“הוא נשכב במיטה לבוש, ללא כוונה להרדם. הוא רק רצה לחשוב.
על מה, הוא לא היה בטוח.
אז במקום זאת, הוא חשב על כלום. על דברים בחדר.
על הגביעים בארגז שבארון.
כמה זה הכיל מתוך חייו?
מדפי הספרים – כל כך הרבה זמן העביר בקריאה.
כלום מזה לא ממש הצטבר למשהו.
הוא רץ. הוא ניצח או הפסיד. אף אחד לא זכר שבוע לאחר מכן.
והספרים שקרא, מה בדיוק הערך המצטבר שלהם?
האנשים באוניברסיטה תמיד התגאו בהיותם “קוראים”, בניגוד ל”צופי טלוויזיה”.
אבל האם באמת יש הבדל? מדובר בשידור חד כיווני.
“אני קורא, אבל זה לא ממש משנה לסופר. הוא לעולם לא ידע.
וכשאמות, מה משנה כבר איזה ספרים קראתי.
הזכרון שלי נגמר במקום שבו הספר מפסיק, בדיוק כמו תוכניות הטלוויזיה,וכשאמות, הזכרון עובר מן העולם

כמו ריצת מכשולים, לעבוד כל כך קשה, לקפוץ מעל לכל אחד, מהר, גבוה, אבל לא גבוה מדי, כי אסור לבזבז זמן באוויר,
ואז, כשהמירוץ נגמר, אתה נוטף זעה, או שניצחת אותם או שהם ניצחו אותך.
ואז יגיעו שני בחורים, יזיזו את המכשולים מהמסלול.
מתברר שהם היו שום דבר.
כל העבודה הקשה של לקפוץ מעליהם, ועכשיו הם כבר לא שם”.

מה זה משנה, אם ככה, אם הייתי שמח או….כל דבר?
אחרי שאמות, ההורים שלי יתגעגעו אלי, אבל יום אחד גם הם ימותו, ואז מי יזכור אותי?
אף אחד, וזה בסדר.
באבה יאגה תנצח או תפסיד, אלף שנים לאחר מכן אף אחד לא יאמין שהיא בכלל היתה קיימת
וממלכת טאינה תשכח, אז מה זה משנה אם איזשהו זר אהב את הנסיכה של טאינה אך מעולם לא זכה להיות נאהב על ידה בחזרה?”

מתוך “מכושפת” של אורסון סקוט קארד.

“והוא ערם על גבנתו של הלוויתן הלבן את סך כל הזעם והשנאה שחשו בני גזעו. לו חזהו היה תותח, היה יורה עליו את ליבו”
את הציטוט הזה אני מכיר בזכות סצנה אחת בסרט “המפגש” בסדרת “מסע בין כוכבים”.
קפטן פיקרד רוצה נקמה.
הוא מתרץ את זה בדרכים שונות, אומר שאין בזה שום נקמה. במאה ה24 ויתרו על רגשות פרימטיביים כאלה.
“רגישות מפותחת” הוא קורה לזה.
אין ברירה והוא מכיר את האויב מפני שעבר היה שבוי על ידם.
לילי אומרת הם פגעו בו ועכשיו קפטן אחאב לפגוע בחזרה וכל הרגישות המפותחת שהוא מתגאה בה היא “בולשיט” (ציטוט מדויק).
נאמרים עוד כמה דברים.
המילים האלו כאילו מעירות את קפטן פיקארד מטראנס השנאה שלו והוא מביא את הציטוט המסוים הזה.
היא, אגב, מביטה בו בתמיהה ושואלת “מה” והוא אורמ שזה מ”מובי דיק” והוא בתגובה אומרת שהיא אף לא קראה את הספר.
יש תרגום חדש ל”מובי דיק”.
יש אפילו פולמוס בעקבות המאמר הזה (והטוקבקים? רובם תענוג ובכלל פולמוסים ספרותיים כאלה הן עניין נדיר וחבל שכך).
את הגרסא של אהרון אמיר קראתי אי שם בעשור הקודם.
על הגרסא הנוכחית יש לי שלוש מילים להגיד: נפלא, נפלא, נפלא.
אולי כי אני קורא פשוט, אני לא משווה לא למקור (שבכל מקרה לא קראתי) ולא לאהרון אמיר שהתרגום שלו היה מהנה, למיטב זכרוני, אבל כאמור קראתי לפני המון זמן.
מלבד הקריאה, הספר עצמו עמוס בהערות הארות ומראי מקום.
ספרים שמלוויל קרא ומהם שאב מידע לגבי מקומות או דמויות שכתב עליהן, הסבר על למה הספר לא זכה לשום הצלחה בחייו של מלוויל (בגלל הלעג שלו לממסד הדתי שהיה מאוד חזק באותם ימים. כמו בימינו אנו) בעמוד אחד מתואר החדר עם הריהוט המועט שיש בו. שני עמודים לאחר מכן מתוארת הנחת מעיל על מסעד כיסא שכאמור, לא נמצא כלל בחדר).
ומה עוד יכול לבקש חובב איזוטירה כמוני.
אז כמו “מובי דיק” וכמו סרטי מסע בין כוכבים, הסיפורים שבני אדם מספרים הם בסופו של גרסאות שונות לאותו דבר.
הרי מסע בין כוכבים בכלל נוצר כ”מערבון שמתרחש בחלל” כדברי יוצר ג’ין רודנברי.
אם זה קפטן של ספינת כוכבים במאה ה24 ום זה קפטן אחאב במאה 19, ואם זה אורפיאוס שירד לשאול עבור אהובתו ונכשל בגלל התכונות האנושיות כל כך של חוסר וודאות וספק, ואם זה הולדן קולפילד או דאג מ”דור האיקס” או אודיסאוס או באפי או הרקולס.
הסיפור הוא אותו סיפור ואת הלקח אנחנו לומדים בכל גלגול מחדש.

