מחר, שזה בעצם כבר היום, אני שוב בא לבקר.
יום שישי של שחמט ופתיתים (בתקווה).
אני בוחר איזה ספרים להביא לך.
אליס מונרו, ומירנדה ג’ולי, ופרננדו פסואה, ואחד מייקל שייבון עם עטיפה מכוערת.
אני כל כך מקווה שתאהבי אותם
אני צריך ללכת לישון כבר כי זו דרך ארוכה אליך ודרך ארוכה חזרה ויום שישי זה יום קצר, אבל אני קורא קצת מכל ספר, קשה לי להפסיק, וקצת בא לי להשאיר אותם אצלי כי הם ספרים באמת נהדרים בעיני.
ספרים שגורמים לי לאהוב ספרים.
אני לא אתן לך שום דבר שאני חושב שהוא פחות מהכי טוב שאני יכול לתת.
אבל מלבד הדחף לשמור לי את הספרים האלה, קיים דחף נגדי, של לפנות את המדפים לספרים שעדיין לא קראתי, ומה שכנראה באמת קובע, זו עוד הרגשה חזקה מאוד של נורא רוצה לחלוק את הספרים האלה שאני כל כך אוהב עם מישהי שאני מאוד אוהב.

אני עדיין כאן.
עדיין במסע שהתחיל לפני שלושה חודשים.
הראש שלי מפוצץ מרעיונות ואני כרגיל לא מסוגל להחליט על כלום.
אבל בכל זאת, דברים מתחילים להתבהר.
אני מרגיש שבמוח שלי יש פאזל של 20,000 חתיכות.
בסוף זה יהיה יפה (אני מקווה), אבל הנשמה תצא עד שאני אצליח להרכיב את הפאזל הזה.
ביתניים אני עובר דירה, עוד קצת פחות מחודש.
אני כנראה אהיה בלי חיבור רשת לאיזו תקופה ואני צריך לקנות כל מיני דברים שאין לי כמו מקרר, מה שיכביד עלי כלכלית וישפיע על כל עניין המוסיקה.
אבל זה בסדר.
כבר מזמן לא הייתי ככה.
בלי אינטרנט ובלי טלוויזיה ולמעשה רק עם ספרים ומוסיקה ואני.
וארבע קירות עירומים.
סוג של גלות שאני כופה על עצמי במטרה ליצור.

הלילה, בערך ב2:00 התעוררתי מחלום מדהים.
ניסיתי לצלול חזרה, אבל זה לא הלך והבטחתי לעצמי לזכור אותו.
כמובן שעכשיו אני בקושי מצליח.
יצאתי להפסקת קפה במקום העבודה שלי.
בחצר ישבה נערה, לא יפה, לא מכוערת, מלאה, נמוכה ממני בראש וחצי, עור לבן, לחיים סמוקות, שיער שחור ארוך אסוף.
נראתה בת 17 בערך.
היא ניגנה על גיטרה אקוסטית איזשהו שיר של הביטלס.
נדמה לי שזה היה “יער נורווגי” או Fool on a hill”.
אחד השרים היותר שקטים שלהם.
כולם הקשיבו לה מהופנטים.
לנגינה, ויותר מזה, לקול שלה.
בשלב מסוים היא התחילה לצעוד תוך כדי נגינה וכולם הלכו בשיירה אחריה.
אני חושב שהיא הלכה להבחן לאיזשהו בית ספר למוסיקה.
מה שאני הכי זוכר מהחלום הזה, היה תחושת אושר שהציפה אותי.
זה מה שגרם לי לרצות לזכור את החלום.
אני זוכר עוד פעם אחת ויחידה שהרגשתי כזאת תחושת אושר בחלום.
אחרי שנטע ,סיפרה לי על איך ב5$ היא ראתה הופעות של אנשים כמו מייק ג’ונסון, הבסיסט של dinosaur jr.
אני לא זוכר כמה זמן אחרי הסיפור הזה חלמתי את החלום.
אבל הנה אני, נכנס לאיזה באר הופעות מלא עשן, עם במה מכוסה שטיחים, והנה מייק ג’ונסון, והנה מארק לניגהאן, והם שואלים אם מישהו בקהל מנגן ואני אומר שכן ומצטרף אליהם.
אם לגבי החלום השני אני עוד יכול להבין מאיפה הוא מגיע.
החלום של הלילה לא ברור לי לגמרי.

אחד הדברים היותר שווים שיצא לי לראות לאחורנה.
קרדיט על המציאה לליהיא.

