מידע שצברתי הערב ולא יעזור לי בשום ראיון עבודה וכנראה גם לא להשיג בחורות, אבל שיהיה:
סיפור אלביס שטעון הוכחה אך מגיע ממקור אמין.
לאלביס (“המלך” בשבילכם) היה נגן בשם ביל בלאק שהתמחה בנגינה על קונטרה בס.
הוא החליט להגר לבס החשמלית (הפרסישן בס מהפוסט הקודם) והגיע עם אחת כזאת להקלטות של Jail House rock.
מסיבה מסוימת הוא לא הצליח לנגן כפי שרצה והשליך אותה בזעם ואז נטש את האולפן.
אלביס לקח את הבס וניגן את התפקיד בעצמו.

ציטטת אלביס שאני מחבב:
בסרט ‘דוגמה’ של קווין סמית’ מסביר המוזה המודחת עזריאל למוזה סרנדיפיטי למה לא תפס צד במלחמה בין לוציפר לבין אלוהים.
“אני אמן”, אומר עזריאל. סרנדיפיטי עונה לו “אז אתה אמן, ביג דיל. אלוויס היה אמן אבל זה לא עצר אותו מלהתגייס לצבא במלחמה. בגלל זה הוא ‘המלך’ ואתה שמוק”.

לקאונט בייסי הגדול יש אלבום שבו הוא מחדש את שירי הביטלס.
כמה נחמד.

בערוץ 23 יש שידור מחזורי של סדרה תעודית על מוסיקה קאמרית ומלחינים בולטים.
שווה להצמד למסך לכמה שעות.
יש לכם עד יום ראשון לתפוס את זה.

יש לי יום הולדת עוד מעט.
קצת פחות מחודש.
לפני חצי שנה החלטתי שלכבוד השלוש אפס הגדול אני אצ’פר את עצמי עם בס חדשה.
יש מישהו בארץ שאפשר להזמין ממנו בס בהתאמה אישית, והמחיר לא בשמיים.
כנראה שזה יחכה ליומלדת ה31.

היות ולאחרונה אני עוסק לי בענייני בס בבלוג, אני אשמח אם מישהו יציע לי שם לקטגוריה.
אני נוטה למשהו בסגנון “ארבעה מיתרים לתהילה”.

אחרון ודי:
היה פעם קורא בשם ג’מיל שלא רק קרא אלא היה נחמד מספיק להגיב.
הוא נעלם לאחרונה.
אני מקווה שאף פצצה טועה של צה”ל לא חיסלה אותו.
או שאלו היו השברים העשרוניים בשעורי הסטטיסטיקה שגמרו אותו?
לאלוהי המדמ”ח פתרונים.

לא מזמן כתבתי כאן על איזו עבודה פוטנציאלית.
ובכן, לעבודה הזאת אני צריך כל מיני המלצות מכל מיני.
אני כבר שבוע עם הטפסים ביד ומהסס להתקשר.
כל-כך קשה לי לבקש דברים מאנשים.
דווקא נשמע כאילו שמחים לעזור.
אבל עדיין, מטריף לי את השכל כשאני צריך לבקש טובה.
אין לכם מושג עד כמה זה קשה לי.
שלא לדבר על השאלון.
למשל שאלות על סמים.
אני לא משתמש בסמים, אבל זה לא לחלוטין זר לי.
מה גם שאני חשוף לזה כל הזמן מצד אחרים.
אני צריך להתחייב לבדיקה במכונת אמת אם אדרש לזה.
ושואלים (וישאלו בראיון עצמו בודאי) למה עזבתי את העבודה האחרונה שלי וכנראה שיצרו איתם קשר.
בהתחשב בעובדה שכשעזבתי את מקום העבודה הקודם שלי עזבתי בפיצוץ, אני קצת מודאג.
מה עוד?
אני צריך לתת שמות של חברים לתחקיר בטחוני.
אז, ראשית כל, אין לי חברים.
דבר שני, את המעט שיש אני לא בטוח שכדאי לתת בתור המלצה לתחקיר בטחוני.
מישהו כאן רוצה להיות חבר שלי?
אם כן, תשלחו לי במייל ת.ז בבקשה.
בתודה מראש.
אני מרגיש קצת כמו הזה מהשיר של לנון.
גיבור מעמד הפועלים.
לא יכול לנצח את השיטה.
לא יכול להתקדם.
ככה זה.

העבודה הזאת כולל התעסקות בחומרי נפץ.
רק שתדעו.
אז לכל מי שנכנס ולא הגיב עד היום, זו ההזדמנות שלכם.
בהתחשב בהיותי אדם מועד לפורענויות ותאונות ,יכול להיות שיהיה לי קצת קשה להקליד בקרוב.

