ארכיון הקטגוריה: מחיי השפיריות

חלומות של אתמול

בלילה האחרון היו לי המון חלומות.
מלבד העובדה שאני זוכר שהיו לי הרבה חלומות, אני לא זוכר כלום, מלבד חלום אחד.
פגשתי מישהי והתאהבתי בה.
אני זוכר שהיה לה שיער ארוך מאוד ואדמוני מעט.
מהחלום אני זוכר בעיקר את תחושת התענוג שבלהיות מאוהב והמחשבה של כמה זה חסר לי.
גם אחרי שהתעוררתי ליוותה אותי התחושה הזאת, של החסר.
טוב, שיר לפני שינה, לפני הטקס של שישבת עם הקטורת וספר ואולי אני אשים מוסיקה בכל זאת.
בא לי דיוק אלינגטון.
השיר הוא של טד יוז שמזמן מזמן לא קראתי את השירים שלו.
תרגמה סבינה מסג.

שיר אהבה

הוא אהב אותה והיא אהבה אותו
בנשיקותיו מצץ ממנה את העבר כולו ואת כל העתיד או התאמץ למצוץ
לא היה לו כל צמא אחר
היא נשכה אותו היא כרסמה אותו היא מצצה
היא רצתה אותו כלו בתוך תוכה
שמור ובטוח לעולם ועד
צעקותיהם הקטנות רפרפו בין קפלי הוילון

עיניה לא רצו לאבד שום פרט
מבטיה מסמרו את כפותיו את פרקי ידיו את מרפקיו
הוא לפת אותה חזק כדי שהחיים
לא ימשכו אותה אתם מזה הרגע
הוא רצה להתגלגל ולפול כשזרועותיו כרוכות סביבה
מסף הרגע הזה אל תוך האין
או אל הנצח או מה שלא יהיה
חבוקה היה מכבש ענק
אשר נועד לחקוק אותה בעצמותיה
חיוכיו היו עליות-גג במעלה המצודה המכושפת
מקום בו למציאות אין דריסת רגל
חיוכיה היו הכשות עכביש
שנועדו להשקיטו עד שתחוש רעב
מילותיו היו צבאות כיבוש

צחוקה – ניסיונות התנקשות של נוטל-נפש
עיניו הנעוצות בה היו קליעים, פגיונות נקמה
מבטיה היו רוח-רפאים בקרן-הזוית האפלה
לחישותיו היו שוטים ומגפיים
נשיקותיה – עורכי דין כותבים בהתמדה
לטיפותיו היו הקרסים האחרונים באמתחתו של ניצול
להטוטי האהבה שלה היו שקשוק כבלים
אנקותיהם העמוקות זחלו על הרצפות
כמו חיה הגוררת אתה מלכודת עצומה
הבטחותיהם היו מסכת מנתחים
הבטחותיה חתכו כיפה מקודקודו
מזה היא תעשה סיכה לבגד
בנדריו משך החוצה את גידיה
והראה לה מה זה קשר-אהבה
בנדריה – שמה את עיניו בפורמלין
וטמנה במגירתה הכי סודית
צעקותיהם נתקעו בקירות

מששקעו בתרדמה, ראשיהם התרחקו קמעה,
כשני חלקיו של מלון חצוי, אך קשה לעצור באהבה

מתוך שינה שלובה החליפו ביניהם זרועות, רגלים,
בחלומם לקחו מוחותיהם אחד את השני בני ערובה

בבוקר הם קמו ולבשו זה את פניו של זה

תוייגתי

הגיע תורי להיות מתוייג באדיבות פישר והבלוט יחדיו, וגם הנוסטלגית המקסימה שהקדימה להזמין אותי לפני שאני הספקתי להזמין אותה (אבל רק בגלל שנפל לי השרת אתמול).
למען ההגינות אני אגיד שהבלוט ופישר כיוונו לסדקים, אך היות ששם זה מחשבים ופה זה אישי, אני אכתוב כאן.
למי שלא מכיר, מדובר משחק כזה שבו כל בלוגר מספר חמישה דברים שלא ידעתם עליו ואז מעביר הלאה (ול43574 הבלוגרים שלא העבירו אלי, אני יודע מי אתם!).
הבעיה כמובן שיש מעט דברים על עצמי שלא כתבתי עליהם במקום כלשהו.
ובכל זאת…

1. אני תמיד קורא כמה ספרים במקביל. לפעמים אני שוכח שאני קורא ספר מסוים ורק אחרי שנה, לפעמים, נזכר.
אני יכול להמשיך לקרוא מאותה נקודה שהפסקתי.

