(19 במרץ 2006 @ 9:48)
בשביל עצמך
לא בשביל התהילה
לא בשביל הכסף
אתה חייב להמשיך לקצץ
ככל שאתה מזדקן
הזוהר נמוג
זה קל יותר כשאתה צעיר
כל אחד יכול להעפיל
לגבהים פה ושם
מילת המפתח היא
עקביות
כל דבר שמריץ אותם
הלאה
את החיים האלה המרקדים לפני גברת מוות
בשביל עצמך
לא בשביל התהילה
לא בשביל הכסף
אתה חייב להמשיך לקצץ
ככל שאתה מזדקן
הזוהר נמוג
זה קל יותר כשאתה צעיר
כל אחד יכול להעפיל
לגבהים פה ושם
מילת המפתח היא
עקביות
כל דבר שמריץ אותם
הלאה
את החיים האלה המרקדים לפני גברת מוות
-הרמן הסה, זאב הערבה-
( 18במרץ 2006 @ 21:35)
הנרי רולינס שואג במערכת שלי.
הוא לא רוצה לחשוב יותר מדי כי זה גורם לו לחשוב יותר מדי.
הוא רוצה לנתק את עצמו, לשלוף את המוח שלו החוצה.
הלוואי וזה היה כל-כך פשוט.
אולי זה כן כל-כך פשוט.
אם אדם חזק מספיק מנטלית.
לרוב אני מאמין שאני כן כזה.
אחד שמסוגל לנתק את עצמו מהסביבה, מהחברים, המשפחה, הציפיות, התחושה שאני מאכזב אנשים, הידיעה שאני מאכזב את עצמי.
היום הוא לא אחד מהימים האלה שבהם אני מסוגל להתנתק ואז הצורך בניתוק מתחלף בדחף השליט האחר שלי.
הצורך לברוח פיזית.
אבל אין מקום מספיק רחוק בשבילי עכשיו
12 במרץ 2006 @ 19:47
ישבתי על אחד מאותם ספסלי
אבן עם חבר שלי
בולדי כשהוא
שאל,
”אתה עומד להצטרף
לבריגדת
אברהם לינקולן?“
”בטח,“ אמרתי
לו.
אבל כשהבנתי שאני לא
אינטלקטואל או אידיאליסט
פוליטי
חזרתי בי
מההחלטה הזאת
אחר-כך.
הייתי קורא
או
עובר מחדר
לחדר: ספרות, פילוסופיה,
דת, אפילו רפואה
וגיאולגיה.
בשלב מוקדם
החלטתי להיות סופר,
חשבתי שזה יהיה
המוצא
הפשוט
והרומנים הגדולים לא נראו
לי
כל-כך קשים.
הסתבכתי יותר עם
הגל וקנט.
מה שהפריע
לי
בכולם
היה שלקח להם כל-כך הרבה זמן
להגיד סוף-סוף
משהו מלהיב ו\
או
מעניין.
חשבתי אז
שאני שם את כולם
בכיס הקטן.
הייתי עתיד לגלות שני
דברים:
א) רוב המו”לים חושבים שכל דבר
משעמם קשור לדברים
עמוקים.
ב)שיידרשו לי עשרות שנים של
חיים וכתיבה
בטרם אצליח
לנסח
משפט שבכלל מתקרב
לאיך שאני רוצה שהוא
יהיה.
בינתיים
בעוד צעירים אחרים הלכו על
בחורות
אני הלכתי על
הספרים.
הייתי ביבליופיל, גם אם
ביבליופיל
מפוקח מאשליות.
זה
והעולם עיצבו אותי.
גרתי בבקת דיקטים
מאחרוי בית דירות
עבור 3.50&
לשבוע
מרגיש כמו
תומאס צ’טרטון
דחוס באיזה
תומאס וולף.
הבעיה הכי גודלה שלי היתה
בולים, מעטפות, נייר
וגם
יין,
כשהעולם על סף
מלחמת העולם ה-II.
עוד לא איבדתי
את הראש בגלל
נקבה, הייתי בתול
וכתבתי בין 3
ל-5 סיפורים קצרים בשבוע
וכולם הוחזרו אלי
מהניו-יורקר, הרפרס
האטלנטיק-מנת’לי.
