות ויחידים אחרים רבים שאולי ניתן לאגד בעזרת המושג האקטביזם.
הרי כולנו אוהבים לקרוא על דמויות שחולקות איתנו אידיאולוגיות או דרך חיים מסוימת (או התיימרות לדרך חיים מסוימת)
אז לגבי ההקדמה של וורן אליס, שגיליתי שהוא יוצר קומיקס ידוע מאוד (מאוד!).
כך זה מתחיל:

“Pop culture rolled over and died some time ago. Some people actually think Marilyn Manson is scary, that Kurt Cobain had something to do with rebellion, that Bret Easton Ellis is a dangerous writer, that it’s a good thing that you can buy McDonald’s in Prague, that movies are somehow relevant to our lives.

Television is our stage and our anaesthetic. Real life happens on television in preference to our homes and streets. People resolve their relationships on freakshow chatshows instead of in living rooms or beds or even goddamn bars.

And it spreads. Rupert Murdoch beams his shit into Asia, English children are taught that Z is pronounced Zee by goddamn Barney, and all of a sudden, world cultures become the Monoculture, the same conversation, the same clothes, the same show. All tuned to Channel Zero.

And, all over the world, one by one, we quit fighting it. We sit and we put the book we’re reading down and laugh at the arseholes on Jerry Springer, snigger at Matthew Perry, get our news managed for us by CNN, and suddenly we’re like all the rest. We’re in cultural lockstep, taking holidays in other people’s misery, asking for our stinking badges, dead heads nodding over phosphordot fixes.

Someone’s remembered what comics are for.

In goddamn America, of all places.

Meet Brian Wood.

Over here in comics, things are different, you see. Sometimes we’re an outlaw medium. Sometimes we’re just the preferred tiny place for neurotics and losers to gibber in. Either way, we’re an outside art, a fringe medium watched by no-one but the more voracious cultural commentators and the aficionados. We don’t have huge corporations trembling at our every movement, because we make no money compared to the other visual narrative media. That vast commercial pressure isn’t brought to bear on comics. Which means, often, that we can say what we want without rich men’s scissors attacking our work until it’s safe for little Tommy in Dogshit, Nebraska. I hate little Tommy in Dogshit, Nebraska. I want to kill little Tommy in Dogshit, Nebraska. And so does Brian Wood.

Brian Wood remembers how to be angry. He remembers how to wake up in the morning and look out at this plastic MTV-soundtracked world we’ve agreed to exist in and get pissed off with it…

-Warren Ellis”

הגרסא המלאה כאן.

פרויקט של דיוויד לינץ.
זה נקרא “the interview project” וזה בדיוק מה שזה נשמע.
ראיונות אם אנשים, כל ראיון בן 3-4 דקות
70 ימים לאורך אמריקה.
ולמרות שכבר היו ויהיו עוד הרבה מיזמים כאלה, ולמרות שלא ברור מה בדיוק מידת המעורבות שלו, הפרויקט כולו הוא דיוויד לינצ’י, לטוב ולרע.