2. פעם גרתי בדירה שלא היה בה חשמל במקלחת והייתי מתקלח בעלטה מוחלטת.
אני והג’וקים.

3. השערות האפורות בצדעיים שלי מתחילות להתרבות.

4. הדבר הראשון שאני קורא בבוקר זה את מדור הספורט. זה החלק היחיד בעיתון שאני קורא.

5. אני כמעט בטוח שאת ארבעת הסעיפים האחרונים כבר כתבתי פעם במשחק דומה.

6. במקור, היו חמישה דברים אחרים. החלטתי לנסות לכתוב על סקס, מה שאני לא עושה בד”כ (או בכלל).
בינתיים ואחרי עיכוב בגל נפילת שרתים בחברת האיכסון שלי, היתה לי הזדמנות לחשוב על זה עוד קצת והחלטתי שאני עדיין לא מוכן לחלוק דברים מסוימים.

ואני מתייג את נוסטלגיה, ליהיא, MrM, והספרנית הדילטנטית למרות שברור לי שאחוזי ההיענות יהיו נמוכים.

Lowlife

שני קליפים בשביל להתניע את השבוע.
אני יודע שהבלוג מקבל צורה של קופי\פייסט והכי קל להדביק משהו מיוטיוב במקום להתאמץ, אבל זו רק תקופה כזאת וזה יעבור.
כתבתי באחת התגובות כאן שאני מביא קליפים עד שאני אסדר נגן אודיו לבלוג אבל בינתיים זה לא מצליח ואני מתחיל להתייאש.
ובכל מקרה, הפעם הקליפים מעניינים בפני עצמם.
הראשון הוא של הרכב בשם Cracker.
להקה שנוסדה על חורובותיה של להקת אייטיז מוערכת-אך-לא-מאוד-מצליחה בשם Camper van Beethoven שהיתה להקה מאוד שנונה בזמנו אך לא צלחה את מבחן הזמן.
פעם חשבתי שCracker הם מהלהקות “שלי” אבל ראיתי שהזכירו אותם פעם בעונג שבת, אז כנראה שהם לא רק שלי.
השיר והקליפ קצת מתאימים למצב הרוח הדי שפוף שלי כרגע.

והשיר השני כאן רק בגלל שיש שטענו שהפכתי לEmo מעט:)
sacred reich.
הפרט היותר מעניין לגבי הוידאו הזה הוא הבמאי מארק פלינגטון שמוכר בעיקר בזכות הקליפ שביים לשיר “ג’רמי” של פרל ג’אם.
בקליפ ההוא היו המון מילים (ויזואלית) וגם בשיר הזה ולמעשה גם בלא מעט עבודות אחרות של מארק פלינגטון כולל הקליפ שליהיא אוהבת.
הנה השיר.
זעם נעורים ניינטיזי משובח.

אליסון קרואו ופסנתר

משווים אותה למיליון זמרות אחרות.
לשרה מקלכלן, וטורי איימוס (שכמוה, היא מבצעת קאברים למכביר), ולמהליה ג’קסון ורבות אחרות.
בכל אופן, אני מקשיב לה לאחרונה.
אין לי כל מיני תיאורים מפוארים כדי “למכור אותה”.
רק המוסיקה.
אני מניח שזו עוד אחת ממגירת הגילטי פלז’רס הידועה לשמצה שלי:)

למה לכתוב שירים?