[מתוך הספר get in the van של הנרי רולינס. המשך ופרשנות יבואו בהמשך. אולי]

[אביב, 1981]
התגוררתי בדירה בארלינגטון, וירג’יניה.
לא רחוק מעיר הבירה.
הלכתי לעבודה ברגל כל יום, זה היה בחנות גלידה באותו זמן.
הייתי מנהל החנות והייתי שם בין 40 ל60 שעות בשבוע.
עשיתי הפקדות, ספרתי מלאי, שכרתי עובדים ופיטרתי.
עשיתי הכל.
הייתי אז בלהקה, לא משהו מבחינה מוסיקלית, רק ארבעתנו עם ציוד נגינה דפוק, אבל נהנינו לנגן ולהתאמן.
בחור בשם מיץ’ פארקר נתן לחבר שלי, איאן מק’קאי ולי קלטת של הEP Nervous Breakdown של Black Flag.
ניגנו אותה בלי הפסקה.
עבורי, עטיפת התקליט אמרה הכל.
בחור עם הגב לקיר מניף אגרופים ומולו בחור שמניף לעברו כיסא.
הרגשתי כמו הבחור עם האגרופים המונפים בכל יום מחיי.
בלק פלאג הפכו די מהר ללהקה האהובה עלי.
סיפורים על ההופעות שלהם הפכו לאגדות עד שהם הגיעו לחוף המזרחי.
היתה להם חברת תקליטים משלהם בשם SST והם לא סבלו את החרא של אף אחד.
איאן התקשר לSST ודיבר על הבסיסט של הלהקה, צ’אק דוקובסקי.
צ’אק סיפר לאיאן על סיבוב ההופעות המתקרב ונתן לו את התאריכים בחוף המזרחי.
בלאק פלאג עמדו להופיע בניו-יורק ובדי.סי.
עמדנו לראות את בלאק פלאג הגדולים.
כמה מאיתנו נסעו לניו-יורק לראות את הלהקה מנגנת כי לא יכולנו לחכות לראות אותם בוושינגטון וחשבנו שכמה שנראה אותם יותר יהיה יותר טוב.
נסענו לניו-יורק וראאינו אותם מופעים בPeppermint launch.
אני בחיים לא אשכח כשהם עלו לבמה, כמה התרגשתי.
דוקובוסקי היה שם, הולך במעגלים, דופק על הבס שלו וצורח על הקהל.
הם אפילו לא התחילו לנגן וזו כבר היתה חוויה.
אני חושב שהם התחילו בשיר I’ve heard it before.
המקום התפוצץ.
השירים היו חזקים.
שורות קצרות של אינטנסיביות שלא תיאמן.
בחיים לא ראיתי מישהו שמנגן ככה.
כאילו הם מנסים לשבור את עצמם עם המוסיקה.
זה היה אחד הדברים הכי חזקים שראיתי.
לא היתה על הבמה שניה אחת מבוזבזת.
זה גרם לי לתהות מאיזה כוכב הם הגיעו ולרצות לעבור לשם מיד.
אחרי ההופעה הסתובבנו קצת עם הלהקה, הם היו מאוד “קולים” איתנו והיתה לזה חשיבות גדולה בעיני.
כיבדתי וחיבבתי אותם.
כמה ימים לאחר מכן הם הגיעו לנגן בדי.סי.
שוב, הם היו טובים והמקום המריא כשהם הופיעו.
אהבתי יותר את ההופעה בדי.סי כי הם ניגנו שני סטים של שירים ויצא לי לשמוע את כולם.
הם ישנו בבית של איאן אחרי ההופעה ועזבו בבוקר.
אני זוכר שראיתי את המסחרית שלהם נוסעת במעלה הרחוב ורציתי להיות בתוכה.
זה היה מדהים בעיני איך שהם הגיעו, הופיעו, הסתובבו עם המקומיים ואז המשיכו להרפתקה הבאה.
אני הייתי צריך למהר לעבודה.
כשצעדתי לעבר עוד משמרת לילה ארוכה בעבודה, התחלתי להרגיש מדוכא.
