ארכיון הקטגוריה: ספרות

ברוס אומת הפרוזק

בספר “אומת הפרוזק” המחברת עוסקת לא מעט בברוס ספרינגסטין.
הנה מספר קטעים מהספר.

0> “לפעמים אני שוכבת במיטה שלי ושומעת מוזיקה.
תמיד את ברוס ספרינגסטין.
יש בזה משהו מוזר, מצד אחד אני נהיית פאנקיסטית עירונית, בעוד ברוס אמור להיות דוברם המרושל של בני מעמד הפועלים מהפרברים.
אבל אני כל כך מזדהה איתו שאני חולמת להיות נער בניו ג’רזי.
אני מנסה לשכנע את אמא שלי שנעבור לשם, שהיא צריכה לעבוד בבית חרושת או להיות מלצרית בדיינר או מזכירה בסוכנות ביטוח.
אני כל כל רוצה שנסיבות חיי יתאימו ללחץ שאני מרגישה בפנים, וזה כבר מתחיל להיות מגוחך.
הרי השירים של ספרינגסטין עוסקים בלצאת מהשיגרה השוחקת, והעבודה השוחקת שבניו ג’רזי,
ואילו אני מנסה לשכנע את אמא שלי להיכנס לתוכן.
אני חושבת שלו יכולתי להיות פרחה לבנה,
לו רק יכולתי להתחבר לתחושת העצב של בני מעמד הפועלים, היתה לי הרגשה להרגיש כמו שאני מרגישה.
לו הייתי דפוקה מהבחינה המרקסיסטית, עובדת קשה ומנותקת מפרי עבודתי, אז אולי היה היגיון כלשהו באומללות שלי.
זה כל מה שאני רוצה להרגיש בחיים:שיש מטרה כלשהי לכאב”

1>”הרעיון שנערה בבית ספר פרטי במנהטן תסבול מבעיות שמצריכות צרות מהסוג הזה נראה לי בלתי אפשרי.הרעיון, שקיים ייאוש משכיל ולבן מהמעמד הבינוני, מעולם לא עלה בדעתי, ויש להניח שהאזנה בלתי פוסקת לרוק’נרול לא היתה הדרך הטובה ביותר לגלות אותו.
עדיין לא הכרתי את ג’וני מיטשל או דג’ונה בארנס או ויג’יניה וולף או פרידה קאלו.
חא ידעצי שישנה מסורת גאה של נשים שהפכו דכאון מוחץ לאמנות מופלאה.
בשבילי היה רק ברוס ספרינגסטין, הקלאש,
the who, הג’ם, הסקס פיסטולס, כל להקות הפאנק שחרטו על דגלן את מיגור הממסד האנגלי, למרות שלא היה לזה קשר עם הבדידות עד מוות שהרגשתי באמריקה”

2>”אולי יכולתי לקחת גיטרה ולכתוב כמה שירי מחאה כאלה בעצמי.
אבל איכשהו, המקום שבו חייתי, אפר איסט סייד מנהטן,
לא נשמע משכנע כמטפורה למצוקת נעורים אבודים כמו שיריו של ספרינגסטין, שבהם הוא מסתתר ברחובות צדדיים, או שומע את קריאותיה הקסומות של קליופה, המוזה השישית, המוזה של המוזיקה, על החוף בניו ג’רזי.
לא היה בחיי משהו שנראה כראוי לאומנות או לספרות, למעשה בקושי היה בהם משהו ראוי לסתם חיים.
הכל נראה טיפשי מדי, בורגני מדי, קטע של בנות, וכל שנותר לי לעשות היה להסתגר בתך עצמי ולהיכנס לעולמם של אנשים כמו ברוס ספרינגסטין, עולמם של אנשים ממקום אחר, אנשים שעושים משהו אחר, ולהסתפק בכך.
כי עבורי, כרגע, זה כל מה שיש.”