Black Angel’s Death Song הם להקה שכנראה גם עוד 20 שנה אף אחד לא יגיד ש”איך פספסנו אותם”.
הם חבורה די מוכשרת, כל אחד בפני עצמו, אבל איכשהו, דברים לא התחברו להם וכל אחד המשיך לדרכו.
זה בערך מה שיש לי להגיד (כרגע) על הלהקה.
ובכל זאת, איכשהו יש להם שיר אחד שהפך להיות פייבוריט שלי.
השיר נקרא “למה לכתוב שירים”.
אני לא אגדיר את עצמי כאדם מדוכדך, גם אם זה לפעמים מצטייר ככה.
ככל הקשור לחיים שמעבר לוירטואליה, אני יחסית אדם אופטימי.
אבל יש ימים כאלה.
מזה זמן מה אני סובל מבעיית שמיעה מסוימת שבא והולכת.
לא ברור לי על מה ולמה.
עכשיו זה כבר יותר משבוע שהשמיעה באוזן ימין שלי עמומה (מחר אני אקבע תור לרופא).
אם יש דבר אחד שמצליח להוריד את מצב הרוח שלי לתחתית, זה בעיות רפואיות.
זה מה שמביא אותי למחשבות של “מה הטעם בכלל”, על המוסיקה שלי, ועל הכתיבה, ועל הקריאה ועל העולם כולו.
מוזר, אבל ככה זה. אצלי.
וכאן השיר הזה מדבר אלי.
למה לכתוב שירים, למה לעשות משהו בכלל.

Why write songs?

He feels things too intensely
cause he’s coming from the truth
there’s a sickness in my family
down deep in the roots
and just like my parents
my first mariage didn’t work

and i want to be adjusted
in the worst way
but the pharmacy says the srcips not ready
and i want this feeling to go away

I’m tired of trying to make it happen
I’m so tired of all the rejection
the sum of all our hopes and dreams
and no one out there is listening

so why write songs
when no one’s gonna hear them
why write songs when nobody cares
why write songs like it realy matters
why write songs
why do anything at all

חד-קרן מזכוכית

[כתבתי את זה פעם במקום אחר. אבל איכשהו דברים חוזרים על עצמם ובדיוק הזכרתי את החיבה שלי לחדי קרן באיזשהו בלוג. הדמויות לקוחות מהמחזה “ביבר הזכוכית” של טנסי וויליאמס. לורה היא אחת הדמויות האהובות עלי בספרות. אולי פעם אני אספר למה. אולי תנחשו.]
ללורה יש אמא בשם אמנדה שחולמת על ימי צעירותה בעת שהיתה יפהפיה דרומית מחוזרת.
היא חולמת על מה שהיה, ועל מה שיכול היה להיות אם היתה מתחתנת עם אחד ממחזריה ולא עם האיש אותו בחרה.
טום, אחיה של לורה, חולם לברוח למקום אחר, לחיים אחרים, אבל לא מעז.
הוא רוצה לברוח בגלל אימו אבל נשאר בגלל אחותו.
לורה היא נערה חסרת בטחון שעוסקת באיסוף של חיות זכוכית.
לורה סובלת מנכות מסוימת, צליעה, והיא תולה בה את האשמה לבעיותיה.
היא מספרת לג’ים, חברו של טום שבא לארוחת ערב, שהיא עזבה את בית הספר מכיוון שהיה לה מעין “גשר” , מתקן ברזל על הרגל שהשמיע הלמה כבדה כשעלתה במדרגות.
והיא? היא היתה בטוחה שכל צעד שהיא עושה במעלה המדרגות בדרך לשיעור נשמע בכל רחבי בית הספר, אז היא עזבה.
היא מראה לג’ים את אוסף חיות הזכוכית שלה.
היא אומרת שהחד-קרן בטח מרגיש קצת מוזר כי הוא שונה מכל שאר החיות בביבר.
הוא לבד.
הוא שונה.
בדיוק כמוה.
היא משתמשת במילה “Freakish” כדי לתאר אותו.
בדיוק כפי שהיא מרגישה.
היא מניחה את חד הקרן על שולחן שונה משאר החיות כדי שיהיה לו נוף אחר.
ג’ים משכנע את לורה לרקוד.
הוא אומר לה שהיא יפה, הוא מנשק אותה בעדינות.
תוך כדי ריקוד הם פוגעים בשולחן שעליו מונח חד הקרן שנופל ונשברת לו הקרן.
ג’ים מתנצל אבל לורה אומרת לו שזה בסדר.
“עכשיו הוא כמו כולם” היא אומרת.
היא תעמיד פנים שהוא עבר ניתוח להסרת הקרן כדי שירגיש פחות שונה.
לפני שהוא עוזב היא נותנת לו את חד הקרן, שעכשיו נראה כמו הסוסים האחרים בביבר הזכוכית, למזכרת.
להסתכל עליהם ולראות אותנו.
חולמים אבל לא מעיזים להגיד את זה בקול, פוחדים אבל לא מודים בזה אפילו בפני עצמם.
מיוסרים ברגשי אשם, כבולים במחויבות שלא הם ביקשו תמיד ביחד ותמיד לבד עם עצמם.
אלו הן הדמויות של טנסי וויליאמס שכותב את הקיום האנושי האומלל ועושה את זה עם שנאה וחמלה בו זמנית בצורה בלתי נתפסת כמעט.
שנים חלמתי להיות זה שיציל את לורה.
בינתיים גיליתי שאני צריך מישהי שתציל אותי מעצמי.
אבל זה לפעם אחרת.
המלצה שלי:לחפש את הסרט, “ביבר הזכוכית”, שביים פול ניומן על פי המחזה בכיכובה של אשתו, ג’ואן וודוורד, ועם קרן אלן כלורה וג’ון מלקוביץ’ הצעיר דאז כטום.

