ארכיון הקטגוריה: מחיי השפיריות

אנרכיזם, פמיניזם, צ’יקס.

בין שלל אתרי הלינוקס והטכנולוגיה ברשת יש כמה שמופעלים על ידי נשים ולמען נשים.
או לפחות זה הרעיון.
אתרים כמו LinuxChix, שממש עכשיו גיליתי שיש לו גם שלוחה סיאטלית , למרות שהיא נראית מעט דלה יחסית לאתר האם‘ ושלוחות בעוד ערים כמו לוס אנג’לס .
בין כל אתרי הגיק צ’יקס יש אחד חביב עלי במיוחד.
l0t3k שמו שמלבד החלק הטכנולוגי עוסק גם בפוליטיקה ובתכנים כמו פמיניזם ואנרכיזם והקשר בינהם (קישורים בהמשך).
אני לא נכנס אליו כל יום, כי בסך הכל הוא לא מתעדכן בתדירות גבוה במיוחד, אבל כשאני נכנס בדרך כלל יש משהו מעניין לקרוא.
לפעמים זה טור מעניין, לפעמים ציטוט כמו זה:

Hacking:

Martial art – a way of defending against politically correct politicians, overly intrusive laws, bigots and narrow-minded people of all persuasions.

Judith Milhon a.k.a St Jude

קישורים.

הפמיניזם כאנרכיזם

אנרכו פמיניזם:שתי הצהרות

מישל היתה כאן

(25 בפברואר 2006 @ 4:36)

היא לומדת פסיכולוגיה עכשיו.
היא סיפרה לי על נחיתות אובייקטיבית ועל נחיתות סובייקטיבית.
מסתבר שאני סובל משתיהן.

טקס יומי חדש

(21 בפברואר 2006 @ 23:07)להקשיב לאלבום אחד בכל ערב.
להקשיב היא לא מילה שוות ערך למילה לשמוע.
אחר כך להקשיב בפעם השניה, ואז השלישית.
לכבות את הטלוויזיה, הטלפון, המחשב.
אולי להדליק קטורת.
זה מוסיף לטקסיות שאני כך-כך אוהב.
הערב:אריק דולפי.
הפעם הראשונה ששמתי לב לאריק דולפי היה בתקליט שנקרא ”צ’רלס מינגוס מציג:צ’רלס מינגוס”.
זו היתה מסיבת הפרידה של שני הענקים שאחריה יצא דולפי למסע הפרטי שלו.
התקליט שאני עומד להקשיב לו, Out to lunch שמו, הוקלט ביום אחד, בפברואר 25, בשנת 1962.
לפני 44 שנים פחות ארבעה ימים.
מדהים כמה תקליטים מבריקים בג’אז הוקלטו בצורה הזאת.
ביום אחד.
אני חושב על האלבום הזה כאלבום משנה תודעה במובן מסוים.
זה אלבום לא קל.
אוונגרדי.
ג’אז חופשי בצורתו הפראית ביותר.
אני מרגיש שהאלבום הזה הוא אלבום שלקח אותי מהנקודה שקולטריין הביא אותי אליה ודחף אותי עוד קצת קדימה מבחינת מה שאני יודע שהמוסיקה יכולה להיות.

בירד

(18 בפברואר 2006 @ 1:34)צ’רלי פרקר.
מוסיקאי גאון. חרא של בנאדם.
כולם מעריצים את הגיבורים הטראגיים.
אף אחד לא רוצה להיות החבר שלהם
יש לי חיבה מיוחדת לצ’רלי פרקר.
לי ולמינגוס אין דבר ממשי במשותף.
לי וקולטריין אין שום דבר ממשי במשותף.
לי ו”לבירד“ יש פרט ביוגרפי אחד דומה, חוויה מעצבת.
בעצם גם לי ורוברט ג’ונסון.
מי שמכיר את ההיסטוריה של שני אלה בטח מבין.
אני לא מגלה מה.
בינתיים.

לעליזה

’שמע וידע (של המרכיבים המוסיקליים)‘ מאת דליה כהן הוא ספר מצוין בעיני.
המון ספרים שקראתי השאירו בי הרגשה של פספוס.
לא מספיק מעמיקים או מקיפים.
אולי הבעיה היא בכלל אצלי.
בשלב מסוים, אחרי כל-כך הרבה ספרים, לצפות מספר שיילמד אותי עוד משהו, זו ציפיה לא ריאלית.
הספר הזה בכל אופן, נהדר.
הוא בהחלט מקיף מספיק נושאים.
לגבי העומק…ובכן, בהתחשב במספר הספרים שנכתבו על נושאים ספציפיים כמו אילתור, הרמוניה, קצב ונושאים אחרים, עשרות ומאות של ספרים עבי כרס, במשך מאות שנים, הספר הזה מספק הסברים סבירים ביחס להיקף הנושאים שבו.
הספר יצא בהוצאת ’אקדמון‘ של האוניברסיטה העברית בירושלים, תוצר של החוג למוסיקולוגיה.
דבר אחד ששעשע אותי בו.
רשימת יצירות שכוללת את ”לעליזה“ מאת בטהובן.
מה שרוב העולם מכיר כ Fur Elise
אני מניח שזו היתה החלטה מודעת.
לתרגם שמות יצירות לועזיות לעברית.
אני מניח שהם לא התכוונו להצחיק.
אבל הצליח להם בכל זאת

