קורט וונוגוט פורש כמה קווים מנחים לכותבי סיפורים קצרים.
לקוח מכאן.

1. תנצל את זמנו של אדם זר בצורה כזאת שהוא או היא לא ירגישו כאילו זמנם בוזבז.
2. תן לקורא לפחות דמות אחת שהוא יוכל להיות בעדה.
3. כל דמות צריכה לרצות משהו. אפילו אם זה רק כוס מים.
4. כל משפט צריך לעשות שני דברים. לחשוף מהדמות או לקדם את העלילה.
5. תתחיל קרוב לסוף ככל האפשר.
6. תהיה סאדיסט. לא משנה כמה תמימים או מתוקים הגיבורים שלך – תעשה להם דברים נוראים. זה יגרום לקורא להבין ממה הם עשויים.
7. תכתוב כדי לרצות אדם אחד בלבד. אם תפתח חלון כדי לעשות אהבה עם העולם כולו, במובן מסוים, הסיפור שלך יחטוף דלקת ריאות.
8. תן לקוראים שלך כמה שיותר מידע, כמה שיותר מוקדם, לעזאזל עם המתח. הקוראים צריכים שתהיה להם כמה שיותר הבנה של מהלך הסיפור. את האיפה והלמה. שיוכלו להשלים את הסיפור בעצמם אם מקקים יאכלו את הדפים האחרונים.
   
   מחברת הסיפורים הקצרים הגדולה ביותר בדורי היא פלאנרי או’קונור (1925-1964) והיא שברה כל אחד מחוקי מלבד הראשון.
   סופרים גדולים נוטים לעשות דברים כאלה.
   

מתוך הרכבת – ריימונד קארבר.

“שמה של האישה היה מיס דנט, וקודם לכן באותו ערב איימה על גבר באקדח.
היא הכריחה אותו לזחול בעפר ולהתחנן על חייו. בשעה שעיניו של האיש התמלאו דמעות ואצבעותיו נאחזו בעלים יבשים כיוונה אליו את האקדח ואמרה לו דברים על עצמו. היא ניסתה להביא אותו לידי הבנה שהוא לא יכול לרמוס כל הזמן את רגשותיהם של אחרים. “תהיה בשקט!” אמרה, אם כי האיש רק תקע את אצבעותיו בעפר והניע מעט את רגליו מתוך פחד.
כאשר גמרה לדבר, לאחר שאמרה כל מה שעלה בדעתה לומר לו, שמה את רגלה על עורפו ודחפה את פניו לתוך העפר.
אחר כך הכניסה את האקדח לארנקה והלכה חזרה לתחנת הרכבת”.

• חלק א’
  

• הארות לספרות השוואתית -חלק א’
  

שיעור ספרות בארבעה חלקים (או יותר).
חלק א’.

מתוך ‘יורחי הדבש’ מאת צ’אק קינדר.