החלטות לשנה החדשה

אם יש משהו שאני אוהב אפילו יותר מכל מיני טקסים קטנים ומחוות סמליות, זה להצהיר הצהרות שברור שאני לא אעמוד בהן.
למשל על הפסקה לזמן מה מהכתיבה בבלוגים ומהרשת בכלל.
“חופשת מציאות” בלינגו הפרטי שלי.
נגיד חודש?

I dont feel the suns comin out today
Its staying in, its gonna find another way.
As I sit here in this misery, I dont
Think Ill ever see the sun from here.
And oh as I fade away,
Theyll all look at me and say, and theyll say,
Hey look at him! Ill never live that way.
But thats okay
Theyre just afraid to change.

“תמשיך לחלום ילד, כי כשאתה מפסיק לחלום, זה הזמן למות”.

התחלת שנה

מכיוון שאני כזה חובב של טקסים ומעשים סמליים, כשבעוד שנה אני אסתכל על הפוסט שמתעד את הדברים הראשונים שעשיתי ב2007, אני אזכר שהמוסיקה הראשונה ששמעתי השנה היתה “ווריאציות גולדברג” מאת באך בביצוע של גלן גולד מ1981 (להתמוגג מהביצוע).
הדבר השני היה, כמובן, נגינה על הבס שלי, והדבר השלישי יהיה המשך הקריאה ב”לעולם לא עולם” של גיימן.
חוצמזה שאני מבלה עוד ערב בחברת עצמי.
כרגיל.
מי יודע. אולי בשנה הבאה..

סוף שנה

לפני שנה בזמן הזה בערך כתבתי את זה.
עזבתי עבודה אחרי הרבה שנים, ועשיתי את זה בטריקת דלת, למרות שכולם מסביב אמרו לי שזו טעות.
אבל אני הרגשתי טוב עם עצמי ועדיין מרגיש.
בערב השנה שעברה הייתי אצל חבר וניגנו ביחד.
כתבתי על זה בבלוג.

ביום האחרון של 2005 עבדתי עד שעה 22:00, אחר כך הלכתי לאופיר לנגן קצת.
כשהשעון התחלף בחצות ניגנו משהו מאולתר ואז אופיר התחיל לנגן את האקורדים של Fuzzy של גראנט לי באפלו עם השורה שאני כל-כך אוהב.
”הנה אנחנו, במכונית שלנו, נוסעים במורד הרחוב.
אנחנו מחפשים מקום לעצור בו, לאכול משהו.
אנחנו רעבים למעט אמונה, שתבוא במקום הפחד”.