בלק פלאג הם חבורה של אנשים שנמצאים שם בחוץ ומאלתרים, מנסים לעשות משהו עם החיים שלהם.
לא היתה להם הכנסה קבועה והם חיו כמו כלבים, אבל הם חיו את החיים במלואם הרבה יותר ממני, ללא ספק.
היתה לי הכנסה קבועה ודירה וכסף בבנק.
אבל גם היתה לי עבודה שבה צעקו עלי אם דברים היו משתבשים.
הייתי צריך להיות שם כל הזמן.
ראיתי את אותם רחובות ואותם אנשים בכל יום.
העבודה גזלה הרבה משעות הערות שלי.
אחרי שהסתובבתי עם החבר’ה מפלאג, ראיתי שיש שם בחוץ עוד הרבה לעשות ולראות.
לא חשבתי שאני אי-פעם אעשה משהו מכל זה.
באותו לילה בעבודה, כל דבר בחיים שלי הרגיש חסר משמעות.
ידעתי שאיכשהו, אני מפשל.
היתה לי התקפת פאניקה קלה.
זכיתי להצצה חטופה על משהו שמנע ממני להמשיך ולשקר לעצמי.
הלוואי וזה לא היה פותח כל-כך את עיני וגורם לי לראות בבהירות כזאת.
ראיתי את כל חיי נפרשים לפני.
אותה עיר, אותם אנשים, אותו הכל.
זה הרגיש כאילו אני נקשר ומוכה על ידי החיים.
להם היה אומץ.
הדרך שהם חיו בה היתה מנוגדת לכל הדברים שגודלתי וחונכתי להאמין שהם נכונים.
אם הייתי מקשיב לאבי, הייתי מצטרף לחיי הים, משרת ואז ממשיך לעולם “הישר”.
אני לא מזלזל בזה, אבל אלה לא חיים שמתאימים לכולם.
צ’אק דוקובסקי נתן לי קלטת של שירים חדשים של בלאק פלאג.
כל בוקר לפני שהלכתי לעבודה, הייתי מקשיב לקלטת הזו.
damege I, Police story, No more, ואיזו גרסא של Louie, Louie.
אהבתי ושנאתי את הקלטת הזו.
אהבתי אותה בגלל שהמוסיקה היתה נהדרת והמילים אמרו את מה שאני מרגיש.
שנאתי אותה בגלל שאני רציתי להיות הזמר.
דז קדינה שהיה הזמר באותה תקופה היה נהדר, אבל עדיין, יכולתי לדמיין את עצמי עושה את זה.
פלאג חזרו לחוף המזרחי ביוני.
הם ניגנו בניו-יורק ב27 ביוני ב”ארווין פלאזה”
בד בריינז וU.X.A הופיעו גם כן.
לא היו הופעות מתוכננות בדי.סי. אז נסעתי לראות אותם.
הגעתי די מוקדם ופגשתי את צ’אק וגרג.
הסתובבתי איתם רוב אחר הצהריים.
ההופעה בערב היתה נהדרת.
אחרי ההופעה הלהקה הלכה ל7A, מועדון קטן בהמשך הרחוב, כדי להופיע בחינם ואני הצטרפתי.
השמש התחילה לעלות ואני הייתי צריך להיות בעבודה בעוד 6 שעות והיתה לי נסיעה של 5 שעות.
זמן לעזוב.
ניגשתי לבמה וביקשתי מהלהקה לנגן את Clocked in.
דז אמר “השיר הבא נקרא Clocked in והוא מוקדש להאנק כי הוא צריך ללכת לעבודה”.
הלהקה התחילה לנגן את השיר ואני עליתי לבמה והתחלתי לשיר.
אני לא יודע מה דחף אותי לעשות את זה.
זה היה כיף ולדז לא היה אכפת.
עזבתי את המועדון ונסעתי לעבודה.
הגעתי ישר בלי שינה.
לא הייתי צריך את זה.
הייתי נרגש מזה ששרתי עם בלאק פלאג.
העבודה שהייתי על הבמה והרגשתי איך זה להיות בלהקה, זה היה מספיק טוב בשבילי.
כמה ימים מאוחר יותר הייתי בעבודה וקיבלתי טלפון מדז.