“בעודך טרודה בענייניך קיבלנו את החשבון,” אמר ראלף.
“נפלא, ” אליס אן אמרה ומשכה בכתפיה. היא סחררה את המרגריטה שלה.
“את יודעת, ” אמר ראלף, “נדמה לי שלסטייק שלי היה טעם של נתח ישן של עז מבושלת.”
“אני דווקא חיבבתי את מה שאכלתי, מה שזה לא היה,” אמרה ג’ודי.
“את אכלת פסטיציו עם קימה, מתוקה, ” אמרה אליס אן.
“טוב, אני אהבתי מאוד את המוסאקה שלי, ” אמר ג’ים וחייך לראלף בחיוך אווילי.
“מו-שק-קקה, יותר נכון,” אמר ראלף. “אני שונא את הכאילו מסעדה הזאת כמו שבחיים שלי שלי לא שנאתי מקום כזה.”
“תתעלמו ממנו, אנשים, ” אמרה אליס אן. “הוא בסך הכל חוטף את אחד ההתקפים הקטנים שלו.
לא היה לו מספיק דימיון להזמין משהו אתני ועכשיו הוא מעקם את האף.
ראלף נטל את החשבון מהמגשית ובדק אותו שוב ושוב לאור הנר.
“לא,” אמר ראלף והשיב את החשבון אל המגשית.
“לא, ראלף?” אמרה אליס אן. “לא?”
“לא ולא,” אמר ראלף וצחקק. “לא, אני לא מתכונן לשלם את זה.”
“מצחיק מאוד, חביבי,” אמרה אליס אן. “רק ששכחתי לצחוק.”
“אני רציני, ” אמר ראלף וצחקק. “לא מהכיס שלי.”
“אה, אז מי ישלם?” ג’ים ממש התסקרן לדעת. “אני לא רואה את ג’ון צ’יבר הזקן בשום מקום.”
“אני לא יודע, ” אמר ראלף. “לא אני, זה בטוח. זה לא החשבון שלי. אני לא רואה את השם שלי בשום מקום על החשבון הזה.”
“היי, חביבי,” אמר ג’ים, “כל העסק אמור להיות על חשבונך. זה מה שאליס אן אמרה!”
“לא איכפת לי. לא מהכיס שלי. אני שונא את המסעדה הזאת. המסעדה הזזאת מסריחה. המסעדה הזאת מצחינה כמובית השחי של זורבה.”
“אל תשימו לב אליו, אנשים, ” אמרה אליס אן והציתה סיגריה”. “חתן השמחה שלנו פשוט מחוק כהרגלו, ועושה רוח.”
“לסטייק שלי היה טעם של עז,” אמר ראלף. “יש לי סטנדרטים משלי. התפריט הזה לא מקובל עלי.”
“אל תדאגו בחורים,” אמרה אליס אן. “אני מחזיקת הפלסטיק בכאילו-משפחה הזאת”.
“אבל לא הערב, את לא.” אמר ראלף.
“חזור שנית, דובשן שלי, ” אמרה אליס אן.
“שורי וראי,” אמר ראלף.
אליס אן מעכה וכיבתה את הסיגריה לאטה. היא החליקה את ארנק השטרות שלה מתיק היד ופתחה אותו במדור הכרטיסים.
“מחוכם מאוד, ראלפי, ” אמרה אליס אן.
“אני פשוט לא מאמינה לפעמים. הפעם הגעת לשפל מדרגה שלא היה כמותו. בסדר ראלף, סצינה, זה מה שאתה רוצה? תרשה לי לעזור לך בסצינה, זה העניין?”
“היי, שניכם שם, ” אמר ג’ים.
“למה שלא נשתתף כולנו?” הציעה ג’ודי ופתחה את הארנק שלה.
“נדמה לי שלבו היקר של ראלף חפץ בסצנה פומבית, ” אמרה אליס אן.
“אני לא אסלח לעצמי אם אני אאכזב את חתן השמחה. אחרי זיון החסד המדהים ההוא שנמשך שש שניות אני מרגישה שאני חייבת משהו לבחור. ראלף פשוט חי בשביל סצנות פומביות, אתם מבינים. הן מספקות לו חומר לכתיבה, אחרי הכול. אחרי הכול אם ראלף היה יכול לסמוך רק על הדימיון שלו כדי לכתוב, לאן הוא היה מגיע?”
“לא אכפת לי,” אמר ראלף. “תרעישי עולמות. קדימה, תזרקי כמה כסאות ושולחנות.. נראה לאן זה יביא אותך.
אותי אף אחד לא מכיר כאן. אני מעולם עוד לא הייתי במקום המסריח הזה. לא כמוך וכמו הרומיאו הים-תיכוני שלך, מי שהוא לא יהיה. אני פשוט יכול לראות את התיש הים תיכוני הזה מול העיניים. גס וכהה, עם זרועות שעירות, משופם. מבאיש משום וזיתים ואנשובי. נשימה כמו גבינת פטה.”
“נראה שהחתול שלנו יצא מהשק,” אמרה אליס אן. “תגיד, ראלף, כמה זמן אתה עוקב אחרי ואחרי זורבה?”
“זורבה!” געה ראלף. “זה כבר יותר מדי!”
“נו, בחייכם,” אמר ג’ים.
“יש לי רק שבעה דולר,” אמרה ג’ודי.
“היי, תקשיב חביבי, ” אמר ג’ים. “אין לנו בכלל כרטיסי אשראי ואין לי פה פנקס צ’קים, אחרת בשמחה הייתי משלם את החשבון בעצמי”.
“אני בטוח בזה,” אמר ראלף, ואז לפת את זרועה של אליס אן וסינן, “זורבה, אליס אן? זורבה?”
“הייתי משלם!” ג’ים אמר לראלף. “אולי תיגש ותשלם, וכשנגיע הביתה אני אכתוב לך צ’ק. מה תגיד על זה?”?
“אני בעצמי אכתוב לך צ’ק כשנגיע הביתה,” אמרה ג’ודי. וראלף, היא אמרה, “אתה יודע שאני אעמוד במילה שלי.”
“אתם פשוט לא קולטים אתהתמונה,” אמר ראלף.
“אני לא יכול להשתמש בפלסטיק הזה גם אם הייתי רוצה. הם יבדקו אותו, אני יודע את זה. ואז הם יקרא למשטרת הפלסטיק. או לכל הפחות, אני לא מתלוצץ אתכם, הם יחזירו לנו את הכרטיס במגשית קטנה, גזור לחתיכות.”
“לעזאזל איתך, ראלף, אל תהיה כל-כך פרנואיד,” אמרה אליס אן. “אין להם שום סיבה לבדוק את הכרטיס הזה.
“יש להם את כל הסיבות בעולם. את כבר היית כאן. יחד עם זורבה. זורבה התיש. רק אלוהים יודע כמה צ’קים בלי כיסוי כבר פיזרת במקום הפתטי הזה.”
“ראלף,” אמרה אליס אן, למה עישנת את החומר לפני שנכנסו הנה? אסור לך גם לעשן וגם לשתות. אתה תמיד נהיה כזה פרנואיד, לעזאזל.”
“הם יגזרו את הכרטיס,” אמר ראלף. “זאת האמת. אני יודע שזה יקרה לנו עוד פעם. אניפשוט מרגיש את זה בעצמות.”
“זה מטופש לגמרי, ” אמרה ג’ודי. זה יום הנישואים שלכם, אל תשכחו.”
“איזו שאלה,” אמר אליס אן. “אני נהנית מכל רגע.
“טוב, ידידי, מה אתה מציע?” ג’ים שאל את ראלף. “מי הולך לשטוף כלים?”
“אולי פשוט נלך וזהו?” הציע ראלף. “אתם יודעים, ניעלם כאילו בלעה אותנו האדמה. מה שאליס אן אמרה שהיינו צריכים לעשות אז עם ג’ון צ’יבר. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאנחנו עושים דבר כזה, בכל אופן.”
“יום נישואים שמח, אנשים, ” אמרה אליס אן והרימה את כוס השמפניה הריקה שלה. “טוב, ראלף, אני חייבת להודות שלהבריז מבלי לשלם את החשבון על ארוחת יום נישואים נראה משום מה כל-כך מתאים לנו.”
“אני לא מוכנה לעשות דבר כזה,” אמרה ג’ודי בתרעומת.
ג’ים נטל את החשבון מהמגשית הקטנה והמיץ בו.
“אוקיי, ראלף, ” אמר ג’ים, “מה התוכנית שלך?”
“ג’ים!” צפצפה ג’ודי, “אפילו אל תחשוב על זה.”
“כולנו יחד בסירה הזאת, ” אמר ראלף. “אל תשכחו את זה”.
“אל תדאגי,” ג’ים אמר לאשתו הראשונה, “אני לא אלשין עליך למלווין.”
“למי?” שאל ראלף.
“ג’ים, בבקשה,” אמרה ג’ודי.
“אחד, חבר של זורבה,” ג’ים אמר לראלף.
“זה יהיה גילוי של קוצר דימיון אם לא נבריז על החשבון הזה,” אמר ראלף. “אם יורשה לי לטבוע ביטוי. היי, זה יהיה פשוט. אני אזמין עוד שמפניה, אני אזמין עוד שמפניה, מבינים? מאמ’ס הפעם.
שני בקבוקי מאמ’ס. כאילו החלטנו לחגוג עוד קצת.
כאילו החלטנו שהערב עוד צעיר. כאילו החלטנו שהחיים קצרים מדי בשביל לא לחגוג עד להודעה חדשה.
אז אחרי כמה הרמות כוסית, אתם שניכם תקומו ותצאו. כאילו אתם פשוט פורשים לפנינו, הזוג החוגג. כאילו אמרתם לבייביסיטר שתהיו בבית קצת לפני ההודעה החדשה.
אחר כך אתם נוסעים בנחת החוצה ומחממים את האוטו ופשוט מחכים לנו שנברח בלי להותיר עקבות.
אתם מבינים? שניכם אפילו לא ממש מעורבים בכל זה.
רק תחכו לנו בחוץ, מוכנים לתת גז בהתרעה שך רגע. פשוט תהיו מוכנים לזנק בבת אחת. בחריקת צמיגים, אם צריך.
אחרי זה אליס אן יכולה להעמיד פנים שהיא הולכת שוב לשירותי הבנות, הא, לעוד איזה חרבון מרתוני, ובמקום זה פשוט לחמוק החוצה דרך הדלת שליד הבר. ואז אני אחמוק החוצה. אני אהיה האחרון בשטח.
כבר חשבתי על תוכנית פשוטה ובטוחה. משחק ילדים. אליס אן ואני עשינו את זה עשרות פעמים.”
“חברה, אתם יודעים שהופעתי פעם בהצגה באוף ברודווי?” שאלה אליס אן.
באמת. כמה פעמים סיפרתי לכם את זה? אבל זה נכון. יכלו להיות לי חיים אחרים.”

