ארכיון הקטגוריה: מחיי השפיריות

למה לכתוב שירים?

Black angel’s death song היא להקה שלא שמעתם ולא תשמעו עליה לעולם.
אבל הם היו קיימים.
הקליטו כמה אלבומים והלכו לדרכם.
אני לא מכיר את מכלול היצירה שלהם.
רק אלבום אחד שלקחתי יחד עם עוד ערימה של דיסקים בחמישה שקלים ב”אוזן השלישית“ על הכרמל.
האלבום הוא לא פאר היצירה, אבל שיר אחד ממנו הותיר את חותמו.
”למה לכתוב שירים”.
המסר בשיר, אם אפשר למצוא כזה, נמצא אולי בשורה האחרונה שניתן לפרש כיאוש וניתן לפרש כקבלה.
השיר הזה גורם לי לצמרמורת עכשיו.

”אני עייף מלנסות לגרום לזה לקרות,
עייף מכל הדחייה,
מסך כל התקוות והחלומות,
ואין אף אחד שם בחוץ שמקשיב”.

why write songs?
================
he feels things to intensley
cause he’s coming from the truth
there’s a sicknes in my family
down deep in the roots
and just like my parents
my first marriage didn‘t work

i want to be adjusted in the worst way
but pharmacy says ths scrips not ready
and i want this feeling to go away

i‘m tired of tryin make it happen
i‘m just tired of all the rejection
the sum of all
our hopes and dreams
and no one out there is listening

so why write song
when no one gonna hear them
why write song
when nobody care
why write song
like it realy matters
why write song
why do anything at all

עוד תמונות

(3 במרץ 2006 @ 21:30)

היות ואני כבר לא עובד בימי שישי בערבים\לילות, ודי משעמם לי…
הרווח כולו שלכם:)

תמונה ראשונה.
מה שאני מכנה ”פינת היצירה שלי”.המגבר שלי ליד מערכת הסטריאו המאולתרת שלי.
מאוד נוח כשאני מנסה ללמוד לנגן משהו.
אני מתייחס למערכת הסטריאו שלו כמאולתרת כי היא פחות או יותר הפרנקשטיין של הסטריאו.
כנגן אני משתמש בdvd, רמקולים קניתי ברשת וכדי לחבר בינהם אני משתמש בסאב-וופר של המחשב.
לא נשמע משהו, אבל לצרכי תרגול זה מספק.


המפוחית הראשונה שלי. קניתי חבילת מיתרים בכלי-זבל וראיתי מפוחיות מתחת לדלפק הזכוכית. התעניינתי במחיר ומכיוון שהיא היתה כל-כך זולה, כ40 שקל לזכרוני, קניתי אותה.
היום כשיש לי מפוחית איכותית יותר אני יודע למה היא היתה כל-כך זולה:)
אבל היא הספיקה כדי שאני אתחיל להתעניין בנגינה במפוחית.


מפוחית מעט יותר יקרה (נדמה לי ש140-160 שקל), עדיין לא ברף העליון של האיכות אלא משהו באמצע.
נוחה לנגינה ונשמעת טוב.

כן, זה חליל.
לא, אני לא יודע איך לנגן עליו עדיין.
מישל שביקרה אותי לפני שבוע עשתה טיול ארוך בהודו ובין השאר היא למדה לנגן על חליל אז היא הראתה לי איך נושפים כדי להוציא צליל.
אבל לצליל המסכן שאני מצליח להוציא ממנו אני לא אקרא ”לנגן“

המחשב שלי.
יש גיקים שאוהבים לתת למחשב שלהם שם.
אני די חלש בשמות חיבה, אז וויתרתי.
בינתיים.
מעבד AMD 64 סיביות, 512 מגה-בייט של זכרון DDR 400Mhz,  שני דיסקים קשיחים, אחד של 40 ג’יג’ה והשני של 60 ג’יגה.הדיסק של ה60 ג’יגה משמש אותי כמחיצת home/ מה שמאוד נוח כשאני רוצה להתקין הפצה חדשה ולא לדאוג למחוק את כל הקבצים שלי בטעות (כי כאמור, הם על דיסק קשיח נפרד).

ג’רי ג’אז

תחת השם jerry jazz musician ובאחד מהאתרים היותר מכוערים שיצא לי להתקל בהם, מתחבא אתר שעוסק ב”גאז ותרבות אמריקאית”.
אני חושב שזה סוג של אתר מכירות.
אין עגלת קניות, אבל יש המון לינקים לאתרים שבהם אפשר לקנות המון פיסות אמריקנה יפהפיות.
שווה לשוטט באתר ולא רק בשביל כל התמונות והציורים והציטוטים ששזורים בו.

פוסטר חתום על ידי הצלם.
צ’רלס מינגוס בברקלי 1976.
1700$ והוא שלכם.