הלהקה עדיין בניו-יורק, נחה לכמה ימים ואם אני רוצה לבוא לג’אם.
לא הבנתי למה הואמתכוון, אבל אלה הפלאג מדברים, אז הסכמתי.
חזרתי הביתה והתקשרתי לאיאן.
אמרתי לו שאני חושב שמזמינים אותי להבחן לבלאק פלאג.
אחר כך הגיע השותף שלי לדירה ושאל מה קורה.
אמרתי לו שאני נוסע לניו-יורק ואני אולי הולך להצטרף לבלאק פלאג.
הוא אמר שאני מזבל את השכל.
זה בהחלט נשמע ככה.
הלכתי כל הדרך לתחת הרכבת כי לא התחשק לי להזמין מונית.
זו היתה הליכה ארוכה והזדמנות לחשוב על הדברים.
החלטתי שהכי טוב יהיה שלא לצפות ליותר מדי.
תפסתי רכבת מוקדמת וישנתי כל הדרך.
נפגשנו בבוקר ב”אודסה”, מסעדה באיסט ווילג’.
שאלתי אותם מה הסיפור.
גרג סיפר לי שדז רוצה לעבור לנגן בגיטרת קצב והם מחפשים זמר ואם אני רוצה לנסות.
בקושי הצלחתי לענות. לא יכולתי להאמין למה שאני שומע.
נכנסו לחדר חזרות בשם mi kasa והלהקה התארגנה.
מצאתי את עצמי עם מיקרוסופן ביד וגרג שאל איזה שיר אני רוצה לשיר קודם.
חשבתי שאני חולם.
לרגע חשבתי שאני אולי בכלל לא שם.
אמרתי שאת Police story.
זה היה כאילו הכנסתי מטבע למכונת משחקי וידאו.
זה היה כאילו כל הלהקה נשענה אחורה, ואז קדימה ואז שמעתי את צליל הפידבק המפורסם של גרג גין ופתאום היינו בתוך השיר.
ניגנו את כל השירים שלהם.
את המילים שהכרתי שרתי, את אלה שלא, המצאתי.
ניגנו שני סטים.
כשסיימנו, הסתכלנו אחד על השני ואז הלהקה יצאה לדבר על זה בחוץ ואני ישבתי על רצפת חדר החזרות והמתנתי.
הם חזרו וצ’אק שאל “נו?”, “נו מה?”
“אתה רוצה להצטרף אלינו או לא?”
הייתי בפנים.
ככה, פחות או יותר, הצטרפתי לבלק פלאג.
לקחתי את הרכבת חזרה לדי.סי וקראתי את מילות השירים שהלהקה נתנה לי ללמוד.
זה היה החומר שמאוחר יותר הופיע בתקליט Damaged.
Padded cell, Damaged II, Room 13, הכל.
זה היה חומר כבד.
הייתי כל-כך שקוע שבקושי שמתי לב שהגעתי לדי.סי.
כמה ימים לאחר מכן ארזתי, התפטרתי מהעבודה, מכרתי את המכונית שלי והשכרתי את הדירה שלי ועזבתי את וושינגטון.
לא היה לי שום מושג מה עומד לקרות, אבל זה מה שרציתי, אז עשיתי את זה.
זה היה נהדר להגיד לבס שלי שאני מתפטר.
הוא הציע לי יותר כסף, אבל אמרתי לו שזה לא קשור לכסף ואני הולך לעשות את הדבר הזה שאני לא יודע איך יסתדר, אבל אני חייב לנסות.
הוא אמר לי שאני משוגע ושאני צריך לחזור לעבודה.
הוא ירד עלי חזק וזה השפיע עלי קצת.
למזלי, איאן מק’קאי תמך בי ואמר לי שהוא יודע שזה הולך להיות גדול.
כיבדתי את מה שהיה לו להגיד ואני עדיין מכבד.
הוא נתן לי את הדחיפה הזאת אל מעבר לדלת שהייתי צריך.
בשבילי, זו היתה הזדמנות לחיות.
עזבתי את העיר כמו בחור שנמלט מהכלא.
איאן לקח אותי לתחנת האוטובוס ואיחל לי בהצלחה.

