הגמר של כוכב נולד קורה מחר ואני אהיה בעבודה.
שוב צומת תרבותית חשובה בחיי המדינה ואני עובד.
ככה היה גם בפרק סיום העונה השניה של ‘השיר שלנו’.
אנד דונט גט מי סטארטד על ה5:0 נגד אוסטריה.
ביום המשחק הגעתי אל ביתה של הבלונדינית בחיי דאז, תושבת גן-נר.
היות והיא גרה מעט רחוק, מטבע הדברים לא התראינו כל יום.
הגעתי אליה, הדלקתי את הטלוויזיה והיא הסתכלה עלי ושאלה “מה אתה עושה”?
אני כמובן הסברתי שאני רוצה לראות את המשחק.
היא מצידה אמרה משהו שעד היום מעביר צמרמורת בגווי: “באת לראות משחק או שבאת לראות אותי”?
עשיתי חושבים והחלטתי שלמען שלום בית (וסקס) עדיף לסגת.
במחשבה לאחור, אולי לא הייתי צריך לוותר. אני עדיין קצת ממורמר שלא ראיתי את המשחק.
אבל קשה להבחין בזה, נכון?
“באת לראות את המשחק או שבאת לראות אותי” עלק.
אגב, אני שוקל להפסיק להתעניין בספורט. יותר מדי מבאס להיות אוהד ספורט ישראלי.
יש גבול כמה אפשר לספוג.
אני שוקל אולי גם להגמל מסבוניות ולחזור להיות הסנוב גבה המצח שחורש סרטים של וים ונדרס.
אבל זה קצת יותר מורכב.
לא משנה.
וחזרה לכוכב נולד.
העונה הזו היא העונה הראשונה של כוכב נולד שאני בכלל עוקב אחריה וקצת חבל לי.
הסיכוי היחיד שלי הוא לתכנת את הוידאו שיקליט (או לחכות לשידור חוזר?).
למרבה הצער, מאז שנות השמונים לא הצלחתי ללמוד איך עושים את זה נכון.
לתכנת את הוידאו הכוונה.
תחזיקו לי אצבעות.
מאיה סיפרה עכשיו שיש לה אמונה טפלה של לעלות על במה ברגל ימין.
אני חייב להגיד שיש לי אמונה דומה מאוד של לרדת מהאוטובוס ברגל ימין.
ועכשיו, ארבעת קוראי המתמידים, אתם באמת יודעים את כל הסודות המלוכלכים שלי.

בלוגים שאני אוהב במיוחד.
הספרנית הדילטנטית מהחלומות, מיז קיי.
לרוב, קורא כל מילה בהשתאות.
אתמול היא פרסמה את אחד הפוסטים היותר טובים שלה ומכיוון שרובם מאוד טובים…
מיז קיי, אם את קוראת כאן, תכתבי לי או משהו.
נוכל להפגש לקפה ועוגה ולדבר על ספרים.
או על מזג האוויר.
או על ה-הנרים:)

סוג של צירוף מקרים.
שני בלוגים שנמצאים אצלי במועדפים הכי מועדפים(‘בלוגים שאני קורא’ בצד שמאל).
הכותרת שאולה מפינה קטנה בבלוג של נוסטלגיה שאני קורא באדיקות מזה (הרבה) זמן מה, למרות שלרוב אני עושה זאת בשקט.
ההשאלה היא לכבוד פוסט של נ.ו (השם המלא שמור במערכת:) שאני גם קורא בשקט בשקט המון זמן.
לפני מספר ימים היא כתבה משהו שעשה לי רישרוש עצוב כזה בלב.
רצה הגורל וגם נוסטלגיה כתבה משהו באותה רוח וגם זה פגע קרוב אצלי.
השאלות שהן שואלות מזכירות לי בסצינה בסרט שבוסס על ‘מלחמת העולמות’ של ה.ג’. וולס.
המדען הטוב שחוזר שוב ושוב בזמן בניסיון להציל את אהובתו ממוות ונכשל בכל פעם עומד מול דמות הרע.
באותה סצנה אומרת הדמות של ג’רמי איירונס (הרע) לדמותו של גאי פירס (הטוב) “נגזר עליך לשאול את השאלה הנוראית ביותר שאדם יכול לשאול את עצמו, ‘מה אם?’ ” (ציטוט לא מדויק במאת האחוזים, אבל קרוב מספיק).