3>”פעם בשעת לילה מאוחרת היא נכנסה לחדרי ומצאה אותי שוכבת על השטיח, כשזוג אוזניות ענק על ראשי. מקשיבה להקלטה פירטית של שיר של ברוס ספרינגסטין שנקרא the promise, ממררת בבכי משום שהדכאון הנוראי בשיר הזה נשמע כל כל אמיתי. (השורה האחרונה היא בערך “אנחנו ניקח את הכל ונזרוק לעזאזל”).היא התחילה לצרוח עלי ולהגיד שהיא לא מסוגלת יותר לעמוד בטירוף הזה,
ודרשה שאסביר לה בו במקום מה לא בסדר.
מה? מה?? מה???ישבתי מולה מרוקנת לגמרי, ולע ידעתי מה לומר.
היא המשיכה לתבוע שאני אגיד משהו, וייתכן שמתוך תסכול אמרתי משהו כמו, אמא, את מביטה בעצים ואני אפילו לא בתוך היער.
ואז היא נכנסה לחדרה, עישנה סיגריה, צפתה בחדשות של השעה אחת-עשרה, ונרדמה לאורה הכחול המהבהב של הטלוויזיה בחוסר אונים מוחלט.”

4>”פריס באה ומתיישבת לידי, ואני גורמת לה לעצבנות מסוימת כשאני אומרת לה שהיא חייבת לשמוע את השיר for you, היא חוששת שאתרגז אם השיר לא יימצא חן בעיניה.
אני מסבירה לה שהשיר הוא על נערה כמוני ממש, שמתאבדת.
אנחנו מקשיבות למילים הראשונות, המצמררות, על נערה שהולכת ונעלמת, מישהי שכח אחיזתה בחיים כה חלש שצריך להתאמץ כדי לראות אותה.
זו אני, אני אומרת לפריס, אני הנערה שנעלמת בחלל, שתמיד מתפוגגת, תמיד מתמזגת עם הרקע.
כמו חתול הצ’שייר, גם אני אעלם יום אחד,
אבל החמימות המלאכותית שלחיוכי, העוויה המוקיונית המזויפת, מסוג החיוכים שרואים על הפנים של הדמויות האומללות או המרושעות בסרטי וולט דיסני, תישאר מאחור כשריד אירוני.

אני הנערה בתמונה ממסיבה כלשהי, או מפיקניק בפארק, ערנית מאוד ותוססת, אבל בעצם עוד מעט היא תעלם.כשתביטי שוב בתמונה, אני מבטיחה לך, אני כבר לא אהיה בה, אני אמחק מההיסטוריה, כמו בוגדי ברית המועצות.
משום שככל שעוברים הימים, אני מרגישה בלתי נראית יותר ויותר, אני מתכסה בשכבה הולכת ומתעבה שלחושך, שכבות על גבי שכבות של אפלה, שבסופו של דבר יחנקו אותי בחום הנורא של שמש הקיץ, ואני לא אראה כלום למרות שארגיש את הצריבה.
תארי לעצמך, אני אומרת לפריס, לדעת שהשמש קיימת רק בגלל שאת מרגישה את הכאב הנוראי של החום, ולא משום שאת מכירה את השמחה של האור.
תארי לעצמך להיות בחשכה מתמדת.
אני ממשיכה להעמיס על פריס;לא נוח לה והיא לא יודעת מה לומר, את יודעת, אני ממשיכה, אני בדיוק כמו הנערה שבשיר for you, חוץ מדבר אחד.
הוא אומר כמה שהוא אוהב אותה, היא הדבר היחיד שהוא באמתרצה אי פעם.
כל השיר מספר על איך הוא יבוא לקחת אותה לבית החולים להציל אותה מהתאבדות.
וכאן אני מתחילה, כאילו על פי סימן, לבכות, אני לגמרי נסחפת עם הרעיון שאיש לא יבוא להציל אותי אם אחתוך את ורידי או אתלה את עצמי על אחת הקורות בבקתה.
אני לא מאמינה שלמישהו איכפת מספיק בכדי לבוא ולהציל אותי…”

