[לפני הקריאה, רק תזכרו שהכל קשור למוסיקה ואין כאן שום דבר אישי. מלבד “התחלקויות” מזדמנות, עברתי את הימים של חיבוטי נפש פומביים שלא עוזרים בכלום, הפוסט הזה, גם אם הוא לא נראה כזה, הוא על השיר הזה]
אני אלוף בלברוח.
מאנשים, מבעיות, מהזמן שבורח לי בחזרה.
הודיני יכול לקחת ממני כמה שיעורים באיך לברוח מדברים.
גם עכשיו, למרות שאני מכחיש, מלבד רגעי ההארה מזדמנים, אני בורח לדברים אחרים, חסרי תועלת באותה מידה. כמו תמיד.
אני חושב שכשאני אפסיק לברוח זה סימן שנכנעתי לחיים האלה שלי, הכבדים.
ואולי זו לא בריחה. אולי זו רק הדרך שלי בעולם הזה.
השיר הזה מתקשר אצלי לזה.
להתמכרות לבריחה ותחושת החופש המזויפת כשלא צריך לדאוג משום דבר שהוא אמיתי.
להתמכרות לפנטזיה, לטשטוש גבולות בין החיים והוירטואליה שיכולה להפוך לכואבת ואמיתית הרבה יותר מהחיים עצמם, לחלומות שגדולים עלי.
השיר הזה תורגם לפני המון זמן.
אני לא אעתיק לכאן דברים שלא כתבתי, אז תעשו לי טובה ותכנסו לקישור.
והרי:

“קניתי בית בורגני בגבעות של הוליווד,
עם תא מטען מפוצץ משטרות של מאה אלף דולר,
איזה בחור בא לחבר לי את הטלוויזיה בכבלים,
התמקמנו ללילה,הבייבי שלי ואני,
העברנו מכאן לשם עד שהיה כבר בוקר,
היו שם 57 ערוצים ואין מה לראות.

קצת בידור ביתי, זה מה שהבייבי שלי רצתה,
אז קפצתי העירה לקנות צלחת לווין,
קשרתי אותה לגג של המכונית היפנית שלי,
חזרתי הביתה וכיוונתי אותה לכוכבים.
הגיע מסר חזרה מהגדול שמעבר,
“יש 57 ערוצים ואין מה לראות”

טוב, אז אולי היינו הופכים להיות
חברים של כמה ביליונרים,
אולי היינו נחמדים וחברותיים
אם היינו מגיעים עד למעלה,
אבל כל מה שחיכה לי היה פתק
“ביי ביי ג’ון, באהבה שלנו יש חמישים ושבע ערוצים אבל אין מה לראות”

אז קניתי מגנום 44 מפלדה יצוקה,
ובשמו הקדוש של אלוויס, פשוט פוצצתי אותה
עד שהטלוויזיה שלי נחה לרגלי מפורקת לרסיסים,
והם עצרו אותי כי הפרעתי לשלווה העולמית,
השופט אמר, “מה יש לך לומר להגנתך, בן”?
“57 ערוצים ואין מה לראות”.
“אני רואה בעיניים שלך, חבר, שאתה כבר כמעט גמור”
57 ערוצים ואין מה לראות
57 ערוצים ואין מה לראות”

*תוספת עריכה מאוחרת.
אני שקרן.
הפוסט כן אישי.
דברים קורים, אתם יודעים, וכמה שאני לא אנסה לשמור את החיים מחוץ לבלוג הזה שמתיימר להיות רק על מוסיקה, קשה לי.
אני במצב רוח כזה של כן בא לי, לא בא לי.
למחוק את הפוסט, לא למחוק.
בסוף הוא נשאר, לשם שינוי.
אבל בלי תגובות, שזה מה שאני עושה כשלא בא לי לטחון דברים.
היי, אני קפריזי, זה לא חדש.
על פי הרייטינג בבלוג העם דווקא אוהב אותי ככה, סובל.

**עריכה מאוחרת עוד יותר (18/12).
אז מחקתי ושוב החזרתי.
בגלל הספרנית הדילטנטית מירושלים שריפאה פצע שפצעה ספרנית ירושלמית אחרת.

