”אלה הימים הישנים, הימים הרעים.
הימים של הכל-או-כלום”.
Sin City

התעוררתי ביום שלישי, בסביבות 12:00 בצהריים.
משמרת צהריים מ16:00 עד 00:00 (תחילת יום רביעי).
בלילה (רביעי) ישנתי בין 02:00 ל04:30 בערך.
לא שינה רצופה.
06:00 בבוקר (רביעי) מתחילה משמרת בוקר.
הערב (רביעי) ישנתי בין 18:30 ל20:30.
לא שינה רצופה.
קצת לפני שהלכתי לישון איבדתי עשתונות, כמו שקורה לי בימים ארוכים בלי שינה.
התקשרו להודיע לי משהו מהעבודה.
משהו זניח לחלוטין.
כעסתי.
התפטרתי.
אני עוד אצטרך להתמודד עם זה מולם.
אני מנסה להזכר מה זה היה שהודיעו לי אבל אני זוכר רק במעורפל.
עכשיו חמישי בבוקר.
לא מצליח להרדם.
לא עייף אפילו.
פחות מחמש שעות שינה מאז יום שלישי.
לא מצליח להרדם.
אני חושב שאני שמח.

איזה צליל עושה עץ שנופל ביער?
זה בכלל משנה? למה זה משנה?
אבל זו השאלה שאני חושב עליה עכשיו.
בערך.
אם אני נגן הבס הטוב ביותר בעולם.
האם זה שווה משהו אם אני מנגן רק לעצמי?

מצאתי אותה דרך חיפוש התמונות של גוגל.
המילה Solfege.
משם נכנסתי לתיקיה שהוקצתה לה על השרת של האוניברסיטה שבה היא לומדת.
מצאתי את התמונות שלה.
לא משהו חודרני מדי.
אבל עדיין, לא יכול שלא לחוש כמציצן.
כמו בשיר ההוא של ניק קייב.
”אליס מתעוררת,
זה בוקר.
היא מפהקת כשהיא פוסעת לאורך החדר,
שיערה נופל על שדיה,
היא ערומה וזה חודש יוני.

אני עומד ליד החלון,
אני תוהה אם היא יודעת שאני יכול לראות”.

אליס, שהוא שר עליה,
היא בדימיונו נסיכה שבויה.
אני מביט בפליאה בתמונות של הנערה הזאת.
מנסה לדמיין את החיים שלה.
חיים של לימודים במקום עם מדשאות ענק ירוקות, בניינים עתיקים ואוויר נקי.
אנשים שלא צועקים לתוך הסלולרי שלהם כשהם יושבים לידך באוטובוס.
חיים של נגינה בצ’לו ושל צחוק.
שם פרטי מתחיל ב’ל‘ שם משפחה ’קמפבל’.
זה כל מה שאני יודע עליה.
בסופו של דבר היא לא בנתה לעצמה עמוד אינטרנט, ולי נותר לנסות לנחש את חייה דרך התמונות.
היא אוהבת מוסיקה.
היא מנגנת על שני כלי נגינה שונים לפחות.
צ’לו וטרומבון.
בשתי תמונות היא מופיעה ביחד עם נגנית פסנתר.
נדמה לי שזו הופעה.
היא לא נראית מרוכזת.
היא אוהבת עוגות.
המון תמונות של עוגות.
היא משתמש בתווים כתחתית לצלחת עוגיות.
יש לה חבר.
בתמונה אחת היא רוקדת.
”סווינג“ זו כותרת התמונה ואולי זה גם הריקוד.
היא נראית גמלונית משהו כשהיא רוקדת.
יש לה משקפיים עבות והיא אוהבת לצחוק.

אני וניב טיילנו אתמול בקריון.
היא סיפרה לי על חברה שלה.
היא מלכת הכיתה, אבל ”היא לא רוצה להיות מלכת הכיתה”.
ניב מספרת לי שכל הילדים מקנאים בה שהיא החברה של מלכת הכיתה.
שאלתי אותה אם היא שמחה שכולם מקנאים בה והיא אמרה שכן.
זה גרם לי לעצבות מסוימת.
זה לא נראה לי בסדר שהיא שמחה בגלל שמקנאים בה.
אבל לא ידעתי איך להסביר את זה לילדה בת שמונה.
כשהייתי קצת יותר מבוגר ממנה הייתי החבר הכי טוב של מלך הכיתה.
מתישהו הבנתי שאני לא כל כך אוהב את זה.
הוא היה ילד גדול וחזק מבחינה פיזית והוא נהג להתעלל בחלשים ממנו.
יותר מילולית מאשר פיזית.
אמרתי לו פעם שאני לא רוצה להיות חבר שלו.
כבר אז היה לי כנראה מצפון אובר-מפותח ופחות מדי שכל בשביל לאזן.
עד סוף היסודי הוחרמתי על ידי המלך ונתיניו.
לא נורא הפריע לי, פחות חברים זה יותר זמן לקרוא ספרים, נכון?
כשפגשתי אותו לפני מספר שנים, הוא סיפר לי שהוא סובל מפלאשבקים בגלל כל הסמים שהוא השתמש בהם.
זהו.

