כנראה שכל אותם שטניסטים שקיעקעו על עצמם את המספר 666, יצטרכו ללכת לשפץ אותו.
מסתבר שהשטן זה בקידומת 616.

קישור לנושא

דבורית שרגל פתחה בלוג .
דבורית היא מבקרת הקולנוע של ‘רייטינג’.
באחד הנושאים האחרונים, היא הזכירה את העובדה שבקרית שמונה נסגר לאחרונה בית הקולנוע היחיד.
בתגובות דיווחו לה מספר קוראים (עפולה, חדרה, מאחד הקיבוצים ליד קריית-שמונה), שגם להם אין קולנוע.
אז גם אני הוספתי שבנצרת אין קולנוע.
הסרט האחרון שראיתי בקולנוע כאן היה “רידיק” (The Chronicles of Riddick)
סרט מד”ב.
לא סוד גדול שאני חובב של מד”ב ופנטסיה.
זה נכון לגבי סרטים וסדרות בעיקר ופחות לגבי ספרים.
די שעל המסך יופיע איזו יצור שנדמה לעיסת טופי תכלכלה, ומישהי בבגד גוף צמוד עם זוג מחושים בירוק זרחני על ראשה, גם אם תהיה תפאורה שתזכיר לי הצגות מכיתה ד’, אני כבר אצלול לסרט בשיא ההתלהבות, תוך כדי זה שאני בטוח שאני צופה במינימום “החותם השביעי”
קראתי גם המון ספרי מד”ב, אבל ישנה בעיה של היצע בעברית וגם באנגלית יחסית צריך להתאמץ כדי להשיג ספרים בארץ אלא אם כן אתם ממש פריקים של הנושא ומוכנים להתאמץ, כך שכאמור, המסך הוא מקור הסיפוק שלי בתחום הזה.
לא משנה.
איפה הייתי?
צפיתי בסרט הזה, שלא שבר קופות וגם לא הלהיב את המבקרים, אבל נהניתי ממנת האסקפיזם של אותו אחר הצהריים, בקולנוע שהיה ריק כמעט לחלוטין.
בהפסקה ראיתי שיחה שלא נענתה (כמובן שבקולנוע אני דואג להשתיק את הסלולרי).
מישהי התקשרה להודיע לי על מות אדם שהכרתי.
לא מישהו קרוב, אבל מספיק כדי שיודיעו לי.
זה היה הסרט האחרון שראיתי בקולנוע וזה הדבר שאני זוכר ממנו.

ואם כבר קולנוע.
זה הזמן לחשוף ששם הפורום שלי בפארק, Dragonville, הוא לא מחווה לסדרת הטלוויזיה Smallville על הרפתקאות קלארק קנט (סופרמן בשבילכם) כנער מתבגר, ולא מחווה לסרט הנפלא “פלזנטוויל”.
אימצתי את השם בהשראת הסרט “טקססוויל” של פיטר בוגדנוביץ.
ב1971 ביים בוגדנוביץ’ את הסרט “הצגת הקולנוע האחרונה” על פי ספר (ותסריט) מאת לארי מק’מרטרי שלא מעט ספרים שכתב הפכו לתסריטים.
בין השאר גם “יונה בודדה” שצולם למיני סדרה בכיכובם של רוברט דובאל, טומי לי ג’ונס, אנג’ליקה יוסטון ואחרים (אני מזכיר את הסדרה הזאת למרות שלא ראיתי אותה, אבל מכיוון שהיא זכתה להצלחה עצומה, אולי זה יזכיר נשכחות למישהו).
אותו לארי גם כתב את התסריט ל”טקססוויל”.
הסרט “הצגת הקולנוע האחרונה” מתאר חבורת צעירים בעיר שהיא סוג של עולם הולך ונעלם (מתפורר תהיה מלה מדויקת יותר) וסגירת בית הקולנוע המקומי הוא הסימפטום החריף ביותר לבעיה.
ב”טקססוויל”, חוזר בוגדנוביץ’ לבדוק מה קרה לגיבורי הסרט הראשון, כמעט שלושים שנה מאז שצולם.
הסיבה שבחרתי בהתייחסות לסרט הזה בשם הפורום שלי היא שהסרט “טקססוויל” לווה בסלוגן שנשא חן בעיני מאוד.
“זה לא מקום…זה מצב תודעה”.
כמעט שנתיים מאז שראיתי סרט בקולנוע.
עכשיו אני מרגיש כמה זה חסר לי 🙁

הצפת הפוסטים היא חלק מבדיקה שלי לראות אם הכל מיושר כפי שצריך בעיצוב הבלוג.
אני מקווה שבזאת נסתיימו בעיות העיצוב בבלוג.