היות ואני מבשל לי בלוג חדש בענייני מחשבים (אותו אני אזניח בוודאי לאחר שבוע), והיות והגיע הזמן לאחד בין כתבי המפוזרים להם בין חברות אכסון\פלטפורמות כתיבה שונות, בשבוע הקרוב בבלוג דברים יעלמו ויחזרו.
בגדול, נאלצתי להגדיר מחדש את שרתי הdns המכוונים לבלוג הזה כך שיצביעו לחברת האכסון הקודמת שלי, כדי שתהיה לי גישה ל(בלה בלה בלה…) ולאחר מכן אני אהפוך את הדברים בחזרה.
אבל עד הבחזרה, דברים יראו מוזר.
פוסט זה ישמיד עצמו עם החזרה לפעילות.
נ.ב כותרות אפשריות לבלוג העתידי (שיפעל במקביל לבלוג הזה למי שתהה)

אנתרפולוגיה מקוונת -יומנו של מכור למידע
אנתרפולוגיה מקוונת -יומן הרשת של גיק טרחן
תחת שמי סייבריה – (אין כותרת משנה עדיין).

m@cyberia.org.il

בזמן הנפילה הראשונה בחיפה הייתי בעבודה.
בניין משרדים בעיר התחתית, לא רחוק מבת-גלים.
המעליות בבניין התחילו לעבוד ותוך מספר דקות נדמה היה שהבניין ריק.
זו היתה הרגשה מוזרה, כמעט סוריאלסטית.
ירדתי לרחוב והכל נראה לי נורמלי ומוזר באותה עת.
מכוניות נסעו, מאפיות היו פתוחות.
זה היה ביום הראשון של הקטיושות.
חשבתי לחזור לקריות, אבל כשהשגתי את אחותי היא אמרה לי שאין אף אחד אצלה בבית.
היא לקחה את הילדים לאמא שלנו בנצרת עלית.
היא רצתה שאני אבוא גם.
בהתחלה התנגדתי.
לא חשבתי שיש לי מה לעשות כאן.
אבל היא בכתה, ואחר כך גם אמא שלי ואני החלטתי לא להיות קשה.
אחר כך התחילו אזעקות גם כאן.
בינתיים לא נפל כלום, אבל זה באוויר.
או ככה זה מרגיש.
בנצרת הערבית נפלו.
הייתי במונית לתל-אביב, הוא עצר לכמה דקות באזור שמכונה כאן “המוסכים”.
בערך חצי שעה מאוחר יותר, נפלו באזור הזה בדיוק קטיושות.
אני לא יורד למקלט כשיש אזעקה.
אני לא מפחד. אני לא מרגיש כלום.
מחר אולי תהיה הפסקת אש.
משהו בי לא רוצה.
אני עצוב על כל חייל שמת, אבל אני רוצה נקמה.
אני רוצה שישראל תמחק את לבנון מהמפה.
אני רוצה דם.
המלחמה שתסיים את כל המלחמות.
גם-כן שמאלני עוכר ישראל אני.
כל-כך הרבה פעמים קראו לי “בוגד”, “אוהב ערבים” ושאר שמות.
אני עדיין עומד מאחורי הדעות שלי דאז.
אבל כאן זה משהו אחר.
לפני כמה ימים האזעקה התחילה לעבוד בזמן שהייתי בחוץ.
הסירנה נמצאת קרוב מאוד למקום שהייתי בו.
הלב שלי התחיל לדפוק מהר.
פחדתי.
זה מוזר.
אני לא מוגן יותר כשאני בבית, אבל לא הרגשתי שום דבר שדומה להרגשה הזאת.
אני מתחיל לחשוב שאני עלול להיות חסר מזל.
שלוש אזעקות היום.
בשלושתן הייתי בחוץ.
אני מפחד.
אנחנו שבעה אנשים כאן.
אין לי איפה לנגן כאן.
אין לי איך לשמוע את המוסיקה שלי.
אין לי את המחשב שלי.
אני תמיד מתקלח אחרון.
אף פעם אין לי מים חמים ואני שונא מקלחות קרות.
אני אולי אעזוב את העבודה בחיפה ואחזור לכאן.
הציעו לי משהו.
אבל הייתי רק חודש בעבודה ההיא וחתמתי על חוזה לשנה.
אני לא יודע מה לעשות.
יותר מדי עבודות, מרגיש כמו יותר מדי מקומות שגרתי בהם בשנה אחת.
מטוסים עוברים כאן כל הלילה.
אני לא נרדם.