לפעמים הראש שלי מלא בכל-כך הרבה מחשבות שאני חש שאם אני לא אוציא אותן איכשהו, בדיבור או בכתיבה, אני אמות.
אני לא נרדם בגלל שזה לוחץ לי בראש.
בפעמים אחרות אני מרגיש שאני רוצה לדעת דברים.
יש כל כך הרבה ידע בעולם ואני רוצה את כולו.
וכמו שקורה לפעמים כשרוצים יותר מדי, זה חומק לי מבין האצבעות.
אני צריך להתרכז במה שחשוב, אבל אף פעם לא ידעתי וכנראה שאני אף פעם לא אדע איך.
בפעמים אחרות אני מרגיש שאני יודע יותר מדי וזה משתק.
צ’רלי פארקר אמר פעם משפט שאפשר לנסח בפשטות כ”תלמד ואז תשכח מזה”.
אני לא יכול לשכוח מזה וזה משאיר אותי כבול.
פעם, די מזמן, טענתי שמילים חשובות לי.
כשאני מקשיב לזמר או ללהקה, אני צריך שהמילים ירגשו אותי.
כל הגיבורים שלי דאז היו תמלילנים מעולים לפני כל דבר אחר.
ניקקייבלורידלאונרדכהן.
אהבתי גם כאלה שלא היו משוררים, אבל המילים שלהם אמרו לי משהו.
כמו הנרי.
היום אני לא שומע מילים.
רק מוסיקה.
אולי בגלל זה אני נוהג להצהיר, לפעמים, שאני לא אוהב מוסיקה.
כי אני לא שומע שום דבר חדש שיעניין אותי מוסיקלית.
סיפור אימה שקראתי פעם סיפר על אדם שביקש את הכוח לראות דרך דברים.
בהתחלה הוא ראה דרך קירות, וכספות, ואז הוא ראה דרך בגדי נשים.
אבל הוא לא יכול היה לשלוט על זה והראיה שלו הפכה לחזקה יותר ויותר.
הוא ראה דרך הבגדים אל מתחת לעור של אנשים ואז דרכו את העצמות והכוח שרצה כל-כך הפך לקללה.
יש אנשים שנשבעים לי באהבתם למוסיקה.
מפגינים ידע בשמות.
מעניין אותי אם הם באמת מבינים מה הם שומעים.
אני מנייאק אליטיסטי.
חוץ מהפעמים שאני מתמכר למוסיקת פופ טיפשית.
גם זה קורה לי לפעמים כשאני עייף מהמלחמה.
פעם אהבתי את רדיוהד, אבל אני לא מקשיב להם יותר כבר הרבה זמן.
העניין הוא שלא שהמוסיקה שלהם משעממת או מאכזבת אותי.
בדיוק ההפך.
המסע המוסיקלי שלהם רק מדהים אותי יותר ויותר.
אבל כולם אוהבים אותם.
קונצנזוס מקיר לקיר.
איכשהו כשכולם ביחד, אני מוצא את עצמי מתרחק.
זה לא בשליטתי.
טיפשי, אני יודע.
אולי הגיע הזמן לחזור להקשיב להם.

סתם שתדעו.
אני קצת מאחר, אבל אפשר לחיות עם זה.
מסיבות טכניות לא מעניינות הפוסטים מופיעים החל מחודש מרץ, אבל מעשית בחודש נובמבר 2005, אחרי קצת פחות מתשעה חודשים (עם הפסקות) בישראבלוג, החלטתי לפרוש כנפיים.
חלק מזה היה המיאוס מישרא, חלק בגלל דברים שקרו עם אנשים בישרא (לא עם יריב, ענייני בלוגרים) שגרמו לי לרצות להתרחק, והחלק הכי חשוב הוא כנראה שהגיק שבפנים פשוט רצה משהו לשחק איתו.
אותו צורך שדוחף אותי לנסות הפצות לינוקס שונות (למרות שאני תמיד חוזר לאותה אחת).
היה קשה בהתחלה ולמדתי כמה שיעורים קשים על איך עושים דברים, על הצורך בלקחת אחריות ושליטה על מה שרק אפשר וכדי שלא להיות תלוי בכל מיני, ובכל זאת, הגעתי עד הלום.זה היה הפוסט הראשון שלי בישרא שחנך את תקופת הבלוגינג הרשמית בחיי, וזה הפוסט הראשון (כנראה) בבלוג העצמאי, כשעוד קראתי לו “מוסיקה לזיקיות”.
אחד מאני כבר לא זוכר כמה שמות שהיו לו והעיצוב נראה ככה.
בינתיים עייפתי מלקטר על חיי הפרטים ופתחתי עוד בלוג מחשבים וכהרגלי בקודש, עכשיו שעושה רושם שבלוג המחשבים צבר קהל קוראים יציב, אני מרגיש צורך עז לפתוח עוד בלוג שיוקדש כולו לעוד תחביב שלי.
מוסיקה.
אבל לא במובן של לכתוב על מוסיקה בצורה ישירה אלא כזה שיעסוק בתאוריה ובהיסטוריה של המוסיקה עם דגש על מוסיקה קלאסית וג’אז.
אני חושב שסוף סוף יש לי מספיק ידע כדי להרים פרויקט כזה בצורה מכובדת.
למה בעצם כל הבלוגים? אני מניח שזה נותן לי את האפשרות להתבטא בנושאים שמעניינים אותי ואין לי שום מקום אחר עבורם.
יש מקומות שבהם אני יותר מבחור קצת מגושם ולא מאוד מוכשר שעובד בכל מיני עבודות גרועות תמורת שכר שבקושי מאפשר קיום והמקומות האלה קיימים כשאני כותב.
בכל מקרה, ולמרות שלא קל לי האיפוק, אני נמנע מלפתוח את הבלוג המוסיקלי כי אני לא משוכנע שזה באמת הפורמט הנכון כרגע.
אבל עוד חזון למועד.
גם את בלוג המחשבים תיכננתי במשך המון זמן (ודחיתי אינספור פעמים את פתיחתו) ובסוף זה קרה.
ונסיים בשיר (פשוט נורא איך כל פוסט הופך אצלי לסוחט דמעות).
therapy? (עם סימן השאלה) הם להקה אירית שמאוד חיבבתי פעם (והאמת שגם עכשיו נעים להזכר)
סימן השאלה בשם הוא בגללל שהזמר, אנדי קיירנס (מקווה שלא טעיתי בשם) נורא אהב שלטי פרסום לאיזו חנות שהציגו תמיד שם של מוצר וסימן שאלה.
“קצף גילוח?”, “בירה?”, ושעשעה אותו המחשבה על שלט ?Therphy