We hate ravers. They are the scum of the earth. They are robots, fashion victims with bad clothes, bad haircuts and seriously substandard drugs. We hate skaters. Get a job, quit clogging the streets. We hate Goths. Goth is dead. They can‘t dance because they are too worried about breaking into a sweat and having their make-up run. We hate punks, punk is also dead. The symbols are meaningless in the 90’s. We hate indie kids: face it, morrisery is sad, Robot Smith is a jerk and flares really did go out in the 70’s. That also goes for shoegazers because they are ”sensitive“ pseudo intellectual gits who can‘t dance either. We hate industrial kids and cyber punks. Putting NIN on the back of your jacket does not make you cool.

We hate Metallers, especially fluffy metallers: perms are for poodles, open shirts are for Burt Reynolds and head banging/air guitar gits who can‘t play. We hate crusties: the new age will not be hastened by wandering the streets
with backpacks, dogs on string, dreads and sitting on your arse listening to the Levellers or NMA smoking far too much dope. We hate rap kids: ”Yo Homey“ means something in South Central, it means screw all here.

Most of all we hate collective identity: every day of your pathetic life you are being put in a little box by society by the way you look or the bands you listen to. Collective identity sucks. Be an individual, don‘t make it easy to be dismissed in a sentence.
People try to fit into groups, or fit others into groups. I hate when people call me a poser. I ask them what it is I am posing, and they never really give me an answer. People fear difference. Be yourself. It doesn‘t matter if you are prep, goth, metal, punk, loser, geek, or whatever. Thats a stereotype, and sadly, most people haven‘t grown past seeing stereotypes. No matter what group people fit you into, you are a person. In the end we all have the same fate, no matter how rich or pretty or popular we are. We all die and our bodies rot. What matters is who you really are, and how you act. If you are preppy and act snobby and cruel, you are only being ignorant and letting people box you in a stereotype. The same goes for goths who think they can never be happy. If you are sad you should have a reason, don‘t just decide to be sad so people will think you have a bad life and will give you pity. That also is ignorance, and people won‘t give you pity, they will just not like you because you drag them down too.

People on the internet try to pretend they are older, younger, prettier, more popular. That is stereotypical too. You are trying to be something you are not, to attempt to get people to like you. If they don‘t like you, then you wonder why you aren‘t good enough even when you pretend. And if they do like you, it is for someone you are not and then you feel like they would never like you for who you really are. There is no good way it can turn out. And the pretending preys upon your self-esteem.

Be yourself, when people can see you and when they can‘t. The truth comes out in the end anyway.

~†rose†~

שיר שאני חושב וחושב וחושב עליו וקצת מפחד לכתוב.
כמה שורות רצות אצלי בראש ואני דוחה את הכתיבה, בגלל העייפות ובגלל הימים הארוכים, אבל מזכיר לעצמי את מה שבוקובסקי אמר על מי שיוצר גם אם הוא עובד במכרה פחם 16 שעות ביממה.

כשאנחנו מדברים אני שואל אותך על צבע העיניים שלך.
אחר כך אני שואל על השיער שלך ועל הגובה שלך.
מה שאני באמת רוצה לשאול זה על השדיים שלך.
אני חושב שאני רוצה לשכב איתך אבל אני לא הולך לעשות כלום עם זה.
זה תמיד ככה אצלי.
נשכב ואני אתאהב בך ואז אני אתרסק.
זה תמיד ככה אצלי.