מתוך ‘דור הפרוזאק’ -אליזבת וורצל

“יש סיטואציות קטסטרופליות שגורמות לבהירות, מתפוצצות בשברירי רגע: את מכניסה את היד לחלון, והכל מתמלא דם ושברי זכוכית מרוחים באדום. את נופלת מהחלון, שוברת כמה עצמות, חוטפת כמה שריטות בעור.
תפרים, גבס, תחבושות וחומרי חיטוי כברי עשו את שלהם לפציעות.
אבל דיכאון זה לא אסון פתאומי.
הוא יותר כמו סרטן: בהתחלה החומר הממאיר אפילו לא מורגש בעין בלתי מזוינת.
ואז יום אחד – זבנג!
גוש של שלושה וחצי קילו רובץ לך במוח או בצוואר או בכתפיים.
ומטרתו של הדבר הזה, התוצרת העצמית של גופך, היא בעצם להרוג אותך.
גם דיכאון עובד בצורה דומה.
באיטיות, במשך שנים על גבי שנים, המידע נצבר בלב ובמוח, התוכנה המבוססת על שלילה מוחלטת, הופכת לחלק מן המחשב, והחיים הולכים והופכים יותר ויותר בלתינסבלים.
זה מגיע בלישמרגישים.
הנטייה היא לחשוב שמדובר בתופעה נורמלית, משהו שקשור להתבגרות או לגיל שמונה, או שתים-עשרה או חמש עשרה, עד שיום אחד את מבינה את הנוראות של כל חייך, חיים שלא שווה לחיותם, כתם שחור ומפחיד על רקע הלובן של הקיום האנושי.
בוקר אחד את מתעוררת אחוזת פחד מן העובדה שאת עומדת להמשיך לחיות”.

קרת על קארבר

(נכתב ב2002 לכבוד יציאת הקובץ “סיפורים אחרונים” של קארבר)

אלוהי הדברים הקטנים מאת אתגר קרת.

בסיפור “חלומות” מספר אחד מגיבוריו של קארבר על השכנה הגרה בבית הסמוך בהמון חיבה ואמפתיה. הוא יודע הרבה על חייה ושמח ללמוד עוד פרטים על הרגליה היום-יומיים. כשאותה אשה מאבדת את ילדיה בשריפה נוראה הוא מנסה להציע לה מעט תמיכה ונחמה, ומגלה שהקשר ביניהם אינו סימטרי: בזמן שהוא יודע כל כך הרבה עליה, בשבילה, כשהיא בשיא מצוקתה, הוא סתם עוד זר שלא מסוגל להעניק לה עזרה.

במידה מסוימת קארבר הוא השכן של כל אחד מקוראיו, משקיף עליהם מחלון המטבח בזמן שהוא שותה את הקפה בבוקר, שומע את שיחותיהם, רואה אותם יוצאים לעבודה שהם לא אוהבים באמת או נשארים בבית אחרי שיום קודם שתו יותר מדי, ואם הם רק רוצים השכן-קארבר ישמח להעניק מעט אמפתיה מעבר לגדר שחוצצת ביניהם, ולהזכיר להם שהאדם, למרות כל האטימות והכעס, יכול גם להיות חיה מאוד רגישה.

העלילות של קארבר, ברוב הסיפורים, בסיסיות ולפעמים כמעט אינן קיימות, הדמויות לא צבעוניות או מרתקות במיוחד, התיאורים חסכוניים מאוד – ובכל זאת, במקום כל שהוא בסיפור, מתרחשת מה שקורט וונגוט מכנה “דליפת רגש”, איזשהו זרם תת-קרקעי שמתחיל בנקודה שקשה למקם בטקסט והופך לגוש בגרון. שיחות משעממות על דיג, טעויות במספר שנאחזות בשיחה, ילדים שמסרבים לסיים את ארוחת הבוקר, והיכולת ליצור מאוסף האירועים הכמעט טריוויאליים האלה משהו שלכאורה לא נמצא באף אחד מהם – חתיכת נשמה.

רבים מסיפוריו של קארבר עצובים אבל כמעט כולם מלאים באופטימיות. העצב
הוא תקווה שלא נענתה, ועצם העובדה שהתקווה הזאת מתעקשת להישאר נטועה
גם כשהמציאות לא מסכימה לה היא סוג של הצהרה שהרצון האנושי הזה חזק
יותר מכל מה שמסביבו. החיים הם אולי לא מה שהבטיחו לנו בפרסומות
בטלוויזיה, אבל אם נתעקש מספיק נוכל לגלות שהם דבר קטן וטוב.