בתור התחלה, חומר רקע על הספר ‘יורחי הדבש’ בבלוג של הספרנית הדילטנטית.
אני רק אגיד, למען הסדר הטוב, שהדמויות של ראלף ואליס-אן מבוססות על הסופר ריימונד קארבר ואשתו הראשונה, מארי-אן.
הדבר שמשך את תשומת ליבי בסצנה המובאת זה התהליך של מה שנראה, על פני השטח לפחות, כהתפרקות פתאומית וכמעט מוחלטת.
הזוג שחוגג יום נישואים במסעדה יקרה.
הבחירה במסעדה היא לא מקרית.
לכאן מגיעה האישה עם המאהב שלה.
היא כמובן לא יודעת שזו הסיבה שזו המסעדה שנבחרה לארח את הארוע.
הבעל מסרב לשלם את החשבון וכשהאשה, אליס-אן, עומדת לשלם את החשבון עם כרטיס האשראי שהיא המופקדת עליו במשפחה (“אני מחזיקת הפלסטיק בכאילו-משפחה הזאת”) היא מגלה שהכרטיס לא ברשותה והאשם הוא ראלף, בעלה המקורנן.
מהרגע הזה, מה שהיה אמור להיות רגע שמח, מתדרדר וחושף במהירות את כל הסדקים בין בני הזוג ראלף ואליס-אן קרופורד.
אם עד עכשיו, תיעוד החיים שלהם, על הבגידות ועל השתייה, וכל מה שמסביב, נראה כמו משהו שאולי אפשר לעבור עליו לסדר היום, כאן הכל מתפוצץ להם בפרצוף.
חיים שבהם אין רגעים של חסד וחמלה, ובפעמים הנדירות שיש, זה תמיד הופך להטחות אשמה וכעס.
עכשיו דברים אחרים עולים.
אליס-אן אומרת שבעלה מחפש לגרום לסצנה, וזה מכוון.
“נדמה לי שלבו היקר של ראלף חפץ בסצנה פומבית, ” אמרה אליס אן.
“אני לא אסלח לעצמי אם אני אאכזב את חתן השמחה. אחרי זיון החסד המדהים ההוא שנמשך שש שניות אני מרגישה שאני חייבת משהו לבחור. ראלף פשוט חי בשביל סצנות פומביות, אתם מבינים. הן מספקות לו חומר לכתיבה, אחרי הכול. אחרי הכול אם ראלף היה יכול לסמוך רק על הדימיון שלו כדי לכתוב, לאן הוא היה מגיע?”
ראלף זורק בפניה את העובדה שזה המקום שאליו היא באה עם מאהבה.
בסופו של דבר הם, יחד עם הזוג שהם הזמינו לסעוד איתם מתכננים בריחה שקטה מהמסעדה, מבלי לשלם את החשבון.
כאן בעצם מתגלה האמת הנוראית.
אין כאן התפרקות כללית, כמו שאולי נראה במבט ראשון.
זו לא הפעם הראשונה שבה ראלף ואליס-אן עושים משהו כזה.
למעשה, נדמה שהם כבר די משופשפים בעניין.
וזו האמת על בני הזוג.
הבגידות, מצד שניהם, חוסר העכבות המוסריות (המתבטא במספר הרב של הפעמים שבה הם ברחו ממסעדות ללא לשלם), השתיה הכבדה (מצד ראלף), הם סך עניין שגרתי בחיי הזוג.
בכל פעם שהם מנסים להעמיד פנים של “כאילו משפחה”, הלבה הרותחת מתחת לפני השטח מתחילה לבעבע ולאכל כל ניסיון להעמדת פנים שפויה שהם מנסים להעמיד.
הם בקושי מצליחים לשקר לאחרים, בקושי מצליחים לשקר לעצמם.
לא צריך להמשיך לקרוא כדי לדעת שבבוקר הם יקומו וימשיכו בדיוק באותו מסלול הרסני, ללא יכולת אמיתית ללמוד מהטעויות שלהם או לנסות לעצור את המסלול עליו הם דוהרים לקראת האבדון.
הרגע שנחרט אצלי בזכרון מכל הסצינה במסעדה הוא כשאליס-אן אומרת: “זה נכון. יכלו להיות לי חיים אחרים…”
ובזה הכל מסתכם.
הבלוז של המפסידנים.
יכלו להיות לי חיים אחרים.
בסוף היו לראלף (קארבר) את החיים האחרים שהוא רצה.
הוא כתב בשיר: “שום מלה אחרת לא תצלח: כי זה מה שזה היה. שמנת”. על השנים האחרונות שלו.
אחרי מארי-אן ואחרי האלכוהול ואחרי ההכרה הספרותית שקיבל.
ואולי גם מארי-אן מצאה מישהו שלא יאמלל אותה כל-כך.
את החיים האחרים שאולי יכלו להיות לה.
וההערה אחרונה של “יורחי הדבש”.
אליס (ולא אליס-אן) וראלף הם גם שמות הדמויות בסדרה ששודרה בשנות החמישים בשם The Honeymooners.
“יורחי הדבש” של הטלוויזיה שונים מאוד מ”יורחי הדבש” הספרותיים.
למעשה, ראלף ואליס-אן הספרותיים הם תמונת מראה שחורה של ראלף ואליס משנות החמישים.
הזוג שכל אמריקה העריצה והזדהתה איתו.
נהג האוטובוס קשה היום ואשתו עקרת הבית שלימדו את אמריקה שאהבה חזקה מהכל.
פרק אחרי פרק.
הבחירה לכנות את הדמויות בספר על פי שמות הדמויות הכל-כך אהובות, זו כנראה דרכו של צ’אק קינדר להציב בפניה של אמריקה תמונה קצת יותר אמיתית של חיי נישואים אמריקאיים. כשאתה זרוק ודפוק וחושב על איך יכלו להיות לך חיים אחרים.

“יורחי הדבש” הטלוויזיונים.

“כבר בחלון הראווה של חנות הספרים צדה את עינך העטיפה הנושאת את השם שחיפשת. בעקבות הספר נכנסת לחנות והבקעת לך דרך מבעד למחסום המהודק של ספרים-שלא-קראת, אשר התבוננו בך במבט קודר מהמדפים ומהאצטבות וניסו להפחידך—-לאחר שחמקת ממתקפות אלה, אתה ניצב מתחת לצריחי המבצר, שם עדיין מצטברים: הספרים שמזמן תכננת לקרוא, הספרים שזה שנים חיפשת ולא מצאת, הספרים הדנים במה שמעסיק אותך ברגע זה, הספרים שאתה רוצה שיימצאו אצלך כדי שיהיו בהישג ידך לכל מקרה…”

[שוב, לקוח מ”הספר האמיתי של פראנק זאפה” שהיה לא רק מוזיקאי ייחודי, אלא גם איש מאוד מאוד מצחיק]

“מעט מאוד אנשים בוחרים לנגן בבס.יש אנשים שאוהבים להאזין לבס בגלל שהם אוהבים תדירויות נמוכות ואת ההרגשה שהן גורמות בגוף,אבל בדרך כלל תפקיד הבס אינו מלהיב במיוחד מפני שהוא חייב לנגן תבניות חוזרות ונשנות. יש פה מקבילה לוויולה. נגני בס הם נגני גיטרה כושלים, שהורדו בדרגה לתפקיד הזה לאחר פגישת להקה במוסך כשהיו בני 13.