“אהם, למעשה, אם להתחיל לסכם את היחס בין רוצחים סדרתיים ומשוררים, את הדימיון בין שתי הקבוצות האלה, אפשר לדבר על התכלית שניכרת בכפייתיות שלהם. גם המשורר וגם הרוצח הסדרתי מחפשים ליצור סצנה, או זירה, שמורכבת כולה ממערכת סמלים, אבל החוויה שמשחוזרת שם, שוב ושוב, מצויה מחוץ לזירה. כמעט תמיד החוויה היא כאב, שיברון לב, אובדן, עלבון.
אני מתאר לעצמי שמילים חזקות יותר נדרשות פה, כי התוצאות, לפחות במקרה של הרוצח, איומות ונוראות.
אבל לא המילים הן שיש להם עוצמה, אלא העולם הרגשי, שנדמה שמשהו כמו עלבון או כאב מקבלים שם הדהוד כל-כך חזק, שכבר אין לו קשר עם המובן הרגיל, היומיומי, של המילה.
ואני יודע שאני מסתכן קצת באמירה מופרכת כשאני אומר שגם אצל משוררים לא המילים הן מה שיש לו עוצמה. כלומר…”

כנראה שעדיין צריך לשפץ קצת דברים בבלוג.
למרות שאני מודה שמשהו במראה השבור מוצא חן בעיני.