”…סופרים מסוימים, כמאן או האקסליי, כתבו קטעים, ואף פרקים בלתי נשכחים, על בעיות מוסיקליות.
עם זאת, מרבית הסופרים, ואנשי העט בכלל, נוטים לבוא במבוכה כל אימת שהם פותחים פיהם על מנת לדבר על מוסיקה.
והם עושים זאת לעיתים קרובות.
נראה, שהמוחות הספרותיים הוקסמו, לא ברור מאיזו סיבה, מהמינוח המוסיקלי – אולי משום שהאבסטרקטיות המוחלטת שבו מעוררת בהם רטט של כבוד.
אין דבר שונה יותר מהמוח הספרותי האופייני, על תפיסת המושגים המילולית שלו, מאשר המוח המוסקלי נטול האובייקטיביות, על נטיתו להתרכז בצורות, קוים, ותרכובות צליליות.
ודבר זה מקסים את הסופר- ואף מעורר בו קנאה קלה, כפי שגיליתי – וכך הוא מגיע לשימושבאמצעי זר ומוזר זה.
כתוצאה מכך, בהגיעו אל הmot joste המשלה, הוא נאחז לרוב במילים כגליסנדו או קרשנדו על מנת להביע (ובדרך כלל מתוך טעות) – את כוונתו – אך ורק משום שהמילה המוסיקלית היא כה משלה, יתר על כן, היא כה יפה!
מה רב החן והקסם שבמילים איטלקיות אלו! סקרצו. ויואצ’ה. אנדנטינו. קרשנדו.…

… סטיה זו מכוונת רק להראות בדרך אגב את נדירות השפה המוסקילית בעל רמה אינטילגנטית, אפילו בין סופרים ממדרגה ראשונה.
ההאקסלים והמאניםבעולם הם מעטים ומפוזרים.
תאורו של האקסליי לפרק מתוך אופוס 132 של בטהובן בספר פונקט קונטפונקט הוא בלתי נשכח, וכן הקטע על החמישיה של מוצארט בספרו ”מספוא מוזר”.
מאן כתב על מוסיקה קטעים אחדים עוצרי נשימה בספריו ”הר הקסמים“ ו”דוקטור פאוטסוס”.
ובהשפעת אנשים כאלה – המסוגלים לעיתים לעורר במילים תכונות של קטע מוסקלי או מושג כלשהו מהעצמה או מהדחף שבו, בהשפעתם מתעודדים אנו, המוסיקאים, להמשיך בנסיונות הפרשנות, בתקוה, שנוכל, ולו רק פה ושם, לזרוק כתם אור על סבך איום זה, הקרוי משמעות מוסיקלית”.

(ליאונרד ברנשטיין, ’חדוות המוסיקה’)

”גרייס היתה נחושה בדעתה לתת לארנסט שיעורי נגינה בצ’לו ולצרפו לתזמורת הקאמרי של המשפחה, ותביעתה זו היתה עוד מקור למחלוקת.
המינגווי היה סבור שאין הוא מוכשר כלל לנגן על הכלי הזה, וגם אם ינגן עוד 100 שנה, צ’לן לא יהיה.
לטענתו הוציאה אותו גרייס מבית-הספר לשנה אחת כדי שילמד נגינה, ואולם מרסלין הכחישה את הדבר וציינה שארנסט אומנם לא ניגן כקזאלס, אבל השתוקק להצליח ואף קנה לו מידה מסוימת של יכולת, ומתוך חיבתו למוסיקה ניגן בתזמורת בית-הספר התיכון עד שנת לימודיו האחרונה. (לאמיתו של דבר, מרסלין היא שהושארה בבית שנה אחת כדי ששני הילדים ילמדו יחד ויסיימו יחד את לימודיהם באותו הזמן.
מטבע הדברים התגעגעה מרסלין לחבריה והתנגדה להחלטה זו של אימה).
בן כיתה אחר נזכר שפעם אחת, ברגע של חימה, ”קרע ארנסט בכוונה תחילה מיתר אחד בצ’לו שלו, כדי לחולל מהומה”.
ואולם, אפילו המינגווי עצמו הודה שלימודי טכניקת הגינה הם בבחינת הכנה טובה לסופר, והשתמש בידע הזה כשיצר את מבנה הקונטרפונקט המדויק של למי צלצלו הפעמונים .

(ג’פרי מיירס, ’המינגווי’)