אני עדיין רעב לאמונה, אבל לא במקום הפחד.
אני כבר לא מרגיש פחד מכלום.
לפני שנתיים (או שלוש?) בערב השנה החדשה ראיתי עם ל’ את הסרט “אמלי” שמיד הפך להיות האהוב עלי לפחות עד שראיתי את “כמעט מפורסמים”.
השנה אני בבית לבד, משחק משחקים (אני בשלב חמש במשימות הבסיסיות).
היתה שנה מעניינת.
לא מאוד יציבה משום בחינה.
עבודות, אהבות, מקומות מגורים, קשריםן ישנים שחודשו, קשרים ישנים שאבדו (גם באשמתי), סדרי עדיפויות חדשים, פחדים, באו והלכו כמו בקרוסלה.
מה שחשבתי שיהיה הכי רע, גיל שלושים, הגיע והעולם לא קרס.
להפך. אני שלו מאי-פעם.
למדתי לנשום עמוק ולהרגע.
אני לא רוצה לצאת בהצהרות מפוצצות, אבל אני חושב שכמעט סיימתי את גיל ההתבגרות:)
וכמיטב המסורת הפרטית שלי, אני נוהג לצטט בסוף השנה את העורבים הסופרים שכתבו בשיר ש”זה דצמבר ארוך, ויש סיבה להאמין שהשנה הזאת תהיה אולי טובה יותר מהאחרונה…”.
אני מניח שזה משהו שיהיה נכון תמיד.
ושיר לסיום השנה.
הקיור.
בא לי פתאום.
שיר שהוא דווקא מאוד אופטימי.
כי זה אף פעם לא מאוחר מדי להפרד מהעבר לשלום ולהתחיל להיות שמח.

it’s a perfect day for letting go
for setting fire to bridges
boats
and other dreary worlds you know
let’s get happy!
it’s a perfect day for making out
to wake up with a smile without a doubt
to burst grin giggle bliss skip jump and sing and shout
let’s get happy!

but it’s much to late you say
for doing this now
we should have done it then
well it just goes to show
how wrong you can be
and how you really should know
that it’s never too late
to get up and go

it’s a perfect day for kiss and swell
for rip-zipping button-popping kiss and well…
there’s loads of other stuff can make you yell
let’s get happy!
it’s a perfect day for doing the unstuck
for dancing like you can’t hear the beat
and you don’t give a further thought
to things like feet
let’s get happy!

but it’s much too late you say
for doing this now
we should have done it then
well it just goes to show
how wrong you can be
and how you really should know
that it’s never too late
to get up and go

kick out the gloom
kick out the blues
tear out the pages with all the bad news
pull down the mirrors and pull down the walls
tear up the stairs and tear up the floors
oh just burn down the house!
burn down the street!
turn everything red and the beat is complete
with the sound of your world
going up in fire
it’s a perfect day to throw back your head
and kiss it all goodbye

it’s a perfect day for getting old
forgetting all your worries
life
and everything that makes you cry
let’s get happy!
it’s a perfect day for dreams come true
for thinking big
and doing anything you want to do
let’s get happy!

but it’s much too late you say
for doing this now
we should have done it then
well it just goes to show
how wrong you can be
and how you really should know
that it’s never too late
to get up and go

kick out the gloom
kick out the blues
tear out the pages with all the bad news
pull down the mirrors and pull down the walls
tear up the stairs and tear up the floors
oh just burn down the house!
burn down the street!
turn everything red and the dream is complete
with the sound of your world
going up in fire
it’s a perfect day to throw back your head
and kiss it all goodbye let’s get happy!

אקדחים משרדיים

כמה אנשים מאוד משועממים בנו אתר שעוסק בתחביב שלהם.
התחביב הוא בניית כלי נשק מעזרים משרדיים.
כלומר, כולנו עשינו דברים כאלה, אבל אצל רובנו זה מסתכם בגומייה ועט.
לא יכולתי לתת לאתר הזה לחמוק, אפילו שזה בלוג על מוסיקה עכשיו.

וכדי שבכל זאת יישמר איזשהו רצף, מוגש בזאת שיר מפסקול הסרט “נשק קטלני”.
סטינג ואריק קלפטון.