אתם לא יודעים מה זאת אהבה אמר בוקובסקי
אני בן 51 תסתכלו עלי
אני מאוהב בחתיכה הצעירה הזאת
חטפתי את זה קשה אבל גם היא מתה עלי
אז זה בסדר בנאדם ככה זה צריך להיות
אני נכנס להן לדם והן לא יכולות להוציא אותי
הן מנסות הכל כדי להישאר רחוק ממני
אבל בסוף כולן חוזרות
כולן חוזרת אלי חוץ
מזאת שפתחתי לה את הפרצוף
על זאת אני בכיתי
אבל אותם ימים בכיתי בקלות
אל תתנו לי להתחיל עם הדברים החזקים בנאדם
אני נהיה רשע
אני יכול לשבת פה ולשתות בירה איתכם
הִיפִּים שכמוכם כל הלילה
אני יכול לגמור עשרה ליטר מהבירה הזאת
וכלום זה כמו מים
אבל תנו לי רק לגעת בדברים החזקים
ואני אתחיל לזרוק אנשים מהחלונות
אני אזרוק את כולכם מהחלון
כבר עשיתי דברים כאלה
אבל אתם לא יודעים מה זאת אהבה
אתם לא יודעים בגלל שאף פעם
לא הייתם מאוהבים זה פשוט מאוד
יש לי עכשיו בחורה צעירה אתם מבינים היא יפה
היא קוראת לי בוקובסקי
בוקובסקי היא אומרת בקול הקטן שלה
ואני אומֵר מה
אבל אתם לא יודעים מה זאת אהבה
אני אומֵר לכם בדיוק מה זה
אבל אתם לא מקשיבים
מכולכם בחדר הזה אין אפילו אחד
שהיה מזהה אהבה אם היתה נעמדת
ודופקת אותו בתחת
חשבתי פעם שערבֵי שירה זה פחדנות
תראו אני בן 51 וראיתי דברים
אני יודע שערבֵי שירה זה פחדנות
אבל אמרתי לעצמי בוקובסקי
לרעוב ללחם זה עוד יותר פחדנות
אז הנה לכם שום דבר הוא לא כמו שצריך להיות
האיש הזה איך קוראים לו גאלווֵי קינֵל
ראיתי תמונה שלו במגזין
יש לו פרצוף יפה
אבל הוא מורה
אלוהים אתם מתארים לעצמכם
אבל מצד שני גם אתם מורים
והנה כבר אני מעליב אתכם
לא לא שמעתי על האיש הזה
וגם לא עליו
הם כולם טרמיטים
אולי זה עודף אגו אני כבר לא קורא הרבה
אבל האנשים האלה שבונים
מוניטין על סמך חמישה שישה ספרים
טרמיטים
בוקובסקי היא אומרת
למה אתה מקשיב למוזיקה קלאסית כל היום
אני יכול לשמוע אותה אומרת את זה
בוקובסקי למה אתה מקשיב למוזיקה קלאסית כל היום
זה מפתיע אתכם תודו שזה מפתיע אתכם
לא הייתם חושבים שבהמה גסה כמוני
יכול להקשיב למוזיקה קלאסית כל היום
בראהמס רחמנינוף בארטוק טלמן
לעזאזל לא הייתי יכול לכתוב פה
יותר מדי שקט פה יותר מדי עצים
אני אוהב את העיר זה המקום בשבילי
אני שם את המוזיקה הקלאסית שלי כל בוקר
ואני מתיישב מול מכונת הכתיבה
אני מדליק סיגר ואני מעשן אותו ככה
ואני אומר בוקובסקי אתה בר מזל
בוקובסקי עברת את הכל
ואתה אדם בר מזל
והעשן הכחול שט לו לאורך השולחן
ואני מסתכל דרך החלון בשדרות דֶה לוֹנגפְּרֶה
ואני רואה אנשים הולכים במדרכה למעלה ולמטה
ואני מפמפם בסיגר ככה
ואני לוקח נשימה עמוקה
ואני מתחיל לכתוב
בוקובסקי אלה החיים הטובים אני אומר
זה טוב להיות עני וזה טוב שיהיו לך טחורים
זה טוב להיות מאוהב
אבל אתם לא יודעים מה זה
אתם לא יודעים מה זה להיות מאוהב
אם הייתם רואים אותה הייתם מבינים למה אני מתכוון
היא חשבה שאני אבוא לפה לתפוס זיון
היא פשוט ידעה את זה
היא אמרה לי שהיא יודעת את זה
שִיט אני בן 51 והיא 25
ואנחנו מאוהבים והיא מקנאת
אלוהים איזה יופי
היא אמרה לי שהיא תוציא לי את העיניים אם
אני אגיע לפה לתפוס זיון
הנה לכם אהבה
מה מישהו מכם יודע על זה
בואו אני אגיד לכם משהו
פגשתי אנשים בכלא שהיה להם יותר סטייל
מלאנשים שמסתובבים בקולג’ים
והולכים לערבי שירה
והם מוצצי דם שבאים לראות
את הגרביים של המשורר מלוכלכות
או אם הוא מסריח מבית השחי
תאמינו לי אני לא אאכזב אותם
אבל אני רוצה שתזכרו את זה
יש רק משורר אחד בחדר הזה הערב
וזה אני
מה מישהו מכם בכלל מבין על החיים
מה מישהו מכם בכלל מבין על משהו בכלל
מי מכם פוּטר מתישהו מעבודה
או הרביץ לבחורה שלו
אותי פיטרו מ”סירס ורובאק” חמש פעמים
הם היו מפטרים אותי ואז לוקחים אותי שוב לעבודה
עבדתי אצלם במחסן בג’וב של ילדים כשהייתי בן 35
ואז פיטרו אותי כי גנבתי עוגיות
אני יודע איך זה אני הייתי שם
אני בן 51 ואני מאוהב
הבחורה הקטנה הזאת היא אומרת
אני חושבת שאתה בלוף אחד גדול
ואני אומר מותק את מבינה אותי
היא הבחורה היחידה בעולם
גבר או אשה
שאני מוכן שידברו אלי ככה
אבל אתם לא יודעים מה זאת אהבה
וגם כולן חזרו אלי בסוף
כל אחת מהן חזרה
חוץ מזאת שסיפרתי לכם עליה
זאת שפתחתי לה את הפרצוף
היינו ביחד שבע שנים
היינו שותים הרבה
אני רואה כמה אנשים שיודעים להדפיס בחדר הזה אבל
אני לא רואה אף משורר
אני לא מופתע
חייבים להיות מאוהבים כדי לכתוב שירה
ואתם לא יודעים מה זה להיות מאוהב
זאת הצרה שלכם
תביאו לי קצת מהדבר הזה
כן ככה בלי קרח
ככה זה טוב זה מצוין
אז בואו נתחיל בהצגה
אני יודע מה אמרתי אבל אני אשתה רק אחת
כן זה טוב
או קיי בואו נגמור עם זה כבר
רק שאחר כך אף אחד לא יעמוד קרוב
לחלון הפתוח.

