בסופשבוע האחרון ערוץ 23 הקרין סדרת פרקים שנושאם הוא התמודדות עם לחצים.
הספקתי לתפוס פרק אחד כי עבדתי כמעט כל הסופשבוע.
רצה הגורל והפרק שראיתי היה קשור באופן אדוק למצבי הנוכחי.
הפרק עסק באנשים שסובלים מאינוסומניה, ואיך חוסר שינה משפיע על אדם.
אני לא זוכר בדיוק מה נאמר שם.
אבל אני אנסה לשחזר, כי כאמור, סך הכל היה מעניין ומאוד רלוונטי מבחינתי.
אם אני אטעה, אפשר להעיר, אבל בעדינות:)
בגדול, מסתבר שהגוף האנושי מסונכרן איכשהו עם השמש (או למעשה שעות האור) וברדת הלילה, המוח יודע לחפריש חומר מסוים (מלטונין שמו, הייתכן?) הנדרש לגוף ”לספוג“ את מה שהגוף או המוח למדו במשך היום.
אנשים שלא ישנים בלילה מחמיצים חלק חשוב מהתליך המחזורי של הגוף ובין שאר הדברים שזה בא בהם לידי ביטוי, קיים אובדן זכרון.
בתור דוגמא הביאו אמא טרייה שהתגאתה בכך שהיה לה זכרון פנומנלי.
היא סיפרה שהיתה צריכה לחייג מספר טלפון פעם אחת או שתיים כדי שייקלט אצלה.
זה היה לפני שהיא היתה צריכה לקום בכל לילה לתינוק שלה.
עכשיו היא בקושי מצליחה לזכור מה לקנות לבית כשהיא הולכת לסופרמרקט.
כמו כן צויין שאחת מתופעות הלוואי של מי שלא ישן בלילה הוא סוג של דכאון.
אני מרגיש את זה.
בתקופות כמו עכשיו.
אני כל הזמן עובד לילות, ובלילות שאני לא עובד אני לא נרדם.
לרוב, יש לי זכרון מצוין לטקסטים.
אני גאה ביכולת הזאת.
בימים האחרונים ניסיתי להזכר בציטוטים מסוימים, סופרים מסוימים, וכל מה שהצלחתי להעלות היה איזשהו זכרון מעורפל.
בדרך כלל אני רק צריך לרצות והדברים האלה מופיעים לנגד עיני בצורה כמעט ויזואלית.
המוח שלי הופך להיות חלש מיום ליום.
מה ישאר ממני?
לאט לאט אני מאבד אחיזה בכל מה שאני נאחז בו.
הלימודים לא כל-כך מעניינים או חשובים לי פתאום.
לפחות לא התחום שבחרתי.
מתחשק לי לוותר עליהם לגמרי.
התחלתי להתעניין ברצינות בלימודי מוסיקולוגיה.
זה טיפשי וזה יוביל אותי חזרה לנקודת ההתחלה.
עבודה גרועה עם שכר נמוך.
אבל כל-כך אין לי כוח להמשיך במה שאני עושה עכשיו.
באוניברסיטה העברית יש חוג מוסיקולוגיה מרשים.
בם לי לעבור לירושליא.
מתגוררת שם מישהי שבחודשים הםחרונים חלמתי עליה שלוש פעמים.
לא משהו מיני.
הכי קרוב היה שבחלום אחד ישנו מחובקים והיא היתה בתחתונים.
אני אפילו לא יודע איך היא נראית.
שיהיה.
אין לי כוח לנתח את זה עכשיו.

סוג של מסורת.
אני מפרסם את השיר הזה מאת דיוויד קירבי בכל פלטפורמה שבה אני כותב.
כמוהו, גם אני מחפש תשובות.
בשירים, בספרים, בכוכבים.
אני לא ממש בטוח לגבי מה הן השאלות.
זה חלק מהתסכול.

בחיפוש אחר השיר שמסביר הכל

יום אחד אני מקווה למצוא שיר
שיסביר לי מה לא בסדר
עם כולם, למה הנערות
היפות בסרטי אימה
הופכות למכשפות זקנות שעורן נוטף
מפניהן, למשל,
או למה אנשים נוהגים במורד הרחוב
עם מבטים זחוחים שזה בלתי נסבל,
והם כאילו אומרים, ”הילדים שלי יותר טובים
מהילדים שלך, הם יגדלו
להיות רופאים ועורכי דין,
ואני תמידא?נהג במכונית
הגדולה, היקרה הזאת,“ וכל אותו הזמן
המעיל או החצאית שלהם שנתקעו
בדלת, קרועים ומשומנים,
נשרכים על הכביש. לפעמים
אני עצמי טורק שפופרות
של טלפונים ציבוריים ומדגדג
את כפתור העודף, מחווה חשאית,
כמעט מינית רק שכלום
לא יוצא משם אף פעם, חוץ מפעם אחת
מטבע קטנה בעלת שמונה צלעות וחור
במרכזה וסימנים
שאף אחד לא יכול היה להבין.

(דייויד קירבי)