הפוסט שכמעט היה כאן עכשיו.
כבר כתבתי חלק נכבד ממנו.
על הגשם הראשון בחיפה, על מה שזה עשה לעיר התחתית, על מה שזה עשה לאנשים ועל למה העיר הזאת היא עיר חולה ועייפה ואיך מרגישים את זה בגשם שיורד עליה והחורף הלא נעים שבה.
כתבתי מעט גם על שירים שנכתבו על חודש נובמבר ושירים שנכתבו על ימי שני.
התחלתי לכתוב על איך החורף בנצרת עלית.
על ללכת ברגל, בשתיים לפנות בוקר, מהצד הנמוך של העיר במעלה ההר שעליו היא בנויה עד ההגעה הביתה במעלה ההר, בקור מקפיא עצמות ועל אינספור הפעמים שעשיתי את הדרך הזאת, סוחב איתי גיטרת בס אחרי עוד ג’אם סשן שבעיקר גורם לי להרגיש שלא הכל אבוד בחיים האלה ועל ההיזכרות שלי בכל הלילות שישבתי ונלחמתי בפנסטיה כרומטית ויצירות אחרות והתחושה המייאשת שהכי טוב שלי לעולם לא יהיה טוב מספיק.
רציתי גם לכתוב משהו על עד כמה אוקטובר היה ארוך ולא נגמר וכמה רחוק הוא נראה עכשיו.
חשבתי לכתוב על שירים של נובמבר ועל מלון נובמבר בעיקר.
אבל אז החלטתי שזר לא יבין את זה.
כתבתי וכתבתי ולא הצלחתי להגיד כלום.
אז מחקתי הכל.
במקום, הנה השיר שאני הכי אוהב מהאלבום הזה.
האלבום שאני חושב עליו בתור אלבום סודי שלי למרות שאין הרבה (כנראה) שלא שמעו עליו.

טוב, הגיע הזמן לנער את המלנכוליה ולצאת לדרך.
שיר הבוקר שלי.
הגרסא של פאטי סמית’ כמובן.
אל תסתפקו בחיקויים.
נכון שהשיר הזה זועק “כתבו עלי”?

“יש לי אהבה, ים של אהבה
אפילו יש לי קצת כסף
אז מאיפה זה בא , מאיפה זה בא?
מאיפה בא העצב?”

יש לי אהבה, סוג של אהבה, וכסף אף פעם אין.
על פניו הכל זורם על מי מנוחות.
ועדיין, זו ההרגשה הזו שמזדחלת אלי כל כך לאט שלא שמתי לב שמשהו לא בסדר.
מאיפה באה המלנכוליה הזאת?
אולי כי כאן כבר סתווי וקריר וזה רפלקס מותנה.
אולי מהנסיעות האינסופיות הלוך וחזור, מזה שאני שוב לא ישן בלילות.
מחשבות על התפטרות.
עכשיו ניק דרייק באמת מתנגן.
כל-כך הרבה פוטנציאל.
מעניין אם הוא היה שמח לדעת מה יקרה עם המוסיקה שלו אחרי מותו.
אני לא חושב שהוא היה מוצא בזה הרבה נחמה.
אני חושב שהוא היה מעדיף לחיות ולהיות מאושר במקום כל זה.
נדמה שלי שזה בספר “גטסבי הגדול” שאחת הדמויות אומרת “תן לי לספר לך משהו על העשירים, הם שונים ממני וממך”.
ואני אומר “תנו לי לספר לכם משהו על המוכשרים והאפלים. המיוסרים. הם שונים ממני וממכם”.
אבל מה אני מבין בכוחות שמניעים את הניק דרייקים של עולמנו.
אולי כמו טרגדיה יוונית, זה לא יכול היה לקרות אחרת.