[השיר המצורף נקרא wasted מתוך הNervous Breakdown EP שרולינס מדבר עליו בהתחלה כאן עם קית’ מוריס כזמר.
ובכלל, עם כל חיבתי לרולינס, ככל הקשור לפלאג, אני אוהב את כל מה שהם עשו לפני שהצטרף ואת damaged שהיה האלבום הראשון שהוא הקליט עם הלהקה. אחר כך משהו קצת אבד להם, או לפחות השתנה, זה דיון לפעם אחרת]

[audio:http://minorcrisis.net/files/04.%20wasted.mp3]

מזל שאני אוהב לקנות ספרים.
אוהב אפילו יותר מלקרוא אותם.
ככה נשארים לי על המדף ספרים שאני יכול לקרוא בתקופות שאני לא יכול לקנות.
אחד שאפילו לא זכרתי שיש לי: “ספוטניק אהובתי”.
אני עדיין בצעדים ראשונים מהוססים.
יש קצת קרואק, יש הבטחה להרבה “ניים דרופינג” ספרותיים ואזכורי אמריקנה מענגים, וציטוט אחד שאם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי חושב שנכתב עליה.
“היא שכרה לעצמה דירת חדר בקיצ’יג’וג’י ומילאה אותה בכמה שפחות רהיטים ובכמה שיותר ספרים…”
בדיוק כמוה.

