איכשהו הצלחתי לעשות את זה.
החברים בג’מייל חסמו את חשבון המשתמש שלי.
את הפרטים אני אשמור לעצמי ברשותכם.
אני רק אגיד שכדאי לקרוא את האותיות הקטנות בהסכם המשתמש של ג’מייל.
ב24 השעות הקרובות, הודעות נאצה לשלוח לי למייל המצויין מצד שמאל בקטגוריית קשר.
וככה נראית הודעת השגיאה.
לקראת ראיון עבודה (תחזיקו אצבעות, זה עוד שעתיים וחצי בחיפה) חיפשתי מידע ברשת על חברה מסוימת.
כך הגעתי למאמר הזה שעוסק בחברות אבטחה.
בפסקה שעוסקת בסמכות שיש או אין לחברות השמירה האלו לעצור או לעקב חשודים, מצאתי את הציטוט הזה “בדרך כלל חריגים – ערבים, הומואים או כל מי שנכנס תחת ההגדרה של מעורר חשד” שמובא מפי ד”ר אראלה שדמי, לשעבר סגן ניצב במשטרה וכיום קרימינולוגית בבית-ברל ועוסק בסמכות שיש או אין לחברות שמירה פרטיות לעכב חשוד.
ואם כבר ציטוטים מעוררי אי-נוחות, אתמול קראתי ראיון עם אריאל פרקש, פליט איזשהו ריאליטי שכוח ורופא בהווה שאמר “להיות רופא זה חלום חיי. אין יותר יפה מזה שהלב של מישהו נמצא בידיים שלך”.
אני בטוח שד”ר חניבאל לקטר היה מסכים איתך במאת האחוזים.
עושה רושם שאן קולטר עושה גלים שמגיעים עד לכאן.
בסופשבוע האחרון היה באחד מהמוספים כתבת דיוקן שלה, או לפחות אני מנחש שזה מה שזה היה, היות ולא הספקתי לקרוא לפני שזרקתי את העיתון כאילו היה החדשות של אתמול (מה שהוא אכן היה) ועכשיו קראתי רשימה מצוינת אצל אריק פורסטר ברשימות (שאפו על השם אריק, מכאן ישר ל’צעירים חסרי מנוח’)
נזכרתי שלא מזמן ראיתי את הנרי רולינס (פעם שניה היום בבלוג. ג’י, אני חייב למצוא תחומי עניין חדשים) ביוטיוב נכנס באבי-אביה של הפקאצה.
האמת שיחסית למה שהוא מסוגל, זה עוד עדין.
לא הימורים על כסף.
רק על כבוד ואגו שזה לא פחות חשוב.
לא רק לישראבלוגרים מותר שיהיו כל מיני פרויקטים.
גם לבלוגרים עצמאיים מותר.
כנסו לפוסט הזה ב”בלוג עם בוטנים” או שתשאירו כאן את ההימור שלכם.
הזוכה או הזוכים יקבלו ממני פוסט הערצה על הבנתם בכדורגל.
השאיפה היא שכל מי שמצטרף יכתוב פוסט למנצחים, אבל היות ואני לא יכול להבטיח בשמם של אחרים שגם יקיימו…
טוב, הבנתם.
ההימור שלי, למי שמעוניין, הוא על אנגליה ומותר להמר רק בשלב הבתים.
מסוג הדברים שצריך להרוג כשהם עוד קטנים.
מסתבר שלהקת Poison עושה קאמבק.
וזה לא נשמע טוב יותר מאשר בפעם הראשונה.
תזכורת: Poison שייכים לז’אנר להקות השיער של שנות השמונים.
הרבה שיער, הרבה סולואי גיטרה מצועצעים, הרבה “בייבי, בייבי” ובגדי עור צמודים, רצוי בדוגמה מנומרת.
רבות דובר על כך שהאלבום Nevermind של נירוונה העיף את מייקל ג’קסון מראש מצעד התקליטים ועל כמה שזה סימלי.
שוכחים שעל הדרך הוא סיים את עידן השיער המנופח ברוק.
אך לא לעולם חוסן, מסתבר.
אלו שאינם יודעים את עברם נידונים לחזור עליו ועושה רושם שזוועות העבר נשכחו.
עם אלבום חדש שהוא למעשה אוסף (קרי:מיחזור של העבר) וכמה שירים חדשים שרק מעריצים שרופים יוכלו לבדל ביניהם לבין השירים שנכתבו לפני 20 שנה מבחינת הסגנון, עושה רושם שאחד הסיוטים הגדולים שלי מתחיל לקרום עור וגידים.
שנות השמונים שוב כאן.
הכינו את החותלות, אוליביה ניוטון ג’ון מאחוריכם והיא רוצה שתחחילו להיות פיזיקליים.
נקודת זכות אחת בכל זאת לזכות הלהקה.
בסרט “המסע המוזר של ביל וטד” (לא טעיתי בשם, נכון?)
עומדים טד (קיאנו ריבס הצעיר) וביל (איזה בלונדיני אחד) בשערי גן-עדן ונוקשים.
כדי להכנס הם צריכים לענות על שאלה אחת פשוטה.
מה משמעות החיים.
טד נעמד מול השואל ובשיא הפאתוס פוצח בדיקלום:
ואמרו אמן.