לעיתים קרובות מתופפים מפגינים גישה שנועדה לפרסם את הדבר הבא,”אנ מנגן בתופים בגלל שאני חיה-תראו איך אני דופק פה!בנות,אתן שמות לב למה שקורה פה?אני דופק נורא חזק”.

נגני קלידים מקרינים הילה של תסכול בגלל שהם לא נגני גיטרה,(למעשה,נגנים רבים משוכנעים שעל מנת לזכות במציצה לאחר ההופעה, הם חייבים, לנגן גיטרה מובילה.)
הם חושבים שאם הם יחקו רעשים מסוימים, זה יבטיח להם באופן אוטומטי את הפרס הגדול, וזו הסיבה שרואים היום נגני קלידים שתולים על צווארם מין “משהו”,שנראה כמו גיטרה,אבל בעצם הוא מין מפוח
(“כמו אקורדיון שדרסה אותו משאית,שמהקצה שלו משתרבב זרבוב”)כאילו הם רוצים לומר “מה?!את מעדיפה למצוץ לגיטריסט?תראי איזה שמוק היי טק תלוי לי פה”
רוב אלה שמנגנים קלידים בלהקה הם לא מוזיקאים מיומנים באמת.
בדרך כלל הם נדרשים להפיק סדרות מוזיקת מיתר חדגונית או לנגן הדגשות סותמי חורים ומייריזם שאינם תובעניים מדי,ולספק את ליווי האקורדים בזמן שנגן הגיטרה עושה “יודלי-יודלי-יוווו”

בדרך כלל, למעט מצב שהקלידן מנגן בלהקת ברים,שאז כולם צפופים בחלל צר והלהקה מסתדרת איפה שרק אפשר להדחף,הרי שהכלים שלו שוכנים ב”קו האחורי”.בגלל זה דיירי הקו האחורי ,חושבים שככל שאתה קרוב לקדמת הבימה,(ובמיוחד אם אתה מפזז עם מתקן דמוי פאלוס),יש לך סיכוי טוב יותר לזכות באתם יודעים מה…
וזאת הסיבה,שכל הנגנים,בכל הכלים,מתאווים להיות “קרוב יותר לקהל”(למרות העובדה שהקהל עלול לתפוס אותך בקרסוליים, לגרור אותך מהבימה, ולהטיל בך מומים מ-מומים שונים)”.

(מתוך: “הספר האמיתי של פראנק זאפה”)

“תולדות המרכז למשאבי מוזיקה להורים (pmrc), יקחו יותר מקום ממה ששווה
להקדיש להם. ישנם כמה ‘דיווחים היסטוריים’ שאפשר לבחור מהם. הבה נבחר,
‘שרירותית, בגירסה הבאה:
יום אחד ב-1985 קנתה טיפר גור. אשתו של סנטור מהמפלגה הדמוקרטית בטנסי.
(בתה בת ה-8. את אלבום הפסקול של הסרט “גשם סגול” של פרינס. הסרט – בעל דירוג
‘R” למבוגרים מעל גיל 17. כבר הספיק לעורר מחלוקות בשל תכניו המיניים. על כל פנים,
מסיבה כלשהי, היא הזדעזעה כאשר בתה הצביעה על רמז לאוננות בשיר בשם “ניקי
דרלינג”. טיפר אירגנה כמה מחברותיה, עקרות-בית וושינגטוניות, שרובן נשואות
בדרך-מקרה לחברי הסנאט – והן הקימו את pmrc
בסביבות ה-,31.5.1985 הארגון שלח מכתב לסטנלי גורטיקוב, הנשיא דאז של “איגוד
חברות ההקלטה בארה”ב” (RIAA), המאשים את תעשיית המוזיקה בחשיפת הנוער
נארה”ב ל”מין,אליומות,והאדרת השימוש בסמים ואלכוהול”(יכולל להיות שהן לא ראו טלוויזיה
לאחרונה) המכתב אף דרש הקמת שיטת סיווג לאלבומי רוק, בדומה לשיטת הסיווג של
סרטי קולנוע (לילדים, נוער, מבוגרים, וכו’). בין החתומות על המכתב היו גור, סוזאן
נייקר (אשתו של שר האוצר ג’יימס בייקר?), פאם האוואר וסאלי נוויוס (נשותיהם של
אנשי-עסקים ידועים בוושינגטון) ונשותיהם של תשעה סנאטורים אחרים.
רגעים לאחר קבלת המכתב שלח אדוארד פריטס, נשיא איגוד השדרים הארצי, מכתב
ל-500 4 תחנית רדיו, ממנו השתמע שאם הן ישדרו שירים בעלי תמלילים מפורשים, הן
מסתכנות באיבוד רשיון השידור שלהן,
במהלך התפתחותה של קדחת הסירוס-העצמי, אנשים מענפי השידור וההקלטה דנו
בינם לבין עצמם בשאלה מה עשוי להיות ‘נתיב הפעולה הזהיר’ ביותר – ובמילים אחרות,
הם כל כך מיהרו להתכופף בפני ההארפיות (מפלצות מיתולוגיות,חציין נשים וחציין ציפורים עם זנב וטפרים)האלה שכל מה שנשאר להם להחליט הוא;
מתי להתכופף,
כמה עמוק להתכופף,
כשאנחנו מתכופפים, צריך לפשק!
מי הביא מרגרינה?