בחלק א’ מופיעות השורות הבאות:”חברה, אתם יודעים שהופעתי פעם בהצגה באוף ברודווי?” שאלה אליס אן.
באמת. כמה פעמים סיפרתי לכם את זה? אבל זה נכון. יכלו להיות לי חיים אחרים.”
החיים החמקמקים שכולנו רוצים, אולי, לעצמנו.
הדמויות של אליס-אן וראלף קרופורד המבוססות על מריאן וריימונד קארבר הצעירים, השיכורים, העניים, הבוגדים זה בזו וחולמים על חיים טובים יותר.
חלק ב’ מביא את הסיפור ” הרכבת של 5:48 ” של קארבר עצמו וכאן מדובר במחווה לסיפור “הרכבת” של ג’ון צי’בר.
הדמות, מיס דנט, מרגישה שנוצלה על ידי הבוס שלה ויוצאת לנקום ולהשפילו בדיוק כפי שהוא עשה לה, להרגשתה.
קארבר לוקח את מיס דנט מהמקום שבו צ’יבר השאיר אותה והיא השאירה את הבוס המתעמר.
חלק ג’ מביא את הדמות של נינה.
רופאה, שבעיני היא סוג של מיס דנט מפוכחת.
גם היא כמהה לחיים טובים יותר, וחיים שיש בהם אהבה.
היא מוכנה להתפשר על איזשהו רופא לא מושך במיוחד ולו רק כדי שתהיה בחייה איזושהי אהבה גם אם בסופו של יום, היא מרגישה איתו בודדה יותר מאשר היתה כשלא היה לה את אותו רופא “מדושן, דמוי ביצה”.
אבל בניגוד למיס דנט, היא עושה הכל בעיניים פקוחות ולכן הלב שלה לא נשבר.
ואולי זאת בדיוק הבעיה של נינה.
פחות מדי אמונה ויותר מדי רגש קר.
ומה זאת אהבה אם לא זינוק לתהום לא ידועה.
חלק ד’ מחזיר לסיפור המקורי של ג’ון צ’יבר ומיס דנט שבדמיונה היו חייהם של שאר בני האדם הרבה יותר זוהרים ממה שהיו באמת בניגוד לחייה האפורים.
וזה אולי המקור לתסכולה ומה שדחף אותה לזרועות הבוס שלה ואז לתחושת הניצול והנקמה כשאיימה על אותו אדם והשפילה אותו עד עפר בתחנת הרכבת.
הרצון לחיים טובים יותר, זוהרים יותר, מלאים יותר.
חלק ה’ אף הוא לקוח מסיפור של ג’ון צ’יבר.
הוא עוסק במשפחת מלוי.
משפחה אמריקאית, כחולת צווארון וממוצעת לחלוטין.
לאשה קוראים אליס והבעל הוא נהג אוטובוס, בדיוק כמו הדמויות של אליס וראלף קאמדן מסדרת הטלוויזיה “יורחי הדבש” שצ’אק קינדר ניכס את שמה ואת שם הדמויות בה לספרו “יורחי הדבש”.
צירוף מקרים?
אני רוצה לחשוב שלא.
מה גם שג’ון צ’יבר עצמו מוזכר בקטע שבו אליס-אן וראלף מתווכחים במסעדה.
וכמו אליס-אן שחושבת על איך הכל היה יכול להיות אחרת אם רק היתה מגיעה לברודווי, גם משפחת מאלוי עוזבת את חייה “הוצאנו את כל הכסף מהחסכונות מהבנק ושרפנו את כל הגשרים מאחור והנה אנחנו פה.” למען הבטחה סתומה של מפיק שאולי יעלה את המחזה שכתב הבעל.
למען התקווה שהם יהיו בברודווי.
נוצצים וזוהרים.
הם מגיעים לניו-יורק ומבינים שהזוהר יכול להיות מסמא ומעוור והבטחות שניתנו בוונטוורת’, אינדיאנה, לא מחזיקות מים בניו-יורק.
אבל הם מסרבים להתפכח מהאשליה ולהניח לתקווה שאולי יהיה יותר טוב.
“בוא ניסע ללוס-אנג’לס,” אמרה אליס לאוורטס. “עוד נשאר לנו קצת כסף. אנחנו יכולים לקנות את הכרטיסים בשיקאגו, ואתה יכול למכור את המחזה שלך בהוליווד, שם אף אחד עוד לא שמע על מאמא פינלי, או על כל השאר.”
אולי בגלל שהם לא רוצים לשבת שיכורים במסעדה, בעוד 20 שנה, מבלי יכולת לשלם את החשבון ולחשוב שהם יכלו אולי להיות מישהו.