הפסקה זמנית

( במרץ 2006 @ 15:14)

סוג של דפיקה באישיות, אני מניח.
כשאני נתפס למשהו, כל שאר הדברים שעניינו אותי עד לאותו רגע מתנדפים.
בגלל זה לפעמים אני גיק של מחשבים, לפעמים חובב של ספרות ”כבדה”, לפעמים אני ג’אזיסט, לפעמים אני שומע רק מוסיקה קלאסית כל היום.
ולא, אני לא יכול לעשות הכל ביחד.
אלה תמיד אותם דברים, אבל בכל תקופה נתונה אני מתרכז רק באחד מהם.
אני מניח את ספרי התאוריה המוסיקלית בצד לזמן מה.
אריק דולפי וג’ון קולטריין חוזרים למעמד הדיסקים.
מוסיקת רעש היא מה שבתפריט עכשיו.
אני קורא לזה מוסיקת רעש כי אני שומע קצת מכל מיני סגנונות.
בעיקר הארד-קור פאנק ונגזרותיו ומטאל.
בעיקר אמריקאים.
לא משהו עכשווי מדי.
אלא אם כן יש למישהו המלצות.
מטאליקה, ספולטורה, ACDC שפעם, כשתוויות היו חשובות לי יותר ממוסיקה, לא הערכתי ועכשיו אני יודע כמה המוסיקה שהם עושים זה הדבר האמיתי, בלאק-פלאג, רולינס בנד, פוגאזי, פליפר.
אני שומע את ’בלאק פלאג‘ והדם שלי גועש.
אני מניח את הבס שלי בצד ומתחיל לנגן על גיטרה חשמלית.
אני יודע לנגן על גיטרה, אבל לא משהו מורכב מדי.
כלומר, גם כמה דברים מורכבים, למשל את הקטע המהיר שמנגנת הגיטרה המובילה בשיר One של מטאליקה. אבל אני גיטריסט מחורבן בכל קנה מידה.
גיטרה חשמלית זה כלי נגינה שאף-פעם לא התחברתי אליו.
ברמה מסוימת, לנגן על בס דורש משהו שונה, יכולת להתחבר לכלי הנגינה הזה, להיות אחד.
וסליחה על הקשקשת הניו-אייג’ית, אבל אין לי דרך טובה להסביר את זה.
הרגשתי את זה, כמו סוג של מדיטציה, אפילו כשהייתי בסיסט מתחיל (ומחורבן גם כן:)
כשניגנתי על גיטרה מעולם לא הרגשתי חיבור כזה אליה.
תמיד טענתי ש”כל אידיוט יכול לנגן על גיטרה“ ואני עדיין חושב ככה.
להחזיק גיטרה ולפרוט כמה אקורדים זו לא המשימה המסובכת ביותר בעולם.
מלבד בודדים כמו ג’ון פרושיאנטה שאני מרגיש שמתקיימת אצלו התשוקה הזו, תשוקה שעושה את ההבדל.
אני יכול למנות שני תריסרים של גיטריסטים גדולים בלי שאני אצטרך לחשוב על זה.
כאלה שהנגינה שלהם היא סך הכל מכשיר לביטוי הרוחניות האצורה בקרבם.
אלה הגדולים באמת.
אבל רוב הגיטריסטים המובילים בימינו הם לא יותר מטכנאים בעיני.
ולכן גיטרה מעולם לא היתה ה-דבר בשבילי.
לא כמוסיקאי ולא כמאזין.
אבל אני חושב שהגיע הזמן ללמוד לנגן על גיטרה.

נשים שכותבות שירה

( 28 בפברואר 2006 @ 2:13)

כתבתי את זה פעם, ואז מיהרתי להכנע ולהתנצל, כשהיא קראה את זה.

נשים שכותבות שירה
הן עושות את זה בכוונה, אני יודע,
שוברות לי את הלב,
מכריחות אותי להגיד בפעם האלף כמה אני אוהב אותן, רוצה אותן.
”אתה אוהב אותי?אני אוהב אותך
אתה רוצה אותי?אני רוצה אותך“
”אתה אוהב אותי?אני אוהב אותך
אתה רוצה אותי?אני רוצה אותך“
”אתה אוהב אותי?אני אוהב אותך
אתה רוצה אותי?אני רוצה אותך“
יש כאן הד?
כן, אני.
המילים מהדהדות בחלל החדר
וזה נשמע כל כך ריק שזה אוכל אותי מפנים.
אני שונא את עצמי כי אני מודע למשחק ונכנע בכל זאת.

ריקוד אינטלקטואלי קטן

(27 בפברואר 2006 @ 23:48)

”אין שום ”תאוריית ג’אז“ אחת, כוללת.
למעשה, בגלל זה קוראים לנושא ”תאוריית ג’אז“ ולא ”אמת ג’אז”.
האמת היחידה היא המוסיקה עצמה.
”תאורייה“ הינה הריקוד האינטלקטואלי הקטן שאנחנו רוקדים מסביב למוסיקה, מנסים לקבוע חוקים כדי שנוכל להבין למה צ’ארלי פארקר וג’ון קולטריין נשמעו כפי שנשמעו.
יש ”תאוריות ג’אז“ רבות כמעט כפי שיש נגני ג’אז”.
(מארק לווין, The Jazz theory book)