האחיניות שלי דואגות שאני לא אשתעמם.
פעם זה היה להרכיב להם את הצעצועים של קינדר.
אחר כך כל מיני משחקי מחשבה שההורים קנו והדוד (זה אני, כן?) נאלץ לפענח את ההוראות שלהם ותאמינו לי שזה לא היה פשוט.
עכשיו יש להן תחביב חדש.
קצת כמו אחת המלאכיות של צ’רלי\סוכן בצוות משימה בלתי אפשרית, מדי כמה ימים בתיבת המייל שלי נוחתת ההוראה “מוטי, פענח”!
בגדול, מדובר בחידות היגיון שצריך לפתור כדי להכנס לאתר של עמית ויעל.
יהיו אלה אשר יהיו.
מי שרוצה לנסות את כוחו מוזמן.
ואם כבר, ננצל את ההזדמנות לשים משהו של לימפ ביזקיט (כאילו אני צריך תירוצים לשים מוזיקה איכותית ומקורית כאן בבלוג:)

התלבטתי אם לשים את זה כאן או בבלוג של המחשבים.
החלטתי שלמרות הגיקיות היתרה של הקטע, זה יהיה כאן וצריך להשקיע קצת מדי פעם בפוסטים שלא כוללים התקפים אינפנטילים (ראו הפוסט הקודם)
לקוח מכאן.

שיר מפוסט שכתבתי אתמול וכמה מפתיע, לא פירסמתי.
וג’מיל בטח ישאל “אבל למה לא את הגרסא של_______”( הכנס את השם של כל אחד 13511 הביצועים לשיר שאין לי ספק שהוא מכיר את כולם:)

נ.ב.
הלך לי הממיר של Yes בפעם השלישית.
יכול להיות שמישהו מנסה להגיד לי שאני רואה יותר מדי טלוויזיה?

אל תשאלו.

מאט ג’ונסון מדבר אלי.
“האם אי פעם רצית משהו כל כך, שזה הרגיש כאילו הגוף והנשמה שלך אחוזי דיבוק?”

כבר הזכרתי כאן איזשהו סיפור שאני מתרגם.
גם סיפרתי שבטיפשותי האינסופית מחקתי (בטעות) גרסא בשלבי תרגום מתקדמים.
מאז אני מנסה לחזור לסיפור ומלאכת התרגום אבל כל מה שאני מסוגל לעשות זה להסתכל על המסך, מיואש, מבלי לעשות כלום.
אבל אני חושב על זה בכל פעם שאני מתיישב מול מחשב.
שאני חייב לעצמי לגלגל את הסלע הזה עד ראש ההר, גם אם הוא לפעמים מתדרדר חזרה.
כי להתחיל דברים ולנטוש איך שנהיה קשה זה משהו שמאוד מאפיין אותי בחיים וזה קשור לאיך שהחיים שלי נראים ובאמת הגיע הזמן לדעת שלא להרים ידיים.
אז הסיפור ארוך ובטח אף אחד לא יקרא אותו וגם אם כן, לא בטוח שהוא יעניין או שיגיבו שאני אדע שקראו ואהבו או שנאו ואני ארגיש כאילו זה בעצם לא היה כל כך חשוב.
אבל עכשיו אני רוצה את זה יותר מכל דבר אחר בעולם.
אני חייב.
[כאן היה קטע שלם על הצורך לגדול כאדם ושאר קישקושים דלים אבל החלטתי שהטון הניו אייג’י המייבב לא מאוד הולם אותי. אימו או לא:]

לא הכל שחור.
כנראה שהפינוק הבא שלי לעצמי יהיה זה.
אומנם בביתי הפרטי יש לי מגבר בגודל דומה לזה ששימש את מייקל ג’יי פוקס בסרט “בחזרה לעתיד”.
אבל הוא קצת בעייתי כשאני רוצה לנגן עם חברים (מי שישמע כאילו אני עושה את זה יותר מפעם בשנתיים וכמה חברים יש לי. ועוד כאלה שמנגנים).
קשה להסחב איתו.
בדרך כלל, כתחליף, מאלתרים משהו.
אצל אל”ף אני מתחבר למערכת סטריאו שלו (וזה נשמע רע) ולחבר ד’ (דל”ת?) יש מגבר נוסף אבל בעייתי שסובל מקפיצות מתח שגורמות לווליום לזנק מ3 ל9 ללא התראה, מה שדי מקפיץ אותי ביחד איתו.
אז במשכורת הבאה (או זו שאחריה) כנראה שאני אלך על זה.

תוספת עריכה מאוחרת:
הרי לכם ההוכחה לכך ש”בחזרה לעתיד” אינו סרט אמין (בניגוד למשל לסרט התיעודי הנפלא “בתול בן 40)
מייקל ג’יי פוקס מדליק את המגבר, בכל עוצמתו, ורק אז מחבר את הכבל לגיטרה ולמגבר.
לא עושים דברים כאלה.
תשאלו כל אחד שמנגן יותר מ5 דקות על גיטרה חשמלית.