http://interviewproject.davidlynch.com/www/#/all-episodes

כשריק רובין וראסל סימונס הקימו בשנות ה80 את חברת התקליטים שלהם, הם בחרו בשם Def jam.בצורתה המקורית, המילה Def היתה מילת סלנג נפוצה בגטאות השחורים של ניו-יורק ובתרבות ההיפ-הופ הצעירה דאז, והמשמעות שלה היתה “משהו טוב” (בערך).
למעשה, המיתוס טוען שמקור המונח הוא מילה אחרת עם צליל דומה שריק רובין שמע לא נכון בזמן שהסתובב על חברים בברונקס, אבל הפך איכשהו למילה לגיטימית.
עם הצלחת הלייבל ועם חדירת ההיפ-הופ לתרבות האמריקאית, אמריקה הלבנה אימצה את המילה וגלי “וויגרז” (וויגרז=ווייט ניגרז. כינוי לילדי פרברים שאימצו סממני דיבור ולבוש שמאפיינים את סצנת ההיפ-הופ השחורה ברובה), הפכו את המילה לכל-כך נפוצה, שמילון אוקספורד המכובד הכניס אותה כערך.
בשלב הזה הבין ריק רובין שמספיק זה מספיק.
הוא אסף כמה חברים לדרך, ראפרים מהלייבל שלו ומאחרים, הזמין את הכומר המיליטנטי אל שארפטון שיישא הספד, וביחד ערכו הלוויה רשמית למילה ולמושג Def.
היה שם ארון קבורה שלתוכו הושלכו מספר עותקים ממילון אוקספורד ביחד עם כמה בקבוקי אלכוהול כמו שעושים כשקוברים את הג’מעה מהשכונה שנורו על ידי כנופיה יריבה.
השמועה אומרת שכמה שנים מאוחר יותר, אותו טקס בוצע לזכר ה”גראנג'” בניצוחו של כריס קורנל.
ועכשיו למה שאני באמת רוצה לדבר עליו.
בלוגים.
בלוג, בלוגיה, בלוגספירה.
בלוג זה אין.
יש בלוגים בטלוויזיה. בשני ערוצים שונים!
יש בלוגים עם מצלמה שהם כמו בטלוויזיה וקוראים להם blog-tv.
אני לא נורא אוהב לטחון מים, אז אני אפנה אתכם לבלוג של אוהד מיכאלי שכתב קטע מצוין על הדבר הזה בדיוק.
על זה שנדמה שבלוג זה הIt word של כל העולם.
או לפחות החלק הזה בעולם שרוצה שצעירים מאגניבים יאהבו אותו כמו שהוא אוהב אותם.
אני כן אחזור על מה שכתבתי בתגובה בבלוג של אוהד.
בלוג בהגדרתו הוא יומן רשת.
אני אחזור על זה לאט יותר למקרה שאחד מזכייני ערוץ 2 קורא כאן: יומן אשר נכתב ברשת האינטרנט.
למצלמות טלוויזיה אין קשר להגדרה של בלוג כמו שלהורדת פורנו באימיול או לקיחת האוטו למוסך אין הרבה קשר להגדרה המקורית של המונח בלוג.
למה נזכרתי בזה בעצם?
בעודי מרפרף בבלוגה המתחדש של וולווט באתר “דה-מארקר-בלוגס”* מצאתי הפניה לבלוג של אחת, זרובבלה, בלוגרית מהאליטות של ישראבלוג.
עכשיו, באמת שאין לי דבר וחצי דבר נגד זרובבלה.
מהמעט שקראתי בבלוגה, מדובר בבחורה מקסימה, שנונה יחסית, לא סובלת מחוסר מודעות עצמית, חמדמדת מראה, והכי חשוב, בניגוד לבלוגרית מאוד פופולרית בשם מארגי, היא לא דמות פיקטיבית.
אז במה זכתה זרובבלה לבלוג משלה באתר של העיתון הכלכלי המאוד נחשב?
לזכותה ייאמר שהיא עצמה מעלה את השאלה.
כנראה שהעובדה שהיא בלוגרית פופולרית זו סיבה מספקת עבור מנהלי האתר.
אני מניח שהיא לא שם כדי למשוך את המנהלים, האנליסטים או מי שלא יהיה קהל היעד של אתר הבלוגים היוקרתי לעתיד.
אבל היא בלוגרית והיא פופולרית והם רוצים את הקהל שלה כי אולי המארקר רוצה להיות צעיר ומאגניב ולהראות שהוא בעניין.
אישית, אני חושב שגם זרובבלה וגם וולווט הולכות לגלות שקר שם בחוץ.
ישראבלוג הוא לא מהאתרים המועדפים עלי ברשת.
אבל אני כן מבין שיריב חבוט הצליח ליצור שם משהו שגורם לאנשים לקרוא לאתר “בית”.
בזמן שניהלתי שם בלוג, גם אני הייתי בתוך זה והרגשתי קצת חלק מהקהילה הזאת.
זה משהו מאוד חמקמק שספק אם יצליחו לשכפל באתר המארקר.
אז הם הביאו לשם שני בלוגרים פופולרים, אחת שניתן להצדיק איכשהו ואחת שאני סקרן לראות אם בכלל ינסו להצדיק.
אולי זה הזמן לקיים טקס אשכבה למונח בלוג, בדיוק כפי שנעשה למילה Def לפני יותר מעשור.
עושה רושם שהקסם שהמילה הזאת מהלכת על יותר מדי אנשים, הוא פשוט חזק מדי.