של Staind וזה קשור לפוסט הקודם.

And you
Can bring me to my knees
Yeah

All this time
That I could make you breathe
Yeah

All the times
That I felt insecure
Yeah

And I leave
A burning path of flame

(Chorus)
I’m on the outside
I’m looking in
I can see through you
See your true colors
Cause inside you’re ugly
You’re Ugly like me
I can see through you
See to the real you

All this time
That I felt like this won’t add
Once for you

And I taste
What I could never have
It’s from you

All those times
That I tried
My intentions
Full of pride
And I waist
More time than anyone

I’m on the outside
I’m looking in
I can see through you
See your true colors
Cause inside you’re ugly
You’re ugly like me
I can see through you
See to the real you

All the times
That I’ve cried
All that’s wasted
It’s all inside

And I feel
All this pain
Stuffed it down
It’s back again

And I lie
Here in bed
All alone
I can’t mend

And I feel
Tomorrow will be okay
But I know

That I’m on the outside
I’m looking in
I can see through you
See your true colors
Cause inside you’re ugly
You’re ugly like me
I can see through you
See to the real you

בעוד קצת פחות מ23 שעות אני אכנס לשנתי ה30.
בניגוד לנגיד, 20 השנים האחרונות, אני לא שרוי במרה שחורה וזה קצת מפתיע מבחינתי.
ההתנגדות שלי לציון ימי הולדת היתה כל-כך גדולה שאני כמעט ולעולם לא מזכיר את היום הזה באוזניי חברים.
אבל השלוש אפס הגדול כאן ואני כאמור, רגוע באופן יחסי.
למה שאני לא אהיה רגוע בעצם?
ובכן, היות ואני תוצר מובהק של תרבות הרוקנ’רול (ובעצם רוב האנשים משנות ה50 ואילך הם כאלה במובן מסוים) וגודלתי להאמין שהעולם שייך לצעירים.
מהמיתוסים של באדי הולי, ריצ’י וואלנאס, ג’ים מוריסון, ג’ימי הנדריקס, דרך”אני מעדיף למות לפני שאזדקן” של ה’מי’, דרך “דור הג’ינס שותה קווינס”, Be quick or be dead של “בתולת הברזל”, דרך מיליון פרסומות, ועוד מיליון שירים, סלוגנים, ספרים, העולם כולו מנסה להגיד לי שאני “צריך לרוץ מהר לפני שייגמר”.
אבל איך אמרו החברים מאתונה, ג’ורג’יה? “זה סוף העולם כפי שאחנו מכירים אותו, ואני מרגיש מצוין!”.
אני לא יכול לשים את האצבע על זה, אבל בשבועות האחרונים המוח שלי צלול.
לרוב אני חושב על מיליון ואחד דברים.
דואג בקשר למיליון ואחד דברים.
חיים, עבודה, זיונים, כסף, כסף, כסף.
אבל פתאום הכל התנדף.
פתאום אני מצליח להתרכז בכל מיני דברים ולא מנסה לבלוע הכל בבת אחת.
אפילו יש לי מטרה מסוימת לחתור אליה בשנה הקרובה.
אבל מכיוון שבלסמן מטרות אני כל-כך טוב ובהלגיע אל המטרות אני כל-כך רע, אני אספר על זה ביומולדת הבא שלי, אם זה יקרה.
תרגישו חופשי לשלוח מתנות.
אומרים ששונא מתנות יחיה, אבל הגנטיקה המשפחתית מצד אבא שלי גזרה עלי שאני כנראה לא אעבור את שנות החמישים של חיי.
כלומר, חצי מהחיים שלי כבר עברו.
מצד שני, אולי זה קשור לזה שכולם שתיינים, מעשנים, בעלי פתיל קצר, חיבה להימורים, חמומי מוח ובעיות אחרות.
אבא שלי למשל לא ידע לקרוא ולכתוב.
לפחות לא בעברית.
אני מניח שזה קשור לסיפור המשפחתי הקשה שלו (אבא שנטש בגיל צעיר יחסית והשאיר אותו לפרנס את אימו ואחותו ועוד ארועים מצערים).
אני יכול לספר שהקשר ביני לבינו היה די בעייתי כל חיי ולקראת הסוף כשהוא גסס בית החולים, כבר לא דיברנו בכלל. לא שדיברנו כל-כך הרבה לפני כן, אבל התהום שנפערה ביננו אז היתה עמוקה במיוחד.
אני מרגיש מצוין.
כבר אמרתי?
מחר אני נוסע לירושלים כדי להיות עם נו”ן ביום ההולדת שלי.
אני לא יכול לאחל לעצמי משהו טוב יותר.
יהיה אשר יהיה.