וכך, פרסמתי מכתב פתוח ב”קאשבוקס”, ירחון של הענף,
“סטירה, חד וחלק”:מכתב פתוח לענף המוזיקה.
עם כל הכבוד לסטן גורטיקוב ולRIAA, ברצוני לגזול כמה רגעים מזמנכם
כדי לבטא את תחושתי האישית ביחס להחלטה המצערת להתכופף בפני
‘נשות ושינגטון’ בסוגיית ‘תעודות-זהות’ לאלבומים.
ראשית, תרשו לי לומר שאני מבין את המצב הקשה ש-RIAA נקלעו אליו,
ואני מזדהה עם מאבקו של הארגון להעברת חקיקה בקונגרס. הבעיה, כך
נראה, נעוצה ב”וועדת טורמונד”. זה המקום שבו חקיקת הארגון תעבור או
תמות. אין זה סוד שגב’ טורמונד הינה חברה ב-PMRC מה שכנראה מתרחש
הוא מקרה של סחיטה, חד וחלק; ה-RIAA חייבים לרקוד לצלילי חלילי
נשות ושינגטון, אחרת החקיקה המוצעת תוצלף בחרון אפם של
בעליהן המפורסמים,
לזכות ה-RIAA ייאמר שרוב התביעות של הPMRC נדחו.
על כל פנום, כניעה בסוגיית המדבקות תגרום ליותך בעיות ממה שהיא תפתור.
נשות ושינגטון אינן מסתירות את כוונתן לנצל “מערכות יחסים מיוחדות” כדי
לכפות את רצונן. בראיון ברדיו אלבני, גב’ פאולר התייחסה לאחד, מר פאולר, מ”וועדת התקשורת הפדרלית”, ואמרה שאולי יש מקום להתערבות של המשרד הזה למקרה שהשיטות המחליאות האחרות שלהן ייכשלו, האם “תקנון וועדת התקשורת הפדרלית” שוכתב בזמן שלא שמנו לב? מה
קורה פה? סחיטה היא פעולה לא חוקית; קשירת-קשר לביצוע סחיטה היא פעולה לא
חוקית, והנושא הזה חורג בהרבה משיקולי התיקון הראשון לחוקה. אסור
לשום אדם, הנשוי או קשור לפקיד ממשלתי, לבזבז את זמנה של המדינה על
תחביבים של עקרות בית, שתוצאתם פרויקטים חולניים כמו זה.
הטענות של PMRC נטולות כל בסיס, והן מושתתות על בליל קשקושים
פונדמנטליסטים ומסקנות בלתי-הגיוניות. המחשבה שמישהו ישמע רמז
לאוננות באלבום של פרינס גורמת להן לפרוץ בצרחות בעתה, ללבוש את בגדי
“מגינות העם” – והתקשורת באה אליהן בריצה. לרוע המזל, אופנת שנות
השמונים היא כזו, שהתלונה החלושה ביותר מקבוצת בעלי עניין (במיוחד אם יש לה חברים בחלונות הגבוהים) גורמת לתגובת-רפלקס ורצון פיוס בקשת רחבה של תעשיות שאמורות להיות קצת יותר חכמות.
אם אתה אמן, וקורא את זה כעת, תחשוב רגע… מישהו שאל אותך אם
אתה רוצה אות-קין של “זיהום פוטנציאלי”, על האלבום הבא שלך בצורת
“סטיקר פיוס”?
אם אתה כותב שירים. מישהו שאל אותך אם אתה רוצה לבלות את
שארית הקריירה שלך בשינוי התמלילים שלך כך שיהלמו את הצרכים
הרוחניים של בן/בת-עשרה דמיוני/ת?
התשובה היא בבירורלא. לכן,כל העסק הזה, מרכז הסיפור שוכן בצומת
השיקולים העסקיים של החברות הגדולות אל מול הנויריזות המיניות של
הגברות הויג’ילנטיות הללו.
לחברת הקלטות יש זכות לנהל את ענייניה ולעשות רווחים, אבל לא על
חשבון האנשים המאפשרים את המוצר עצמו… עדיין מישהו צריך לכתוב
ולבצע את המוזיקה, הRIAA בחרו את מה שאני רואה כגישה
קצרת-רואי לסוגייה. ה’סטיקר בהתנדבות’ לא יפייס את היצורים הללו, וגם
לא ישמן את ה’אגזוז’ של וועדת טורמונד. אין פה שום הבטחות או אחריות;
רק איומים ורמזים אפלים מצד ‘נשות ושינגטון’.
ה- RIAAהפגינו זלזול מסוים באנשים היצירתיים בענף, עקב להיטותם
להגן על הכנסות החברות הגדולות. גבירותי ורבותי, בעסק הזה כולנו ביחד.
כשאתם רואים בני-ערובה בטלוויזיה, נכון שאתם ממלמלים לעצמכם “בואו
נפציץ אותם!”? ל’נשות ושינגטון’ מגיע לא פחות מזה (וכנ”ל לכל קבוצת
צנזורה אחרת, שמחזיקה בכיסה האחורי רשימה שחורה של אסורי-שידור)

הצהרה לקונגרס,19 לספטמבר 1985

הדברים להלן הם דעותי והשקפותי האישיות. איני מדבר מטעם שום קבוצה
ארגון מקצועי. הצהרתי המלאה ניתנה לכם למפרע. אני מבקש שהיא תוכנס
לפרוטוקול הקונגרס מאחר שזמן הדיבור שלי הוגבל ל10 דקות אקרא רק חלק מנה
אני מפנה את הערותי לPMRC ולציבור, כמו גם לוועדה זו.
הצעתה של PMRC היא מצבור שטויות שהורתו בחטא ואשר אינו נושא
בחובו שום יתרון אמיתי לילדים,פוגע בזכויות אזרח של אנשים שאינם ילדים
ומבטיח להעסיק את בתי המשפט במשך שנים, שבהן יתמודדו עם בעיות פירוש
ואכיפה הנובעים ממבנה ההצעה.
לפי מיטב הבנתי, החוק גורס שסוגיות התיקון הראשון נקבעות תוך קדימות
לאלטרנטיבה הפחות מגבילה. בהקשר זה, תביעות הPMRC מקבילות לטיפול
בקשקשים על ידי עריפת ‘ראש.
אף אחד לא הכריח את נב’ בייקר או את גב’ גור להכניס את פרינס או את