לא ממש מתאים, אבל שיר של אלוויס לכבוד המאורע

סך הכל היה יום טוב.
כתבתי הרבה.
או לפחות זה מרגיש ככה כי לקח לי המון זמן להקליד:)
ויש לי על מה לכתוב בימים הקרובים (ספרות השוואתית חלקים ב’ ג’ וד’:)
כנראה שאני מתחיל להרגיש היווצרות של וואקום מסוים.
אני מתחיל להיות מוטרד מחוסר הרצון שלי לנגן.
מאז רעידת האדמה הקטנה והפרטית שלי לפני זמן מה, לא ניגנתי, ובניגוד למצב העניינים הרגיל, גם לא הרגשתי שום צורך.
זה מוזר. עד לא מזמן הייתי כל-כך להוט.
שאנן הון כתב פעם “תמשיך לחלום ילד, כי כשמפסיקים לחלום זה הזמן למות”.
אני לא רוצה למות.
לפחות לא בזמן הקרוב.
אבל אני מרגיש שנגמרים לי החלומות.
לפחות קראתי את הספר הזה של פול הינדרמית’.
לא עשיתי אף אחד מהתרגילים, הדי בסיסיים למען האמת, אבל עדיין, אני שמח שקראתי ואני אולי עוד אחזור לספר.
בתור אוטודידאקט אני מרגיש שאסור לי לפספס כלום.
קטן ככול שיהיה.
ג’אקו פאסטוריוס (שעליו אני מתכנן פוסט עוד מימי ישראבלוג ומאמין שעוד אצליח לכתוב אותו) הסביר פעם למה היה קשה לו ללמוד לקרוא ולכתוב תווים.
הלימוד עצמו לא קשה, הוא אמר, אבל ההרגשה של לחזור אחורה, כן.
וזה לגבי ללמוד דברים קטנים.
יש לי עוד כמה דברים שהצטברו על המדף.
אני חושב שמה שעוצר אותי זו הידיעה שאני לא ממש יודע מה אני אעשה עם כל הידע הזה.
אני רק יודע שאני מרגיש, או לפחות הרגשתי עד לא מזמן, צורך עז בידע.
יותר מכל תחום אחר שעניין אותי בחיים.
מוסיקאי מקצועי אני לא אהיה ואני לא חושב שיש הרבה נגני בס חשמלי שתחום המוסיקולוגיה מעניין אותם יותר מאשר תחומי המחיה הטבעיים שלהם (ג’אז, Fאנק, רוק).
אבל לא על זה הפוסט.
רציתי לכתוב על שיר אחד.
Here comes a regular .
שיר ייפהייפה של הReplacments.
הוא שר למלצרית בפאב מלא שיכורים.
בין האלכוהול לגברים הרועשים, הפועלים קשי היום שכל אחד ואחד מהם רוצה להיות מיוחד ורוצה להיות מישהו, הוא אולי היחיד שמבין אותה כי הוא מיואש מהחיים בדיוק כמוה.
שיר אקוסטי ואיטי.
תקשיבו ולא תצטערו.

מחשבות בעקבות הפוסט של רחם פרגיה.
פעם, אנשים היו מספרים לי את כל הסודות שלהם.
אחת שחשבה שהיא נכנסה להריון, אבל לא ידעה ממי כי שכבה עם שלושה גברים באותו השבוע.
זה היה מין בטוח, אבל היא היתה מפוחדת כזאת.
אחר סיפר לי על הכוונה שלו להתאבד.
הוא כתב על זה הרבה.
בסוף הוא עבר את זה ואני שמח.
שלישי סיפר לי שאבא שלו היה אונס אותו כשהיה ילד וגם היום, כשהוא עוצם עיניים, הוא מרגיש את הנשימות שלו.
אחר סיפר לי שאבא שלו היה סוגר אותו בחדר השירותים בחושך.
ואני הקשבתי. שאלתי. רציתי לדעת.
אולי כי זה גרם לי להרגיש חשוב.
שסומכים עלי.
פעם אחת, סיפרתי הכל.
ישבנו אצלה ודיברנו על אנשים שאנחנו מכירים.
ואני התחלתי לדבר ולדבר ולדבר.
סיפרתי לה כמעט הכל (רק סוד אחד, מי החבר שרצה למות, שמרתי כי הבטחתי).
אולי כי גם אני הייתי צריך כותל, ובאותם ימים יותר מתמיד.
בסוף הרגשתי שהכל ירד ואני יכול לנשום שוב.
נשימות עמוקות.
כמו הנערה בסיפור ‘עינית’ של קארבר (כן, גם אורפיאוס זה אני, אם יש כאן באי פארק שתוהים עדיין), שמספרת לחברים שלה על האיש הבודד הזה שמכר את כל הרכוש שלו במכירת חצר:”היא דיברה בלי הפסקה. היא אמרה לכולם. היה בזה עוד, והיא השתדלה להוציא את זה החוצה עד הסוף. אחרי זמן מה, היא חדלה להשתדל”.
מאז אותו לילה, כשפרקתי את העול, אני לא יכול להקשיב לאף אחד.
כמעט.