(תרגום: עוזי וייל)

אתם לא יודעים מה זאת אהבה אמר בוקובסקי
אני בן 51 תסתכלו עלי
אני מאוהב בחתיכה הצעירה הזאת
חטפתי את זה קשה אבל גם היא מתה עלי
אז זה בסדר בנאדם ככה זה צריך להיות
אני נכנס להן לדם והן לא יכולות להוציא אותי
הן מנסות הכל כדי להישאר רחוק ממני
אבל בסוף כולן חוזרות
כולן חוזרת אלי חוץ
מזאת שפתחתי לה את הפרצוף
על זאת אני בכיתי
אבל אותם ימים בכיתי בקלות
אל תתנו לי להתחיל עם הדברים החזקים בנאדם
אני נהיה רשע
אני יכול לשבת פה ולשתות בירה איתכם
הִיפִּים שכמוכם כל הלילה
אני יכול לגמור עשרה ליטר מהבירה הזאת
וכלום זה כמו מים
אבל תנו לי רק לגעת בדברים החזקים
ואני אתחיל לזרוק אנשים מהחלונות
אני אזרוק את כולכם מהחלון
כבר עשיתי דברים כאלה
אבל אתם לא יודעים מה זאת אהבה
אתם לא יודעים בגלל שאף פעם
לא הייתם מאוהבים זה פשוט מאוד
יש לי עכשיו בחורה צעירה אתם מבינים היא יפה
היא קוראת לי בוקובסקי
בוקובסקי היא אומרת בקול הקטן שלה
ואני אומֵר מה
אבל אתם לא יודעים מה זאת אהבה
אני אומֵר לכם בדיוק מה זה
אבל אתם לא מקשיבים
מכולכם בחדר הזה אין אפילו אחד
שהיה מזהה אהבה אם היתה נעמדת
ודופקת אותו בתחת
חשבתי פעם שערבֵי שירה זה פחדנות
תראו אני בן 51 וראיתי דברים
אני יודע שערבֵי שירה זה פחדנות
אבל אמרתי לעצמי בוקובסקי
לרעוב ללחם זה עוד יותר פחדנות
אז הנה לכם שום דבר הוא לא כמו שצריך להיות
האיש הזה איך קוראים לו גאלווֵי קינֵל
ראיתי תמונה שלו במגזין
יש לו פרצוף יפה
אבל הוא מורה
אלוהים אתם מתארים לעצמכם
אבל מצד שני גם אתם מורים
והנה כבר אני מעליב אתכם
לא לא שמעתי על האיש הזה
וגם לא עליו
הם כולם טרמיטים
אולי זה עודף אגו אני כבר לא קורא הרבה
אבל האנשים האלה שבונים
מוניטין על סמך חמישה שישה ספרים
טרמיטים
בוקובסקי היא אומרת
למה אתה מקשיב למוזיקה קלאסית כל היום
אני יכול לשמוע אותה אומרת את זה
בוקובסקי למה אתה מקשיב למוזיקה קלאסית כל היום
זה מפתיע אתכם תודו שזה מפתיע אתכם
לא הייתם חושבים שבהמה גסה כמוני
יכול להקשיב למוזיקה קלאסית כל היום
בראהמס רחמנינוף בארטוק טלמן
לעזאזל לא הייתי יכול לכתוב פה
יותר מדי שקט פה יותר מדי עצים
אני אוהב את העיר זה המקום בשבילי
אני שם את המוזיקה הקלאסית שלי כל בוקר
ואני מתיישב מול מכונת הכתיבה
אני מדליק סיגר ואני מעשן אותו ככה
ואני אומר בוקובסקי אתה בר מזל
בוקובסקי עברת את הכל
ואתה אדם בר מזל
והעשן הכחול שט לו לאורך השולחן
ואני מסתכל דרך החלון בשדרות דֶה לוֹנגפְּרֶה
ואני רואה אנשים הולכים במדרכה למעלה ולמטה
ואני מפמפם בסיגר ככה
ואני לוקח נשימה עמוקה
ואני מתחיל לכתוב
בוקובסקי אלה החיים הטובים אני אומר
זה טוב להיות עני וזה טוב שיהיו לך טחורים