שינה איסטון לבתיהן. הודות לחוקה, הן חופשיות לקנות לילדיהן סוגי מוזיקה
אחרים. ככל הנראה הן מתעקשות לרכוש עבודות של אמנים בני-זמננו על מנת
לחזק אשליה אישית של תחכום אירובי. גבירותי, אנא שימו לב: מחיר הרכישה –
8.98$.אינו מזכה אתכן בנשיקה בכף רגלכן מהמלחין או המבצע בתמורה
לסיבוב התקליט על הגרמופון המשפחתי, ככלל, רשימת התביעות המלאה של
PMRC נראית כסוג מרושע של ספר הדרכה ל’תוכנית הליכה לשירותים’,
שנועדה לאלף את כל המלחינים והמבצעים בגלל תמלילים של אחדים ובודדים.
גבירותי, איך אתן מעזות?
בבושה של הגברות צריכים להשתתף גם הבוסים של החברות הגדולות, אשר,
באמצעות “איגוד חברות ההקלטה”, בחרו להתפשר על חשבון זכויותיהם של
מלחינים, מבצעים וקמעונאים, כדי להעביר את החלטת ה.ר 2911 מס
הקלטת הריקה’: מס פרטי, שהענף מטיל על הצרכנים, אשך רק
קבוצה מצומצמת בתוך הענף תרוויח ממנו, האם זו סוגייה צרכנית? ועוד איך. קנדי סטראוד, דוברת PMRC, הצהירה בתוכנית י’נייטליין” של ABC, בפני מיליוני צופים מרותקים, שהסנטור
אלברט גור, אדם שהיא תיארה כ”ידיד תעשיית המוזיקה”, שותף בתמיכתו
במשהו שהיא תיארה כ’חקיקה אנטי-פיראטית’. האם זה שם נחמד יותר יותר לאותה
חקיקת מס?
חברות ההקלטה הגדולות היו צריכות להריץ את ההצעה הזו דרך כמה
וועדות לפני שמישהו הריח שמשהו מסריח. בראש אחת הוועדות יושב סנאטור
טורמונד. האם זה צירוף מקרים שגב’ טורמונד קשורה ל-PMRC? אני לא יכול לומר
שהיא חברה בארגון, כי ב-PMRC אין חברים, מזכירת הארגון אמרה
בטלפון ביום שישי האחרון שב-PMRC אין חברים… רק מייסדים. שאלתי
עוד כמה מ’נשות וושינגטון’ הן לא-חברות בארגון המגייס כספים בגוף
שהינו בעל מעמד פטור ממס, ושנראה שמטרתו היא להעביר את חוקת ארצות הברית
דרך מגרסת-הנייר המשפחתית. שאלתי אותה אם הארגון הוא כת. בסוף
אמרה לי שהיא לא יכולה לענות לי, ושהיא צריכה להתקשר לפרקליט הארגון
בזמן שאשתו של שר האוצר מדקלמת “הולך לדחוף את אהבתי לתוכך”
של סנטור גור מדברת על מין בכבלים” ומין אורלי באיומי אקדח”
בחדשות הערב של סי בי אס. האנשים בחלונות הגבוהים עובדים על חקיקה
שהינה כל כך מגוחכת. שהדרך היחידה להגניב אותה היא להעסיק את דעתו
הציבור במשהו אחר: ‘רוק פורנו ‘
הדקלומים הקדחתניים הללו מראים של-PMRC יש סטנדרטים כפולים
מסקרנים. הודות להן, ילדים חסרי-ישע בכל רחבי אמריקה יכולים לשמוע
מין אוראלי באיומי אקדח כמה פעמים בשבוע ברשתות טלוויזיה כלל-ארצי
האם וועדת התקשורת הפדרלית חילקה פה אישורים סודייסי איזו מטרה
מצדיקה אמצעים כאלהי?הורים החברים ב”איגוד ההורים והמורים” צריכים
לפקוח שבע עינייים על הגברות הללו אם זה מה שהן מחשיבות כ’טוב טעם
האם הסוגייה הבסיסית היא מוסרית האם היא בריאות נפשי האם יש
בכלל סוגייה?PMRC יצרו בלבול רב על-ידי השוואות שאינן במקומן
תמלילי שירים, וידיאו, אריזות תקליטים, שידורי רדיו והופעות חיות. כל אלה
הינם מדיומים שונים, ולאנשים שפועלים בהם יש זכות לנהל את ענייניהם ללא
חקיקה המגבילה מסחר – שהוקצפה כמו פודינג אינסטנט על ידי נשותיו
האח הגדול.
האם זה הולם שבעלה של לא-חברה/מייסדת/אשת בPMRCישב בוועדה
שדנה בעסקים הנוגעים ל’מס הקלטת הריקה’ או לארגון השתדלנות של אשתם?
האם ועדה שהורכבה כך יכולה ‘לגלות עובדות’ באורח הוגן ובלתי-מוטה?
בוועדה הזו יש שלושה כאלה, ניגוד אינטרסים זעיר?

נשות וושינגטון’ מיח”צנות את התוכנית שלהן כסוג של שרות מידע צרכני

בלתי מזיק, המגדיר ‘קווים מנחים’ שיעזרו להורים מבולבלים לקבוע את ‘מידת
התאמה’ של תקליט ש’ילדים קטנים מאד’ מאזינים לו, לרוע המזל, לשיטות
שהן מציעות יש מספר השפעות צדדיות, שהפחות חמורה מביניהן היא דרדור
המוזיקה בארה”ב, מוקלטת ובהופעה חיה, לרמה האינטלקטואלית של סרט
מצויר של שבת בבוקר
בני עשרה שבכיסם תשעה דולר עשויים להיכנס בגפם לחנות תקליטים –
אבל לא “ילדים צעירים מאוד” בדרך כלל יש אתם הורה. ההורה תמיד יכול להציע להוציא את הכסף על ספר.
אם ההורה פוחד להרשות לילד לקרוא ספר, אולי אפשר להוציא את הכסף על
הקלטה של מוזיקה אינסטרומנטלית. למה שלא תביאו הביתה מוזיקת ג’אז
מוזיקה קלאסית במקום את מדונה מוזיקה נהדרת ובלי אף מילה זמינה
כל אחד שיש לו מספיק שכל להסתכל מעבר לאלבום-הפלטינה האופנתי של
השבוע.
לילדים הנמצאים בקבוצת הגיל ה’פגיע’ יש אהבה טבעית למוזיקה. אם, אתם
ההורים, אתם חושבים שילדכם צריך להחשף למשהו נעלה יותר ממוסיקת

פופ תתמכו בתוכניות שיעורי מוזיקה בבתי-ספר. למה לא חשבתם על הצורך
של ילדכם במידע צרכני! שיעורי מוזיקה, עולים מעט מאוד בהשוואה
לשיעורי ספורט. זכותו של ילדך לדעת שקיימים עוד דברים חוץ ממוזיקת פופ.
לרוע המזל, ‘נשות וושינגטון’ מעדיפות לקדם מוזיקת הבי-מטאל שעברה
הגיינה ממשלתית ולא משהו ‘נעלה’ יותר. האם זה מצביע על הטעמים
האישיים של ‘נשות וושינגטון’, או שזה סתם עוד ביטוי לקדימות הנמוכה
שממשל זה מעניק לחינוך האמנות באמריקה?התשובה, כמובן, היא לא זה
ולא זה. אי אפשר להסיח את דעתם של אנשים מעיסוק במס לא הוגן על ידי
דיבור על הערכת מוזיקה
בשביל זה אתם צריכים מין… והרבה.
בגלל האופי הסוביקטיבי של ,סיווג ש’נשות וושינגטון’ מציעות, לא ניתן
להבטיח שאיזו ‘קונספציה מתועבת’ לא תחמוק פנימה, בעודה חבויה בתוך
סלנג חדש או הדגשה מיוחדת של מילה תמימה לכאורה. אם המטרה היא בטחון מילולי/מוסרי מוחלט, הדרך היחידה להשיג אותו היא: לא לצפות בטלוויזיה
לא לקרוא ספרים, לא לראות סרטים, להקשיב רק למוזיקה
אינסטרומנטלית או לא להקשיב לשום מוזיקה,
מיסוד שיטת סיווג, רצונית או אחרת, פותח את הדלתות למצעד אינסופי של
תוכניות בקרת-איכות-מוסרית המבוססות על ‘דברים שנוצרים מסוימים לא
אוהבים’, מה יקרה אם החבורה הבאה של ‘נשות וושינגטון’ תתבע להדביק
טלאי צהוב גדול על כל חומר שנכתב או מבוצע בידי יהודים, על מנת להושיע
ילדים חסרי-ישע מחשיפה ל’דוקטורינה ציונית חבויה’?”