קליבלנד נגד דטרויט.
משחק שביעי בסדרה המצוינת הזו.
בניגוד לרוב (או מעט:) ראיונות העבודה שיצא לי להיות בהם לאחרונה, את זה אני דווקא אשמח לעבור.
אבל אני צריך לקום ממש מוקדם והמשחק ישודר עד 00:00 לפחות וחלק מהראיון הזה יכלול כל מיני מיונים שידרשו ממני להיות בפוקוס.
אני לא מוותר על המשחק.
אני מקווה שאני לא אהיה מטושטש מדי בראיון העבודה הזה.
זה יהיה ב08:00 בחיפה במקום שאני ממש, אבל ממש לא מכיר, מה שאומר שחוץ מהנסיעה, אני גם אצטרך לחפש את המקום.
וויתרתי על מספיק דברים בחיים בגלל עבודה כזו או אחרת.
לא בא לי לוותר על מנת האדרנלין הפוטנציאלית בספורט שאני הכי אוהב.
יאללה פיסטונס!!!!

נ.ב
מישהו יודע איפה המושבה הגרמנית בחיפה?
חשבתי שרק בירושלים יש מקומות עם שמות כאלה.

(שיר לנו”ן. מחר אני צריך לקום מוקדם. אולי אפילו מוקדם כמוך, אז זה כמעט כמו להתעורר ביחד:)

-מארק לניגאן-

מכתב שקיבלתי בדואר מבשר לי שבוועדה שנערכה בחודש ינואר, הוחלט לשחרר אותי משירות מילואים עקב אי-התאמה.
איפה הוועדה הזו היתה בגיל 18?
המכתב תפס אותי בהפתעה.
הפעם האחרונה שעשיתי מילואים היתה לפני שלוש שנים, ומאז, חוץ מלקבל מכתבים שנועדו לשמור על קשר (כתובת, מקום עבודה וכו’) בתיק הצבאי, לא היה לי קשר לצבא.
בטח שלא עשיתי שום דבר כדי לקבל את הפטור הזה.
לפחות לא מאז המילואים האחרונים (שהיו גם הראשונים שממש עשיתי).
רק כשיצאתי מהצבא הבנתי כמה המערכת הזו מרסקת את האישיות.
לא חייבים להיות חייל קרבי כדי להרגיש את הצבא.
עלי נפלה ההבנה הזאת אחרי השחרור.
בגלל זה עשיתי כל מה שיכולתי על מנת שלא לחזור וללבוש מדים.
זה לא קשור לכלום.
לא לאידיאולוגיה המאוד שמאלנית שלי, לא להרגשה של “לצאת פראייר” אם אני אעשה מילואים.
אבל מסגרת היא לא לכל אחד, ובטח שלא מסגרת צבאית.
בהתחלה הצלחתי להחמק על ידי כל מיני פטורים בגלל בעיות רפואיות.
בשלב מסוים הלכתי לקב”ן.
לא עשיתי הצגות.
הסברתי לו מה אני חושב על הצבא, סיפרתי לו על עצמי, וקיוויתי שזה יספיק.
הוא קבע שיש לי אישיות המנעותית, אבל חוץ מזה, אני בסדר גמור והעלה לי את הפרופיל הרפואי.
אחר כך שוב זומנתי לקב”ן ושוב הועלה לי הפרופיל (הפרופיל הרפואי והנפשי קשורים ואם מעלים אחד מהם, אז גם השני מועלה באופן אוטומטי).
בשלב מסוים החלטתי שאולי במקום כל המלחמות האלה אני אעשה מילואים וזהו.
אז עשיתי.
אחרי זה כאמור, לא שמעתי שום דבר בנושא עד שהגיע המכתב הזה.
יאללה, שיר סיום חצי מתאים לסיום הקריירה הצבאית שלי.

הבעיה עם חנויות ספרים היא שתמיד כשאני נכנס, אני מגלה המון ספרים שעד אותו רגע לא ידעתי שאני רוצה.