[ניב היא בת אחותי ולפני יומיים היא חוותה התקפת קטיושות ששלחה אותה למקלט.
הבטחתי לה שהיא תוכל לכתוב בבלוג על החוויה. אני קצת עזרתי עם העריכה. קבלו את ניב:]

הייתי במקלט

אתמול יום ראשון 16.7.2006 הייתי במקלט אצל סבתא שלי.
אני ואבא שלי שמענו את האזעקה.
אבא שלי העיר את אח שלי ואמא שלי ואת אחותי ואני הערתי את סבתא שלי ומאוד פחדתי כי זו פעם ראשונה שירדתי למקלט במשהו אמיתי וגם לאחותי לאח שלי לאמא שלי ולאבא שלי זה היה מפחיד ישבנו שם לפחות שעתיים אבל הקטיושה לא הייתה בנצרת עלית ולא הרגשתי טוב והיה לי קשה לנשום, ואח שלי הביא לי מים וכסא וסבתא שלי נתנה לי מים לשתות ואמא עזרה לי ושכנים של סבתא שלי עזרו לי ויצאתי לשאוף אוויר ואחרי שעתיים בערך חזרנו הביתה לסיכום: אני פחדתי אבל הרבה אנשים עזרו לי.

של הבד-בריינז.
שיהיה לכם על מה לחשוב עד הפעם הבאה.

I Against I

in the quest for the test to fulfill an achievement
everybody’s only in it for themselves
when the fact of the matter is they just don’t care
to extend a helping hand to anyone else
so tell me why, did you have to lie
and try to make me all confused about the U.S.A.
when the fact of the matter is you just don’t care
to comprehend or understand a single word I say
I don’t want to have I go against I
oh let me tell you
the same old story, no factual glory
I against I against I against I
and I say I don’t like it, and I know I don’t want it
I against I against I against I
almighty watching, almighty watching
I against I against I against I
and I say I don’t like it, and I know I don’t want it
I against I against I against I
I said who’s gonna tell the youth about the drugs
about the drugs, mugs, bugs, and the police thugs
about the rotten stinkin’ rackets and the fantasies
around the nation, around the nations
oh baby what you gonna do
I tell you the truth is looking straight at you
I got a brass continental with a 300 Z, two color t.v.s,now a video too
I got a rest home in Jamaica for my fantasty, for my family
around the nation
around the nations
what you gonna do.

אבל זה חזק ממני.
היות ובכל תקופת מובטלותי, הייתי אופטימי לגבי זה שתיכף אני מוצא עבודה כלבבי, ואין מה לדאוג.
אי לכך הרשיתי לעצמי לחיות טוב (קרי:לבזבז כסף על ספרים, מוסיקה, ושאר צרכים בסיסיים).
אבל כמה שאני מנסה לתמרן דברים, עושה רושם שהגעתי לגבול.
במיוחד כשעכשיו יש את הדבר הזה על ביטול משיכת היתר או מה שזה לא יהיה שכולם מדברים עליו.
אני חושב שאם תוך שבוע לא תהיה לי עבודה מובטחת, תוכנית החירום נכנסת לפעולה.
האינטרנט הולך ראשון, הבלוג הולך איתו (היות ואני משלם מדי חודש לחברת איכסון).
אלא אם כן אני אצליח למצוא פלטפורמת WordPress שתיתן לי את כל מה שחברת האכסון נותנת, כולל ftp בשביל להעלות את העיצוב שלי, וכולל העברת דומיין.
היות ואין דבר כזה…