“תמיד רציתי להודות לך על שהצלת אותי מהמזרן ההוא על המדרכה ברחוב שמונה. זה היה נפלא מצידך. אני לא יודע איך הכל נעשה מוזנח כל כך ומבולגן;גם החיים שלי.
אף פעם לא סיפרתי לך, אבל ממש לפני שנפגשנו התגברתי סוף-סוף על מחלה מביכה, שאני לא יודע עד עצם היום הזה איך נדבקתי בה.
זוג דיילות קפצו לביקור כמה שבועות קודם לכן, ואחת מהן בילתה קצת זמן בברזיל. אני חושב שבטח ממנה קיבלתי את זה.
בכל מקרה, באותו זמן עבדתי בתור פיקולו ב”בית היקורי” באזור הטוב של העיר, איפה שנמצא פיאנו-באר הפרסה המפורסם (אני חושב שסיפרתי לך את זה).
הייתי אחראי לשולחן העגול הגדול מאחור, שהיה שמור תמיד לדיוק אלינגטון ומשפחתו.
אף פעם לא אשכח איך הוא היה יושב שם בחליפות ובעניבות המוכספות שלו, מוקף באשתו ובבנותיו.
אם ראיתי בחיי אדם מלכותי, זה היה הוא. היה בו מין כבוד עצמי עצום, טבעי, וטוב לב שנדמה היה שהתפשט סביב דרך ילדיו. אני זוכר שהסתכלתי באצבעותיו הארוכות, העמוסות טבעות, בוצעות את הלחם, בזמן שמזגתי את מי הקרח שלהם והנחתי את החמאה
“אלה האצבעות שמנגנות את ‘בובת קטיפה’! האצבעות האלה בדיוק!” אמרתי לעצמי.
סבלתי אז מכאבים איומים כל-כך בין רגלי, שהייתי חייב ללכת בפישוק כדי ששום דבר לא ישתפשף.
זה היה סטייק-האוס ממש מפואר, וניסיתי להסוות את ההליכה שלי כמה שיותר כדי שהמלצר הראשי לא ישים לב ויפטר אותי על המקום.
אבל אני רוצה להגיד לך שהכאב היה לא ייאמן.
איכשהו, הנוכחות של “סר דיוק” גרמה לכל זה להיעלם חזמן מה, ואני חלמתי שיום אחד איהפך לפטריארך נדיב עם אשה מופלאה וילדים שלא צועקים אף פעם.
בכל מקרה, תודה על הקרואסונים הנהדרים עם הריבה ועל הנוף של ספייניש הארלם.

שלך”.

4.5.95 (סקוטסוויל, וירג’יניה)

(מאנגלית:עופר שור)

“תמיד רציתי להודות לך על שהצלת אותי מהמזרן ההוא על המדרכה ברחוב שמונה. זה היה נפלא מצידך. אני לא יודע איך הכל נעשה מוזנח כל כך ומבולגן;גם החיים שלי.
אף פעם לא סיפרתי לך, אבל ממש לפני שנפגשנו התגברתי סוף-סוף על מחלה מביכה, שאני לא יודע עד עצם היום הזה איך נדבקתי בה.
זוג דיילות קפצו לביקור כמה שבועות קודם לכן, ואחת מהן בילתה קצת זמן בברזיל. אני חושב שבטח ממנה קיבלתי את זה.
בכל מקרה, באותו זמן עבדתי בתור פיקולו ב”בית היקורי” באזור הטוב של העיר, איפה שנמצא פיאנו-באר הפרסה המפורסם (אני חושב שסיפרתי לך את זה).
הייתי אחראי לשולחן העגול הגדול מאחור, שהיה שמור תמיד לדיוק אלינגטון ומשפחתו.
אף פעם לא אשכח איך הוא היה יושב שם בחליפות ובעניבות המוכספות שלו, מוקף באשתו ובבנותיו.
אם ראיתי בחיי אדם מלכותי, זה היה הוא. היה בו מין כבוד עצמי עצום, טבעי, וטוב לב שנדמה היה שהתפשט סביב דרך ילדיו. אני זוכר שהסתכלתי באצבעותיו הארוכות, העמוסות טבעות, בוצעות את הלחם, בזמן שמזגתי את מי הקרח שלהם והנחתי את החמאה
“אלה האצבעות שמנגנות את ‘בובת קטיפה’! האצבעות האלה בדיוק!” אמרתי לעצמי.
סבלתי אז מכאבים איומים כל-כך בין רגלי, שהייתי חייב ללכת בפישוק כדי ששום דבר לא ישתפשף.
זה היה סטייק-האוס ממש מפואר, וניסיתי להסוות את ההליכה שלי כמה שיותר כדי שהמלצר הראשי לא ישים לב ויפטר אותי על המקום.
אבל אני רוצה להגיד לך שהכאב היה לא ייאמן.
איכשהו, הנוכחות של “סר דיוק” גרמה לכל זה להיעלם חזמן מה, ואני חלמתי שיום אחד איהפך לפטריארך נדיב עם אשה מופלאה וילדים שלא צועקים אף פעם.
בכל מקרה, תודה על הקרואסונים הנהדרים עם הריבה ועל הנוף של ספייניש הארלם.

שלך”.

4.5.95 (סקוטסוויל, וירג’יניה)

(מאנגלית:עופר שור)

בספר “אומת הפרוזק” המחברת עוסקת לא מעט בברוס ספרינגסטין.
הנה מספר קטעים מהספר.