הספר “עוד סיפורים” הוא לטעמי הפחות טוב מכל ספריו של קארבר שהופיעו בעברית.
דווקא בגלל סגנונו הכל-כך מובהק, כשהסיפורים פחות טובים הוא נותן לך תחושה שהוא מעין חקיין של עצמו. ובספר זה, המאגד את כל סיפוריו שלא פורסמו עד היום בעברית, יש כמה כאלה, ולצדם גם כמה סיפורים יפים באמת.

קשה לקרוא היום את ריימונד קארבר בין עדכונים על פיגועים, סגרים והפצצות. קשה, אבל אולי בכל זאת כדאי, ולו רק בשביל להיזכר שאנושיות ופגיעות הן יותר מסתם עוד נקודת תורפה.

‘המשכוכית’ – קוני וויליס

“לפעמים קורה שאסונות מוליכים לפריצות דרך מדעיות.
תרבית מזוהמת ותאונת שיט שכמעט הסתיימה בטביעה הביאה לגילוי הפניצלין, ולוחות צילום שנהרסו הביאו לגילוי הרדיואקטיביות.
קחו את מנדלייב. כל חייו היו שרשרת של אסונות:הוא חי בסיביר, אביו התעוור, ובית חרושת לזכוכית שהקימה אימו כדי לפרנס את המשפחה אחרי מות אביו עלה באש. אבל השריפה הזאת היא שהניעה את האם לעבור לסט. פטרסבורג, שם זכה מנדלייב לעבוד כעוזרו של של בונזן, ובסופו של דבר המציא את המערכת המחזורית של היסודות.
או ג’יימס כריסטי.הוא נאלץ להתמודד עם אסון קטן יותר:מכונת סריקת כוכבים שהתקלקלה.
הוא צילם זה עתה את פלוטו, וכבר חשב לזרוק את התצלום מפני שהיה ברור שהוא לא בסדר, היתה איזו בליטה שלא במקומה על שפתו של כוכב-הלכת, אבל בדיוק באותו הרגע נפל הסורק.
במקום לזרוק את לוח הצילום קודם כל, הזעיק כריסטי את המתקן, שביקש מכריסטי להשאר שם במקרה יצטרך עזרה.מכיוון שלא היה לכריסטי שום דבר אחר לעשות, הוא התבונן טוב יותר בבליטה ההיא, והחליט לבדוק את התצלומים הקודמים.הראשון שהוא מצא, ממש הראשון, היה מסומן ”תצלום פלוטו.מוארך.לוח מקולקל.נפסל”.
הוא השווה אותו לתצלום שבידו.הלוחות היו זהים, וכריסטי הבין שמה שהוא רואה זה לא תצלום מקולקל אלא ירח של פלוטו.
אבל בימים כתיקונם, אסונות הם פשוט אסונות.”

הנשיקה- קתרין הריסון

[מישהי, איפשהו, הזכירה לי השבוע את הספר הזה.
הקטע המובא הוא מגב הספר]

“אנחנו נפגשים בשדות תעופה.
אנחנו נפגשים בערים שלא היינו בהם מעולם.
שאיש לא יכיר אותנו שם.”

כך נפתח סיפורה המדהים והמרגש של הסופרת האמריקאית,קתרין הריסון,המגולל את פרשת יחסיה עם אביה.יחסים של גילוי עריות הין שני אנשים בוגרים ועצמאיים לכאורה,ובכל זאת שבויים איש איש בסיפור חייו שלא צלח, ובייחוד אהבה שלא נענתה.
אהבת איש לאשתו,ואהבת בת לאמא.
זו פרשה אמיתית של ילדות אומללה והתבגרות אל מצוקה הרסנית, שנהייתה בעטה של המחברת ליצירת ספרות נפלאה,ולמסמך אנושי אמיץ.
בכוחה של הכתיבה לפרוט בדייקנות מושלמת על מכלול רבגוני של נימים
פיוט וענייניות, עדינות ובוטות,חמלה ואירוניה-מצליחה המחברת לעורר את הקורא לעיתים כמעט בעל כורחו,להסתכלות מחדש על אחד הטבואים החזקים ביותר של החברה המערבית.