מבקר הכרטיסים שעבר בקרון אחרי אולבאני הבחין במשפחת מאלוי, ומשהו בהופעתם הדאיג אותו.
כאשר חזר מהביקורת נעצר ליד מושבם של בני הזוג ופתח בשיחה איתם, תחילה על מילדרד-רוז ואחר כך על יעד מסעם.
“אתם נוסעים לניו-יורק בפעם הראשונה?” שאל.
“כן, ” אמר אוורטס.
“נוסעים לראות את העיר?”
“או, לא, “אמרה אליס. זה בענייני עסקים.”
“מחפשים עבודה?”
“לא, לא, “אמרה אליס. “ספר לו, אוורטס.”
“ובכן, זה לא בדיוק עבודה,” אמר אוורטס. “זאת אומרת, אני לא מחפש עבודה. בעצם זה כאילו שיש לי כבר עבודה.”
הוא היה אדם פשוט וידידותי וסיפר את סיפורו ברצון, מפני שמבקר הכרטיסים היה הזר הראשון שהתעניין בו.
“הייתי בצבא, אתה מבין, ואז, אחרי שהשתחררתי מהצבא, חזרתי הביתה ושוב התחלתי לנהוג באוטובוס. אני נהג במשמרת הלילה. אבל אני לא אוהב את זה. יש לי כאבי בטן וגם לעיניים זה מזיק, הנהיגה בלילה, ולכן בזמן הפנוי שלי, אחרי הצהריים, התחלתי לכתוב מחזה. עכשיו, על כביש מספר שבע, קרוב לוונטוורת’, שם אנחנו גרים, יש זקנה אחת, מאמא פינלי, ולה יש תחנת-בנזין וחווה לגידול נחשים. היא טיפוס מלא פילפל הזקנה הזאת, תמהונית אמיתית, והחלטתי לכתוב את המחזה הזה עליה.
תמיד היא מדברת בצורה כזאת תמהונית ועם הרבה פילפל. אז כתבתי את המערכה הראשונה – ואז טרייסי מארצ’יסון, המפיק, בא מניו-יורק לתת הרצאה במועדון הנשים על הבעיות בתיאטרון. אז אליס הלכה להרצאה הזאת, וכאשר הוא התלונן, כשטרייסי מאר’ציסון התלונן, שחסרים מחזאים צעירים, אליס הרימה את ידה ואמרה למארצ’יסון שבעלה הוא מחזאי צעיר ואולי הוא מוכן לקרוא את המחזה שלו. נכון אליס?”
“בדיוק.” אמרה אליס.
“טוב, אז הוא אומר, מארצ’יסון אומר, נו, כן, אומנם, ” המשיך אוורטס. “נו, כן, אומנם, הוא אומר, אבל אליס כבר תפסה אותו במילה, מפני שכל האנשים שם הקשיבו, ובסוף ההרצאה היא עלתה ישר על הבמה ונתנה לו את המחזה – זה היה אצלה בארנק כל הזמן. והיא הלכה איתו בחזרה למלון וישבה על ידו עד שהוא קרא את המחזה – את המערכה הראשונה, זאת אומרת. זה כל מה שכתבתי.
טוב, אז במחזה הזה יש תפקיד שהוא רוצה בשביל אישתו, מיידג’ ביטי, תיכף ומיד. אתה בטח יודע מי זאת מידג’ ביטי. אז אתה יודע מה הוא עשה אז? הוא התיישב וכתב על המקום צ’ק של שלושים וחמישה דולר ואמר שזה בשביל שאני ואליס נבוא לניו-יורק! אז הוצאנו את כל הכסף מהחסכונות מהבנק ושרפנו את כל הגשרים מאחור, והנה אנחנו פה.”

מתוך הסיפור “הוי עיר של חלומות שבורים” מאת ג’ון צ’יבר.

• הוי עולם של חלומות שבורים – חלק ד’

“..הוא ניסה לזכור את שמה – מיס בנט, מיס דנט, מיס לנט – והופתע שאינו מסוגל לזכור.
למרות שכושר הזכרון המקיף והמדויק שלו היה לו תמיד מקור לגאווה, ולמרות שרק שישה חודשים חלפו מאז.
מחלקת כוח-האדם שלחהאותה למעלה באחד הימים אחר הצהריים – הוא חיפש לעצמו מזכירה. הוא ראה אישה כהת שיער – בשנות העשרים שלה, כנראה – צנומה ובייישנית. שמלתה היתה פשוטה, גזרתה לא-מי-יודע-מה, אחד מגרביה היה מעוקם. אך היה לה קול רך והוא היה מוכן לנסות אותה. לאחר שעבדה בשירותי ימים אחדים, סיפרה לו שהיתה מאושפזת בבית-חולים במשך שמונה חודשים, ושקשה היה לה למצוא עבודה אחרי שהחלימה. היא רצתה להודות לו על שנתן לה את ההזדמנות להוכיח את עצמה. שערה היה כהה, עיניה היו כהות: היא הותירה בו רושם נעים של כהות. כשלמד להכירה טוב יותר, חש שהיא רגישה מדי, ובודדה, על-כן.
פעם אחת, כשדיברה אליו על חייו שלו – על מה שחייו היו בדמיונה, (שפע של ידידים, כסף, ומשפחה גדולה ואוהבת), חשב שזיהה תחושה משונה של קיפוח.
בדמיונה, התברר לו, היו חייהם של שאר בני האדם הרבה יותר זוהרים ממה שהיו באמת. פעם שמה ורד על שולחנו, והוא השליך אותו אל סל הניירות. “אינני אוהב ורדים.” אמר לה.
היא היתה יעילה, דייקנית, וכתבנית טובה, והיה בה רק דבר אחד שלא מצא-חן בעיניו – כתה היד שלה. הוא לא היה מסוגל לקשר את כיעורו הגולמי של כתב-היד עם הופעתה הכללית.
הוא היה מצפה ממנה לכתב מעוגל הנוטה לאחור, ואומנם היו בכתיבתה עקבות לנטייה כזאת, מעורבים באותיות דפוס רשלניות. כתב ידה יצר בו את התחושה שהיא קורבן לאיזה שהוא מאבק פנימי – מאבק רגשי, – שבכוחו האלים התנפץ הסדר של הקווים שתיוותה על גבי הנייר. כשלושה שבועות – לא יותר – לאחר שהחלה לעבוד אצלו, נשארו שניהם מאוחר ערב אחד בעבודה, והוא הציע, אחרי העבודה, להזמין אותה לכוס משקה. “אם אתה באמת רוצה לשתות משהו, ” אמרה, “יש ויסקי אצלי בבית.”