לא מזמן יצא לי לחפש שיר מסוים של ה’קניבלים צעירים ונאים’.
לשעבר אחת הלהקות היותר אהודות עלי.
את הקליפ לשיר לא מצאתי ואולי הוא לא קיים.
אבל זה ללא ספק היה טיול נעים במשעול הזכרונות.
הקניבלים היו להקה צעירה ולא מוערכת מספיק.
רונלד גיפט, הזמר, היה בעל מראה אקזוטי מעט (ב1990 נבחר לאחד האנשים היפים בעולם) ובעל קול גבוה בסגנון דוד ד’אור ובשלב מסוים התחיל להתעניין בקריירה קולנועית יותר מאשר בזו של הלהקה שלו.
לא בהצלחה יתרה כנראה כי הפעם האחרונה שהוא נראה על האקרנים היתה ב2002 (על פי אימד”ב).
במקרה או לא, זו השנה שבה הוציא אלבום סולו.
מאז כאמור, אף אחד לא ראה אותו.
גם שני החברים האחרים לא ממש שיחזרו את ההצלחה.
השנה יצא להם תקליט אוסף.
שם ההרכב לקוח מסרט בשם “כל הקניבלים הצעירים והיפים” מ1960.
אפשר לתפוס אותו לעיתים קרובות בtcm, ערוץ הסרטים הקלאסי שפעם היה 8 על הממיר שלכם ומאז הולדת יס-דוקו, נחדק ל88, מה שכנראה חיסל את הרייטינג שלו לחלוטין.
וחבל שכך.
לפעמים זה נעים להרגע בלילה בצפיה ב’נינוצ’קה’ או סרטים של בילי וויילדר.
לא שהכל זהב, אבל בהחלט שווה להגיע אליו (כן, אני יודע מה אתם חושבים, שאני צריך עוד טלוויזיה כדי לא להפסיד כלום).
בכל מקרה, הסרט “כל הקניבלים הצעירים והנאים”, מבוסס (כך אומרים) במידת מה על חייו של צ’ט בייקר.
ממה שאני יודע על חייו, אני לא מבין איך.
אך קטונתי.
חצוצרן מוכשר אך עני, בנו של כומר קשוח המתנגד לעיסוקו, מתאהב בנערה (נטלי ווד היפהפיה) שאביה אף הוא מתנגד לקשר בינהם.
הנערה מתבגרת, מתחתנת עם האיש הלא נכון, החצוצרן הופך להצלחה אך לא שוכח את אהובתו הראשונה (סניף, סניף…)
ויש גם איזו זמרת שחורה מדהימה בשם פרל ביילי שנותנת הופעה שוברת לב.
מלמעלה למטה:
1) העטיפה המצמררת של האלבום White blues (מומלץ, כמובן:)
2) פרל ביילי (אין לי סאונד, אני מקווה שזה קטע טוב, אבל זה עם שרה ווהן, אז נראה לי מבטיח, וגם אלה פיצג’רלד שבעוונותי מעולם לא טרחתי להכיר לעומק).
3)הסיבה שלשמה התכנסנו. ‘קניבלים צעירים ונאים’ בשיר שעושה לי שמח בלב.

בעיקר על אבטחת מידע, אבל לא רק.
חדשות, מדריכים, לינוקס, ‘חלונות’.
You name it, אנחנו כותבים על זה.
כל מה שתחת שמי סייבריה.
בואו בהמוניכם.

מזל שאני אוהב לקנות ספרים.
אוהב אפילו יותר מלקרוא אותם.
ככה נשארים לי על המדף ספרים שאני יכול לקרוא בתקופות שאני לא יכול לקנות.
אחד שאפילו לא זכרתי שיש לי: “ספוטניק אהובתי”.
אני עדיין בצעדים ראשונים מהוססים.
יש קצת קרואק, יש הבטחה להרבה “ניים דרופינג” ספרותיים ואזכורי אמריקנה מענגים, וציטוט אחד שאם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי חושב שנכתב עליה.
“היא שכרה לעצמה דירת חדר בקיצ’יג’וג’י ומילאה אותה בכמה שפחות רהיטים ובכמה שיותר ספרים…”
בדיוק כמוה.

ללא ספק, כרטיס הברכה הכי מקורי שקיבלתי.
מנו”ן.
אני מוצא למעניינת את העובדה שנו”ן היא השניה בחיי שהיתה בהופעה המדוברת.
הערה לעצמי:להשיג רשימה של קונות הכרטיסים להופעה*.
צד חיצוני:

שרוול פנימי:

וגם את הספר המצוין הזה:

*לא באמת.