*שאלה לוולווט: היות ולאתר המארקר אין עמוד ראשי עם הפניות לבלוגים, יכול להיות שמישהו לחש על אוזנך על קיום הבלוג ורמז שכשתשורה למעסיקייך החדשים, את צריכה ליחצ”ן את זרובבלה?
כי משום מה, קשה לי לתאר אותך כמנויה הממוצעת על הבלוג שלה.

תוספת מאוחרת:
גם היום מזכירה וולווט את בלוגה של זרובה.
סבי המנוח מצד אבי נהג לומר:”פעם אחת מקרה, פעם שניה צירוף מקרים, פעם שלישית קונספירציה”.
תהיה פעם שלישית? נחכה ונראה.
וגם ליובל דרור יש מה להגיד בנושא המדיניות של המארקר.

ולסיום:viva la Grunge!
שימו לב מי יושב מבואס על הבר

אני אולי עוד אתייחס לנושא.
בתור חובב של נינט (אם כי כיום זה בעיקר מכוח האינרציה יותר מאשר בגלל מפעלותיה מאז ימי כוכב נולד), בטח יהיה לי מה להגיד על האלבום כשיצא.
אבל בינתיים, שגיא נאור כתב פוסט מדויק להפליא על מה שהשתבש לנינט בדרך.

“האם הצעירים והצעירות של היום ספקנים יותר?, מוכנים יותר למרוד נגד הקונפרמיזם? השאלה עלתה בקורס בנושא חברות ואחריות שאני מעביר בפקולטה לפילוסופיה באונברסיטת טורונטו. צפינו בהקלטות המתארות את ניסוי הצייתנות של סטנלי מילגרם, שנערך בשנות השישים, כדי לבחון את עמדתם המורית של אזרחים מן השורה בפני סמכות מדעית פטריארכלית ולוחצת. מילגרם עצמו היה המום מן התוצאה:יותר מחצי הנבחנים היו מוכנים לחשמל אזרח אחר, לחשמל אותו עד כדי איבוד ההכרה ואולי גם עד מוות, רק כי מישהו בחלוק לבן הורה להם לעשות זאת (הנבדקים לא ידעו שמקבל מכות החשמליות הוא שחקן שביים את אובדן ההכרה והתגובות למכות החשמל). אחת מן הסטודנטיות אמרה לי שניסויים דומים שייערכו כיום לא יניבו תוצאות כאלה. נערים ונערות כיום, הסבירה, הם הרבה יותר ערניים וחסרי כבוד לממסד, ולכן סביר להניח שיקשיבו למצפונם יותר מאשר שיעשו מה שנאמר להם. כששאלתי מי מסכים לנאמר, כמעט כל הנוכחים בכיתה הצביעו. כנראה נרדמתי בשמירה.תמיד ראיתי בניסויים של מילגרם עדות שכמעט אין עליה עוררין לכניעתו של טבע האדם מול מערכת כוחנית של שליטה. אני לא רוצה לחשוב איך אני הייתי מתנהג במעבדה של מילגרם, אבל הסטודנטים שלי כמעט ולא הוטרדו מהם. מבחינתם קלטות הווידאו היו כמו תיעדו מארץ זרה. החלטתי ללכת על כמה שאלות מהירות: כמה מהנוכחים באולם באמת מאמינים שהסרבים טבחו ב100,000 אלבנים בקוסובו? והצדיקו בכל את ההפצצות של נאט”ו?רוב רציני הרים את ידו. מי שמע על נועם חומסקי?פחות מחצי תריסר ידיים הורמו. לחצתי:כמה מהנוכחים לובשים “גאפ” וקלווין קליין?סוף-סוף תמימות דעים.כל הידיים באוויר. כעת הגעתי לחוף מוכר, מתכונן למשט התקפי בן שתי דקות על צרכנות ויצור הסכמה למתחילים, כשבחורה צעירה לבושה במיטב המותגים הצביעה: “תסלח לי, אבל אני לא מסכימה למה שאתה מנסה לרמוז.אני בוחרת ללבוש את מה שאני לובשת בגלל שאני אוהבת בגדים, לא כי מישהו אמר לי”.מילמול של הסכמה שטף את הכיתה. מוזר.המושאים של מילגרם אכן נתנו שוקים חשמליים, אבל עשו זאת תוך שהם מפגינים סימני לחץ ומועקה חריפים, שהעידו על קונפליקט. הם ידעו שהם טועים אבל הרגישו חסרי כוח להתנגד. בניסוי הגדול ביותר בקונפרמיזם וציתנות, לעומת זאת, צרכנות ההמונים, הסובייקטים מאושרים. הם מרגישים בשליטה מלאה. הסמכות הפכה לאידיאולוגיה”. -אנדרו פוטר-
עוד על הניסוי של מילגראם.