למרות שזה נשמע כמו שם של להקה, “שלישיית מערב ממפיס” הם שלושה נערים שבחודש יוני הקרוב, יציינו את השנה ה13 שלהם במעצר באשמת רצח שרוב הסימנים מראים שהם כנראה לא ביצעו.
בעיירה הקטנה שבהם הם גרים, העובדה שהשלושה לבשו תמיד בגדים שחורים ושמעו מוסיקת מטאל, הספיקה כדי שמערכת הצדק המקומית תפנה אליהם אצבע מאשימה.
סיפור כזה שאפשר לקרוא בספרים של ג’ון גרישם ודומיו, אבל קשה להאמין שיכול להתרחש במציאות.
ב’שרת העיוור’ ישנה ביקורת שכתבתי על אלבום שנועד לגייס כספים לעזרת השלישייה.
פרל ג’אם הוציאו לפני כשבוע אלבום חדש הנושא את שמם (ולרוב, על פי התאוריה הפרטית שלי, מהלך כזה מציין משהו. סוג של נקודת מפנה, או אלבום שהלהקה גאה בו במיוחד. הסלף טייטלד של מטליקה למשל הפך אותם למפלצת ענק בינלאומית, הסלף טייטלד של אליס אין צ’יינס לעומת זאת, גם בתכנים שלו, כבר סימן את השקיעה של ליין סטיילי).
בסטימצקי בנהריה ראיתי את הגיליון החדש של ה’רולינג סטון’ וכותרת המשנה היתה “האלבום הטוב ביותר של פרל ג’אם מזה עשר שנים”.
בהחלט עושה חשק לשמוע.
מה זה קשור לשלישיית ממפיס?
האלבום מכיל שיר שנקרא “Army Reserve” (“מילואימניק” בתרגום חופשי. אולי לכבודי?:) ואחד מהשלושה, דמיאן אשולס (Damien achols) מצויין בו ככותב משנה ביחד עם אדי וודר.
0> השיר שלנו.
אני בשוק מפתיחת העונה השלישית של ה”שיר שלנו”.
היה שם סוג של טוויסט מהסוג שקשה להחליט אם או גאוני או דבילי.
חוצמזה, (ולא קשור לטוויסט העלילתי הגאוני\דבילי), ולא שהסדרה הזאת אי פעם הצטיינה בריאליזם, הרמטכ”ל מכנס מסיבת עיתונאים לפני פינוי מאחז ויש לו זמן לעסוק בלהקה הצבאית החדשה שהוא מקים?
לא אמין.
וגם, שני כוכבי הסדרה מתגייסים, אחד לצנחנים ואחד ללהקה הצבאית.
אם אני זוכר נכון מתקופת שירותי בצבא הכיבוש הנאור, גיוסים עושים במרוכז.
גולני בנובמבר, צנחנים באוגוסט וכן הלאה.
הרמטכ”ל בסדרה עוד מגיע לאודישנים.
יפה לו באמצע תוכנית ההתנתקות.
אבל זו “השיר שלנו” ואני אוהב אותה עם כל החסרונות.
נקודות זכות:
הפסקול, אם לשפוט על פי הפרק הראשון, עושה כבוד למוסיקה ישראלית מפעם, כשהיה כבוד למילים.
אני בעד.
דנה עדיני.
זאת ששרה דואט עם דניאל סולמון (“רבות הדרכים”).
גם יפה, גם מוכשרת.
הופיעה על המסך במשך דקה, אבל היא כבר הפייבוריטית שלי בסדרה.
אני אשתדל להתעלם מהשם שהדביקו לדמות (“שמש פרוסט”).
עמיקם לוי.
רובנו זוכרים אותו כ”גבאי” המורה הציני מ”עניין של זמן”.
אני מחבב אותו עוד מהימים שהוא הגיש תוכנית רדיו בכל ליל שישי, ובה הוא היה ציני ומרושע לא פחות מהדמות שלו ב”עניין של זמן” והדמות הנוכחית שלו ב”עניין של זמן”.
1> אוקסבלוד רופין (שם בדוי) שנושא בתואר המכובד של שר החוץ של כת הפרה המתה פירסם פוסט ששווה לקרוא על אנטישמיות.
אוקסבלוד הוא אמריקאי בן 55 המתגורר במינכן מזה מספר שנים.
הוא מספר על חינוך השואה (הוא משתמש במילה Shoah ולא Holocaust) ועל גילויי אנטישמיות (שכמעט ולא נתקל בהם) בגרמניה לעומת ארה”ב וקנדה, שם הוא נתקל בבדיחות אנטישמיות לעיתים קרובות, ומקווה שיום אחד יקום נשיא אמריקאי ויתנצל על העבדות.
2>החלטתי לגדל שפם מגוחך להחריד וזוג פאות לחיים תואמות מאסכולת ניל יאנג.
אני בטוח שתוך 48 שעות, גג, הנשים יעמדו בתור מחוץ לדלת, תחזיקו לי אצבעות.
או שלא.
תמונות בהמשך.
3>מחר אני בחייפוקס, מי רוצה לבוא איתי לשמוע הרצאה עלLisp ?
[בוטל עקב מקרה חרום משפחתי (בייביסיטינג)]