מתוך הסיפור “הרכבת” מאת ג’ון צ’יבר
הוי עולם של חלומות שבורים – חלק ג’

משרד בלילה, אדוארד הופר (1940)

חלקים ב’ ג’ ד’

“נינה היתה אשה רגילה, אשה מקסימה, רופאה, וללא ספק ראויה היתה, כמו כולם, לאושר אישי. היטב היתה מודעת לכך. לקראת שנתה השלושים וחמש, לאחר תקופה ממושכת של נסיונות ומשגים – מוטב שלא נדבר בהם – הבינה בדיוק מה היא צריכה: אהבה נטולת כל היגיון, מטורפת, מלווה בבכי תמרורים, זרי פרחים, ציפייה לצלצול הטלפון בחצי הלילה, מרדפים ליליים במוניות, אהבה רווית מעקשים גורליים, בגידות והתפייסויות, היא זקוקה למין תשוקה חייתית שכזו, אתם יודעים, ללילות שחורים סחופי רוחות, מוארים בהירות, כך שתוכל להתייחס בביטול למעלליה של גיבורה מסורתית – זו הנדרשת לבלות שבעה זוגות מגפי ברזל, וכגמול עליון זוכה לא בוורד של זהב, למשל, לא בהדום עשוי שיש לבן, אלא בגפרור שרוף או בכרטיס אוטובוס מגולגל כפקעת – םירורים משולחן המשתה שבו סעד המלך הקורן משמחה, בחיר ליבה.
כמובן, רבות מאוד הנשים שזקוקות פחות או יותר לאותו דבר, כך שמבחינה זו היתה נינה כאמור אשה רגילה שברגילות, אשה מקסימה, רופאה.
היא זכתה להכיר את חיי הניושאים – כאילו ריצתה פרק זמן ארוך ומשמים בישיבה ברכבת בין יבשתית וירדה ממנה תשושה – רצוצה ואחוזת פיהוקים לתוך לילה חסר כוכבים בעיר זרה שאין בה ולו נפש קרובה אחת.
אחר כך חיה זמן מה חיי פרישות, מתמסרת לשטיפת הרצפות בדירתה הקטנה והנקייה ולמירוקן, גילתה עניין ברקמה ובתפירה ושוב נתקפה שעמום. בגחלת חלושה הבהב הרומן עם רופא העור ארקדי בוריסיץ’, שהיו לו, נוסף על נינה, שתי משפחות. בסופו של יום עבודה נהגה לאסוף אותו ממשרדו – בלי שום רומנטיקה: עובדת הניקיון מנערת את סלי האשפה, מחככת מגב לח ברצפת הלינואלאום, וארקדי בוריסיץ’ רוחץ שעה ארוכה את ידיו, מקרצף אותן במברשת, בוחן בחשדנות את ציפורניו הוורודות ומביט בדיחה בפניו בראי. עומד- ורוד, מדושן, נוקשה, דמוי ביצה – ואינו מבחין בנינה, והיא כבר בדלת, לבושה במעילה, מוכנה לצאת. אחר כך הוא משרבב לשון משולשת ומניע בה אנה ואנה- חושש מזיהומים. גם כן אביר על סוס לבן! אילו תשוקות כבר יכולה לדעת במחיצת ארקדי בוריסיץ’? שום תשוקות שהן כמובן.
והרי היא היתה ראויה לאושר, היתה זו זכותה המלאה לתפוס לה מקום בתור לחלוקתו…”

מתוך הסיפור “המשורר וההשראה” מאת טטיאנה טולסטאיה (מתוך קובץ הסיפורים המצוין “סהרורי בערפל”)

• הוי עולם של חלומות שבורים – חלק ב’