קשה להחליט במי לבחור.
היתה תוכנית מצוינת הערב.
שלב הדואטים.
יש את מאיה רוטמן שהיא הפייבוריטית שלי מההתחלה והיא שרה עם זהבית פסי שאני קצת פחות מחבב, למרות שאני בהחלט מבין את הקסם שלה.
גם בגלל שיש לי הרגשה שדוחפים אותה בתור איזו סינדרלה כזו, הטבחית מצה”ל שלא תעשה שום דבר אם היא לא תהיה בכוכב נולד (צביקה הדר אמר משהו כזה בתחילת הדרך).
זה משפט מתנשא ומעצבן.
אבל נניח לזה.
זהבית הפעם הפתיעה אותי לטובה והביצוע של שתיהן ל”כמו צמח בר” היה יפהיפה.
קצת העיקה הפניה של צביקה הדר לחווה אלברשטיין ש”בטח התרגשה”.
כזכור, לפני זמן מה בראיון שעורר הרבה הדים, יצאה חווה אלברשטיין נגד תופעת כוכב נולד.
הוא “זרק לה כפפה” שתבוא לאולפן כוכב נולד
אחריהן הופיע עידן שמי שעשה את “רוקד לכל הבנות” ביחד עם מורן אהרוני.
עכשיו, גם בחירה מצוינת של שיר, גם ביצוע סביר למדי.
את עידן אני מחבב בגלל שכמו זהבית פסי, יש בו משהו שגורם לרצות שהוא יצליח.
כזכור, הוא אומץ בגיל שנתיים בברזיל, וכשמסתכלים עליו, הוא נראה די מפחיד.
אבל הוא כזה מותק וסימפטי וקורן ואופטימי ואי אפשר שלא להכבש בקסמיו.
ג’קו אייזנברג עשה שיר מקורי משלו וסחתיין על התעוזה.
היה ביצוע מאוד מרשים שלו ושל נירית מיליס.
אני לא יודע איך נשמעים שירים אחרים שלו, אבל יש לו חוש למלודיה (למרות שהעיבוד של צוות כוכב נולד היה שבלוני מדי).
מישל (הגרוזיני מאשדוד) נתן עם בן זוגו ביצוע נחמד מאוד ל”מה שעובר עלי” של ‘איפה הילד’ שעבר עיבוד מפתיע.
נכון שזה סוג של ספורט לקטול את כוכב נולד ולטעון שהתוכנית הורסת את התרבות בישראל.
גם בגלל שהיא שמה דגש על חידושים וגם בגלל יצירת כוכבי האינסטנט.
אני לא חושב שיש משהו רע ביצירת כוכב יש מאין (כלומר, לכוכב עצמו זה בעייתי, אבל זה דיון אחר), והטענה על הרס התרבות הישראלית זה קצת מוגזם.
כאילו הרדידות התחילה עם כוכב נולד.
כאילו לא סגדו כאן בשנות ה60′ וה70′ לכל מי שהיה על השער של ‘להיטון’ או ‘העולם הזה’ או ‘בול’.
בזכות ‘כוכב נולד’ ‘השיר שלנו’ ניב ושקד נחשפות לשירים שאחרת הן לעולם כנראה לא היו מכירות כמו “גן נעול” של רחל ו”כמו צמח בר”.
מה שמזכיר לי.
לפני כמה ימים ניב פנתה אלי ואמרה “מוטי, אני כבר לא מעריצה של רוני סופרסטאר, עכשיו אני מעריצה של נינט”.
אוח, הגאווה.

מאיה רוטמן באודישן הראשון שלה עושה דילן בעברית.