דברים שאני עושה כי אין לי משהו טוב יותר לעשות

למשל לשחק משחקי מחשב עתיקים.
בעודי מרפרף באתרי abandomwaare, זה השם הנפוץ לסוג המשחקים האלה, שמתי לב שאת המשחק שאני מסתכל עליו, אחד ממשחקי ’מסע בין כוכבים’, ייצרה חברת ”סיימון&שוסטר”.
לרוב, הוצאת ספרים ידועה ומכובדת (למחצה:).
אדם עמוק ממני היה בוודאי נסחף להגיגים על הכיוון שהתרבות המערבית צוללת אליו (והיא ללא ספק צוללת), כאשר אפילו הוצאות ספרים פונות לתחומים שנחשבים לקלוקלים ומשחיתי זמן ונוער, אך אני אחסוך מכם את כאב הראש ואסתפק בתמונת מסך.

בסוף מצאתי משהו.
”היכן בעולם נמצאת כרמן סן-דיאגו”.
משחק שביליתי מולו שעות רבות לפני יותר מעשור וחצי.
למעשה, את הידע הרחב שיש לי בגאוגרפיה (חמש חידות בגרות:), אני זוקף חלקית למשחק הזה.
המטרה פשוטה.
בכל ארץ ניתנים מספר רמזים (”היא נסעה לארץ עם דגל שחור לבן”, ”היא נסעה לארץ שאוכלים בה מאכלי ים”) ולפי זה ממשיכים לארץ הבאה.
בתמונה המצורפת רואים חקירה של ספרן בקטמנדו, שבאופן חשוד דומה לספרנים בהרבה מדינות אחרות:)

רשימת חיסול

( 14 בפברואר 2006 @ 20:22)אלזה מורנטה אחד.
הארי פוטר אחד.
פרדריק פרהלס אחד.
יונג. קארל יונג.
המון ספרים של הוצאת רסלינג .
דונה טארט אחד.
דיימון ראניון כבר היה בדרך החוצה אבל בשניה האחרונה ניצל.
את ’קופים דגולים‘ רציתי לתת אבל שכחתי.
הרשימה ממשיכה, אבל אני כבר לא זוכר מי ומה.
חודש מהיום אני אגור בעיר אחרת.
החלטתי לנקות מדפים.
הספריה העירונית נראתה לי בית הולם לספרים שלי.
כמובן שלא נתתי את כולם.
את היותר אהובים שמרתי.
זהו.

נ.ב
ספר ”שירה באון-ליין”.
מיטב השירה הארוטית של פורום שירה ארוטית בהייד פארק.
חתום על ידי ג’מיל עצמו (לא שהוא כתב בו שיר או משהו, אבל הוא חתם בכל זאת:)
מישהו מעוניין? 🙂

אני מתגעגע לאליוט

( 7 בפברואר 2006 @ 22:22)

מוקדש לעצמי ולאליוט.
אני חושב שהוא שר לעצמו.
ואם לא, אז אלי.
בטוח.

You‘ll take advantage, til you think you‘re being used
Cos without an enemy, your anger gets confused
I got stuck on a side you know i never chose
but it’s all about taking the easy way out for you i suppose
Theres no escape for you, except in someone else
although you‘ve already disapeared within yourself
the invisible man who’s always changing clothes
it’s all about taking the easy way out for you i suppose
well i watch you making mistakes
I wish you luck, i really do
with the problem, with the puzzle
whatevers left of you
i heard you found another audience to bore
a creative thinker who imagined you were more
a new body for you to push around and pose
it’s all about taking the easy way out for you i suppose
it’s all about taking the easy way out for you i suppose

דיאלוג מתוך ’המפצח’

את זה ש”המפצח“ זו סדרה שכתובה בצורה מופתית כבר יודע כל מי שצפה בה.
יותר מעשר שנים מאז פרק הבכורה והיא עדיין מרגישה חדה בצפיה חוזרת, בדיוק כמו אז.
ולפעמים היא גם מצחיקה:)

רופא:”כמה אתה שותה בשבוע”?
פיץ’:”,שש או שבע”.
רופא:”כוסות?“
פיץ’:”בקבוקים”.
רופא:”של בירה?“
פיץ’:”לא, ויסקי”.
רופא:”כמה סיגריות אתה מעשן?“
פיץ’:”60-70″.
רופא:”בבקשה תגיד לי שבשבוע”.
פיץ’:”לא, ביום”.
פיץ’:”תגיד לי את האמת דוקטור”.
פיץ’:”תמיד רציתי לקרוא את ’מלחמה ושלום’. יש טעם להתחיל?“