זה טוב להיות מאוהב
אבל אתם לא יודעים מה זה
אתם לא יודעים מה זה להיות מאוהב
אם הייתם רואים אותה הייתם מבינים למה אני מתכוון
היא חשבה שאני אבוא לפה לתפוס זיון
היא פשוט ידעה את זה
היא אמרה לי שהיא יודעת את זה
שִיט אני בן 51 והיא 25
ואנחנו מאוהבים והיא מקנאת
אלוהים איזה יופי
היא אמרה לי שהיא תוציא לי את העיניים אם
אני אגיע לפה לתפוס זיון
הנה לכם אהבה
מה מישהו מכם יודע על זה
בואו אני אגיד לכם משהו
פגשתי אנשים בכלא שהיה להם יותר סטייל
מלאנשים שמסתובבים בקולג’ים
והולכים לערבי שירה
והם מוצצי דם שבאים לראות
את הגרביים של המשורר מלוכלכות
או אם הוא מסריח מבית השחי
תאמינו לי אני לא אאכזב אותם
אבל אני רוצה שתזכרו את זה
יש רק משורר אחד בחדר הזה הערב
וזה אני
מה מישהו מכם בכלל מבין על החיים
מה מישהו מכם בכלל מבין על משהו בכלל
מי מכם פוּטר מתישהו מעבודה
או הרביץ לבחורה שלו
אותי פיטרו מ”סירס ורובאק” חמש פעמים
הם היו מפטרים אותי ואז לוקחים אותי שוב לעבודה
עבדתי אצלם במחסן בג’וב של ילדים כשהייתי בן 35
ואז פיטרו אותי כי גנבתי עוגיות
אני יודע איך זה אני הייתי שם
אני בן 51 ואני מאוהב
הבחורה הקטנה הזאת היא אומרת
אני חושבת שאתה בלוף אחד גדול
ואני אומר מותק את מבינה אותי
היא הבחורה היחידה בעולם
גבר או אשה
שאני מוכן שידברו אלי ככה
אבל אתם לא יודעים מה זאת אהבה
וגם כולן חזרו אלי בסוף
כל אחת מהן חזרה
חוץ מזאת שסיפרתי לכם עליה
זאת שפתחתי לה את הפרצוף
היינו ביחד שבע שנים
היינו שותים הרבה
אני רואה כמה אנשים שיודעים להדפיס בחדר הזה אבל
אני לא רואה אף משורר
אני לא מופתע
חייבים להיות מאוהבים כדי לכתוב שירה
ואתם לא יודעים מה זה להיות מאוהב
זאת הצרה שלכם
תביאו לי קצת מהדבר הזה
כן ככה בלי קרח
ככה זה טוב זה מצוין
אז בואו נתחיל בהצגה
אני יודע מה אמרתי אבל אני אשתה רק אחת
כן זה טוב
או קיי בואו נגמור עם זה כבר
רק שאחר כך אף אחד לא יעמוד קרוב
לחלון הפתוח.

(תרגום: עוזי וייל)

מוסיקה יכולה להשפיע על מצב הרוח שלי.
לפעמים אני משתמש בה כשאני צריך איזו דחיפה קטנה אל מחוץ לדלת.
מסיבות היסטוריות השיר Going to town של האפגן וויגז הוא אחד משירי הBoost החביבים עלי.
משהו באנרגיות של השיר הזה שדוחף אותי קדימה.
Go to town, burn it down, turn around
And get your stroll on, baby
I‘ll get the car
You get the match
And gasoline
זה שיר עם אנרגיה של אלימות, אבל רק בכאילו.
האלבום הזה, black love הוא פסקול לסרט פשע שמעולם לא צולם.
לרוב כשאני צריך דחיפה, אני חוזר לספולטורה, מיניסטרי, Deicide כל מיני כאלה.
אבל במוסיקה הזו יש משהו מאוד אפל שאני לא בטוח שאני צריך עכשיו.
הלכתי לחפש עבודה.