הפוסט המופתי ‘כמו אבן מתגלגלת’ של הספרנית הדילטנטית החזיר אותי לאחת התמונות האהובות עלי ביותר.
בין אם במגזינים ובין אם ממקור אחר.
ב1997 יצא הסרט ‘כביש אבוד’ שאת הפסקול שלו רקח המדען המטורף מהקטגוריה של האינדסטריאל (דאז), הלא הוא טרנט רזנור.
זה לא היה הפסקול הראשון של רזנור.
למעשה, היה לו פסקול קודם ומאוד מצליח לסרט ‘רוצחים מלידה’.
אני לא יכול להתחייב שהוא הראשון שעשה את זה, אבל הפסקול שילב קטעים מהסרט בין השירים והעריכה המבריקה של רזנור הביאה לכך שהפסקול הפך לסוג של ערך מוסף, חוויה מעצימה בפני עצמה גם אם לא ראיתם את הסרט.
אחר כך דברים מהסוג הזה הפכו להיות נפוצים יותר.
הפסקול של ‘רוצחים מלידה’ שילב בצורה שעל הנייר נראתה כמעט בלתי אפשרית בין לאונרד כהן, L7, פיטר גבריאל וLard, הסופר גרופ של אל יורגנסון ופול בייקר מMinistry, וג’לו ביאפרה מהDead Kennedys.
הפסקול של ‘כביש אבוד’ הצליח להתעלות על זה.
אם ב’רוצחים מלידה’ אפשר היה להרגיש את אווירת האלימות והכעס, ב’כביש אבוד’ מדובר במשהו הרבה יותר מצמרר.
השילוב שרקח רזנור בין קטעי הג’ז של אנג’לו באדאלמונטי, לבין רימיקסים שלו לדיוויד בואי, לבין מרילין מנסון, הביא לחווית האזנה על גבול הסוראליזם.
מכירים את ההרגשה הזו של לפחד ממה שאי-אפשר לראות? לפחד מהחשכה? זו בערך ההרגשה שהפסקול הזה גורם לה.
בפסקול הזה שמעתי בפעם הראשונה שיר יפהיפה של הSmashing Pumpkins בשם Eye, שאני לא חושב שהופיע באלבום רשמי.
לפחות לא מאלה שאני מכיר.
זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הפאמפקינס עושים אלקטרוניקה שקטה וזו היתה הסנונית שבישרה על השינוי שבא באלבום Adore שבילי קורגן כתב על הגירושים המאוד הרסניים שלו.
בכל אופן, לכבוד שיתוף הפעולה בין שני הענקים האקסצנטרים, ערך הרולינג סטון ראיון עם השניים תחת הכותרת the lost boys.
אלו התמונות שצורפו לראיון.
התמונה הראשונה היתה תלויה בחדרי במשך שנים רבות.

נ.ב.
הנרי רולינס משחק ב’כביש אבוד’ בתפקיד סוהר.
וזה אומר שהנרי רולינס מבקר פעם שלישית בבלוג הזה היום:)

עושה רושם שאן קולטר עושה גלים שמגיעים עד לכאן.
בסופשבוע האחרון היה באחד מהמוספים כתבת דיוקן שלה, או לפחות אני מנחש שזה מה שזה היה, היות ולא הספקתי לקרוא לפני שזרקתי את העיתון כאילו היה החדשות של אתמול (מה שהוא אכן היה) ועכשיו קראתי רשימה מצוינת אצל אריק פורסטר ברשימות (שאפו על השם אריק, מכאן ישר ל’צעירים חסרי מנוח’)
נזכרתי שלא מזמן ראיתי את הנרי רולינס (פעם שניה היום בבלוג. ג’י, אני חייב למצוא תחומי עניין חדשים) ביוטיוב נכנס באבי-אביה של הפקאצה.
האמת שיחסית למה שהוא מסוגל, זה עוד עדין.

אבל מי קורא לבן שלו “מפקח טיסה”?
ובאנגלית:Pilot Inspektor Reisgarf-Lee.
על פי עמוד הטריוויה הזה השם ניתן בהשראת שיר של Grandaddy שאומר “הוא פשוט, הוא טיפש, הוא הטייס”.
יאפ.
כאילו להיות ילד זה לא מספיק קשה. הוא צריך לסחוב גם את השם הזה.
אני חושב שיש לו קייס לתביעה.
והנה ג’ייסון לי על הסקייטבורד בשיר 100% של סוניק יות’ שמדבר על רציחתו של ג’ו קול שנורה בדירה שחלק עם הנרי רולינס כאשר נכנסו והפתיעו שודד שהיה במקום.