0> “לפעמים אני שוכבת במיטה שלי ושומעת מוזיקה.
תמיד את ברוס ספרינגסטין.
יש בזה משהו מוזר, מצד אחד אני נהיית פאנקיסטית עירונית, בעוד ברוס אמור להיות דוברם המרושל של בני מעמד הפועלים מהפרברים.
אבל אני כל כך מזדהה איתו שאני חולמת להיות נער בניו ג’רזי.
אני מנסה לשכנע את אמא שלי שנעבור לשם, שהיא צריכה לעבוד בבית חרושת או להיות מלצרית בדיינר או מזכירה בסוכנות ביטוח.
אני כל כל רוצה שנסיבות חיי יתאימו ללחץ שאני מרגישה בפנים, וזה כבר מתחיל להיות מגוחך.
הרי השירים של ספרינגסטין עוסקים בלצאת מהשיגרה השוחקת, והעבודה השוחקת שבניו ג’רזי,
ואילו אני מנסה לשכנע את אמא שלי להיכנס לתוכן.
אני חושבת שלו יכולתי להיות פרחה לבנה,
לו רק יכולתי להתחבר לתחושת העצב של בני מעמד הפועלים, היתה לי הרגשה להרגיש כמו שאני מרגישה.
לו הייתי דפוקה מהבחינה המרקסיסטית, עובדת קשה ומנותקת מפרי עבודתי, אז אולי היה היגיון כלשהו באומללות שלי.
זה כל מה שאני רוצה להרגיש בחיים:שיש מטרה כלשהי לכאב”

1>”הרעיון שנערה בבית ספר פרטי במנהטן תסבול מבעיות שמצריכות צרות מהסוג הזה נראה לי בלתי אפשרי.הרעיון, שקיים ייאוש משכיל ולבן מהמעמד הבינוני, מעולם לא עלה בדעתי, ויש להניח שהאזנה בלתי פוסקת לרוק’נרול לא היתה הדרך הטובה ביותר לגלות אותו.
עדיין לא הכרתי את ג’וני מיטשל או דג’ונה בארנס או ויג’יניה וולף או פרידה קאלו.
חא ידעצי שישנה מסורת גאה של נשים שהפכו דכאון מוחץ לאמנות מופלאה.
בשבילי היה רק ברוס ספרינגסטין, הקלאש,
the who, הג’ם, הסקס פיסטולס, כל להקות הפאנק שחרטו על דגלן את מיגור הממסד האנגלי, למרות שלא היה לזה קשר עם הבדידות עד מוות שהרגשתי באמריקה”

2>”אולי יכולתי לקחת גיטרה ולכתוב כמה שירי מחאה כאלה בעצמי.
אבל איכשהו, המקום שבו חייתי, אפר איסט סייד מנהטן,
לא נשמע משכנע כמטפורה למצוקת נעורים אבודים כמו שיריו של ספרינגסטין, שבהם הוא מסתתר ברחובות צדדיים, או שומע את קריאותיה הקסומות של קליופה, המוזה השישית, המוזה של המוזיקה, על החוף בניו ג’רזי.
לא היה בחיי משהו שנראה כראוי לאומנות או לספרות, למעשה בקושי היה בהם משהו ראוי לסתם חיים.
הכל נראה טיפשי מדי, בורגני מדי, קטע של בנות, וכל שנותר לי לעשות היה להסתגר בתך עצמי ולהיכנס לעולמם של אנשים כמו ברוס ספרינגסטין, עולמם של אנשים ממקום אחר, אנשים שעושים משהו אחר, ולהסתפק בכך.
כי עבורי, כרגע, זה כל מה שיש.”

3>”פעם בשעת לילה מאוחרת היא נכנסה לחדרי ומצאה אותי שוכבת על השטיח, כשזוג אוזניות ענק על ראשי. מקשיבה להקלטה פירטית של שיר של ברוס ספרינגסטין שנקרא the promise, ממררת בבכי משום שהדכאון הנוראי בשיר הזה נשמע כל כל אמיתי. (השורה האחרונה היא בערך “אנחנו ניקח את הכל ונזרוק לעזאזל”).היא התחילה לצרוח עלי ולהגיד שהיא לא מסוגלת יותר לעמוד בטירוף הזה,
ודרשה שאסביר לה בו במקום מה לא בסדר.
מה? מה?? מה???ישבתי מולה מרוקנת לגמרי, ולע ידעתי מה לומר.
היא המשיכה לתבוע שאני אגיד משהו, וייתכן שמתוך תסכול אמרתי משהו כמו, אמא, את מביטה בעצים ואני אפילו לא בתוך היער.
ואז היא נכנסה לחדרה, עישנה סיגריה, צפתה בחדשות של השעה אחת-עשרה, ונרדמה לאורה הכחול המהבהב של הטלוויזיה בחוסר אונים מוחלט.”

4>”פריס באה ומתיישבת לידי, ואני גורמת לה לעצבנות מסוימת כשאני אומרת לה שהיא חייבת לשמוע את השיר for you, היא חוששת שאתרגז אם השיר לא יימצא חן בעיניה.
אני מסבירה לה שהשיר הוא על נערה כמוני ממש, שמתאבדת.
אנחנו מקשיבות למילים הראשונות, המצמררות, על נערה שהולכת ונעלמת, מישהי שכח אחיזתה בחיים כה חלש שצריך להתאמץ כדי לראות אותה.
זו אני, אני אומרת לפריס, אני הנערה שנעלמת בחלל, שתמיד מתפוגגת, תמיד מתמזגת עם הרקע.
כמו חתול הצ’שייר, גם אני אעלם יום אחד,
אבל החמימות המלאכותית שלחיוכי, העוויה המוקיונית המזויפת, מסוג החיוכים שרואים על הפנים של הדמויות האומללות או המרושעות בסרטי וולט דיסני, תישאר מאחור כשריד אירוני.

אני הנערה בתמונה ממסיבה כלשהי, או מפיקניק בפארק, ערנית מאוד ותוססת, אבל בעצם עוד מעט היא תעלם.כשתביטי שוב בתמונה, אני מבטיחה לך, אני כבר לא אהיה בה, אני אמחק מההיסטוריה, כמו בוגדי ברית המועצות.
משום שככל שעוברים הימים, אני מרגישה בלתי נראית יותר ויותר, אני מתכסה בשכבה הולכת ומתעבה שלחושך, שכבות על גבי שכבות של אפלה, שבסופו של דבר יחנקו אותי בחום הנורא של שמש הקיץ, ואני לא אראה כלום למרות שארגיש את הצריבה.
תארי לעצמך, אני אומרת לפריס, לדעת שהשמש קיימת רק בגלל שאת מרגישה את הכאב הנוראי של החום, ולא משום שאת מכירה את השמחה של האור.
תארי לעצמך להיות בחשכה מתמדת.
אני ממשיכה להעמיס על פריס;לא נוח לה והיא לא יודעת מה לומר, את יודעת, אני ממשיכה, אני בדיוק כמו הנערה שבשיר for you, חוץ מדבר אחד.
הוא אומר כמה שהוא אוהב אותה, היא הדבר היחיד שהוא באמתרצה אי פעם.
כל השיר מספר על איך הוא יבוא לקחת אותה לבית החולים להציל אותה מהתאבדות.
וכאן אני מתחילה, כאילו על פי סימן, לבכות, אני לגמרי נסחפת עם הרעיון שאיש לא יבוא להציל אותי אם אחתוך את ורידי או אתלה את עצמי על אחת הקורות בבקתה.
אני לא מאמינה שלמישהו איכפת מספיק בכדי לבוא ולהציל אותי…”