מתוך ‘ו.א.ל.י.ס’ – פיליפ ק. דיק.

“התמוטטות העצבים של הורסלאבר פאט התחילה ביום שבו קיבל את שיחת הטלפון מגלוריה, ששאלה אם יש לו כדורי נמבוטל.
הוא שאל אותה למה היא צריכה אותם, והיא ענתה שהיא מתכוונת להרוג את עצמה
היא התקשרה לכל מי שהכירה, כבר היו לה חמישים כדורים, אבל היא היתה צריכה עוד שלושים או ארבעים ליתר בטחון.
הורסלאבר פאט הסיק מיד שזו היתה דרכה של גלוריה לבקש עזרה.
פאט חי מזה שנים באשליה שביכולתו לעזור לאנשים.
הפסיכיאטר שלו אמר לו פעם שכדי להבריא הוא חייב לעשות שני דברים:להפסיק עם הסמים (הוא לא הפסיק), ולהפסיק ולנסות לעזור לאנשים (הוא עדיין ניסה לעזור לאנשים)
למען האמת לא היו לו נמבטולים.
לא היו לו כדורי שינה משום סוג.הוא אף פעם לא לקח כדורי שינה.הוא לקח ספידים.
כך שלא היה ביכולתו לתת לגלוריה כדורי שינה מכדי שתוכל להתאבד.
בכל מקרה, הוא לא היה נותן לה גם אם היו לו.
“יש לי עשרה”, אמר, בגלל שאם היה אומר את האמת, היתה מנתקת.
“אז אני אסע אליך”, אמרה גלוריה בטון שלו והגיוני, אותו טון שבו ביקשה את הכדורים.
הוא הבין שהיא לא קראה לעזרה.היא ניסתה להרוג את עצמה.היא היתה מטורפת לגמרי.
אם היתה שפויה, היתה מבינה שעליה להסוות את מטרתה, בגלל שככה היא הפכה אותו לאשם בשיתוף פעולה.
אם יסכים, זה אומר שהוא רוצה במותה.
לא היה לו-או לאף אחד אחר- שום מניע לרצות בכך.
גלוריה היתה עדינה ותרבותית, אבל היא לקחה המון אסיד.
היה ברור שמאז שמע ממנה לאחרונה, החריב האסיד את מוחה.
“אז מה עבר עליך?” שאל פאט.
“הייתי בבית חולים מאונט ציון בסן פרנציסקו.
ניסיתי להתאבד ואמא שלי אשפזה אותי.
הם שיחררו אותי בשבוע שעבר”.
“הבראת?” שאל.
“כן” אמרה.”

אדם טוב קשה למצוא

“אדם טוב קשה למצוא” זו הכותרת של קובץ סיפורים קצרים מאת פלאנרי או’קונר, אחת ממספרי הסיפורים המוכשרים של דרום ארה”ב (היא נולדה בסוואנה, ג’ורג’יה).
היא נפטרה בגיל צעיר יחסית, 39, כך שלמרות ההשפעה העצומה שלה, היא הספיקה לפרסם מעט מאוד.
בין השאר, מייחסים לה השפעה על משוררים וסופרים כמו סימון דה-בובאר, ג’יימס ג’ויס, ט.ס אליוט ואחרים.
הדבר המעניין בסיפורים הקצרים שלה זה הניגוד בין האמונה הדתית החזקה בחייה של פלאנרי לבין חוסר האמונה הכמעט מוחלט בדמויות שלה שלרוב הן ברוטליות וחסרות חמלה.
אין שום אהבת אדם נוצרית בסיפורים שהיא כותבת.
אחד המשפטים שנהוג לומר עליה הוא שלמרות היותה קתולית אדוקה, היא כותבת כאילו מצדו של השטן.

הסיפור הנושא את שם הקובץ.
קריאה מהנה.