קראתי
שפורד מדוקס פורד נהג
לכסות את רצפת השירותים שלו
במכתבי דחיה
אבל לא היו לי
שירותים אז תקתעתי אותם
בתוך מגרה
וכשהיא היתה כל-כך מפוצצת בהם
עד שבקושי יכולתי
לפתוח אותה
הוצאתי את כל מכתבי הדחייה
וזרקתי אותם
לפח ביחד עם
הסיפורים.
בכל-זאת
הספרייה העיורנית הישנה של אל.איי נשארה
ביתי
וביתם של עוד הרבה
בטלנים אחרים.
השתמשנו בשירותים
בדיסקרטיות
והיחידים מבינינו
שגורשו היו אלו
שנרדמו על שולחנות
הספרייה-
אף-אחד לא נוחר כמו
בטלן
אלא-אם-כן זה משהו שאתם נשואים לו.
טוב, לא הייתי ממש
בטלן. היה לי כרטסי קורא
ושאלתי ספרים שוב
ושוב
ערמות
גדולות של ספרים
תמיד מוציא את
הכמות המקסימלית שמותר:
אלדוס האקסלי, ד.ה. לורנס,
אי.אי. קאמינגס, קונרד אייקן, פיודור
דוס, דוס פאסוס, טורגנייב, גורקי,
ה.ד., פרדי ניטשה,
שופנהאור,
סטיינבק,
המינגוויי
וכולי
וכולי…
תמיד ציפיתי שהספרנית
תגיד,, ”יש לך טעם טוב, בחור
צעיר…“
אבל הכלבה הזקנה אפילו לא ידעה מי
היא
שלא לדבר
עלי.
אבל המדפים האלה עצרו
חסד מופלא: הם אפשרו
לי לגלות
את המשוררים הסינים המוקדמים
כמו טו פו ולי
פו
שידעו להגיד יותר בשורה
אחת מאשר רוב האנשים בשלושים או
במאה.
שרווד אנדרסון בטח גם
קרא
את
אלה.
גם את השירים
הייתי שואל
ועזרא עזר לי
לחזק את הידיים שלי אם לא
את השכל.
המקום הקסום ההוא
הספרייה הציבורית של אל.איי.
זה היה בית לבנאדם שגר
בבית –
גיהינום
פלגים רחבים מכדי לזנק מעליהם
הרחק מהמון מתהולל
דבר והיפוכו
צייד בודד הוא הלב.
ג’יימס ת’ורבר
ג’ון פנטה
רבלאיס
דה מופסאן
חלק לא עשו לי
את זה :שייקספיר, ג’.ב. שו,
טולסטוי, רוברט פרוסט, פ.סקוט פיצג’רלד
אפטון סינקלייר מצא חן בעיני
יותר
מסינקלר לואיס
והחשבתי את גוגול ואת
דרייזר לאידיוטים
גמורים
אבל ביקורות כאלו נובעות יותר
מאילוצי חיים
של בנאדם מאשר
מההיגיון שלו.
העירונית הישנה של אל.איי
קרוב לוודאי שמנעה ממני
להפוך להיות
מתאבד
שודד בנקים
מכה-נשים
קצב או
שוטר על אופנוע
ולמרות שחלק מהדברים האלה
יכלו דווקא להתאים לי,
זה הודות
למזלי
ולדרכי
שהספרייה הזאת היתה שם
כשהייתי
צעיר וחיפשתי משהו
להיאחז בו
כשהיה נדמה לי
שאין הרבה
דברים כאלה.
וכשפתחתי את
העיתון
וקראתי על השריפה
שהשמידה את
הספרייה על רוב
תכולתה
אמרתי
לאישתי: ”הייתי מבלה שם את
זמני…“
הקצין הפרוסי
הצעיר הנועז על הטרפז המתעופף
כשיש לך ואין לך
לא תוכל לשוב הביתה.
12 במרץ 2006 @ 19:47
ישבתי על אחד מאותם ספסלי
אבן עם חבר שלי
בולדי כשהוא
שאל,
”אתה עומד להצטרף
לבריגדת
אברהם לינקולן?“
”בטח,“ אמרתי
לו.
אבל כשהבנתי שאני לא
אינטלקטואל או אידיאליסט
פוליטי
חזרתי בי
מההחלטה הזאת
אחר-כך.
הייתי קורא
או
עובר מחדר
לחדר: ספרות, פילוסופיה,
דת, אפילו רפואה
וגיאולגיה.
בשלב מוקדם
החלטתי להיות סופר,
חשבתי שזה יהיה
המוצא
הפשוט
והרומנים הגדולים לא נראו
לי
כל-כך קשים.
הסתבכתי יותר עם
הגל וקנט.
מה שהפריע
לי
בכולם
היה שלקח להם כל-כך הרבה זמן
להגיד סוף-סוף
משהו מלהיב ו
או
מעניין.
חשבתי אז
שאני שם את כולם
בכיס הקטן.
הייתי עתיד לגלות שני
דברים:
א) רוב המו”לים חושבים שכל דבר
משעמם קשור לדברים
עמוקים.
ב)שיידרשו לי עשרות שנים של
חיים וכתיבה
בטרם אצליח
לנסח
משפט שבכלל מתקרב
לאיך שאני רוצה שהוא
יהיה.
בינתיים
בעוד צעירים אחרים הלכו על
בחורות
אני הלכתי על
הספרים.
הייתי ביבליופיל, גם אם
ביבליופיל
מפוקח מאשליות.
זה
והעולם עיצבו אותי.
גרתי בבקת דיקטים
מאחרוי בית דירות
עבור 3.50&
לשבוע
מרגיש כמו
תומאס צ’טרטון
דחוס באיזה
תומאס וולף.
הבעיה הכי גודלה שלי היתה
בולים, מעטפות, נייר
וגם
יין,
כשהעולם על סף
מלחמת העולם ה-II.
עוד לא איבדתי
את הראש בגלל
נקבה, הייתי בתול
וכתבתי בין 3
ל-5 סיפורים קצרים בשבוע
וכולם הוחזרו אלי
מהניו-יורקר, הרפרס
האטלנטיק-מנת’לי.
קראתי
שפורד מדוקס פורד נהג
לכסות את רצפת השירותים שלו
במכתבי דחיה
אבל לא היו לי
שירותים אז תקתעתי אותם
בתוך מגרה
וכשהיא היתה כל-כך מפוצצת בהם
עד שבקושי יכולתי
לפתוח אותה
הוצאתי את כל מכתבי הדחייה
וזרקתי אותם
לפח ביחד עם
הסיפורים.
בכל-זאת
הספרייה העיורנית הישנה של אל.איי נשארה
ביתי
וביתם של עוד הרבה
בטלנים אחרים.
השתמשנו בשירותים
בדיסקרטיות
והיחידים מבינינו
שגורשו היו אלו
שנרדמו על שולחנות
הספרייה-
אף-אחד לא נוחר כמו
בטלן
אלא-אם-כן זה משהו שאתם נשואים לו.
טוב, לא הייתי ממש
בטלן. היה לי כרטסי קורא
ושאלתי ספרים שוב
ושוב
ערמות
גדולות של ספרים
תמיד מוציא את
הכמות המקסימלית שמותר:
אלדוס האקסלי, ד.ה. לורנס,
אי.אי. קאמינגס, קונרד אייקן, פיודור
דוס, דוס פאסוס, טורגנייב, גורקי,
ה.ד., פרדי ניטשה,
שופנהאור,
סטיינבק,
המינגוויי
וכולי
וכולי…
תמיד ציפיתי שהספרנית
תגיד,, ”יש לך טעם טוב, בחור
צעיר…“
אבל הכלבה הזקנה אפילו לא ידעה מי
היא
שלא לדבר
עלי.
אבל המדפים האלה עצרו
חסד מופלא: הם אפשרו
לי לגלות
את המשוררים הסינים המוקדמים
כמו טו פו ולי
פו
שידעו להגיד יותר בשורה
אחת מאשר רוב האנשים בשלושים או
במאה.
שרווד אנדרסון בטח גם
קרא
את
אלה.
גם את השירים
הייתי שואל
ועזרא עזר לי
לחזק את הידיים שלי אם לא
את השכל.
המקום הקסום ההוא
הספרייה הציבורית של אל.איי.
זה היה בית לבנאדם שגר
בבית –
גיהינום
פלגים רחבים מכדי לזנק מעליהם
הרחק מהמון מתהולל
דבר והיפוכו
צייד בודד הוא הלב.
ג’יימס ת’ורבר
ג’ון פנטה
רבלאיס
דה מופסאן
חלק לא עשו לי
את זה :שייקספיר, ג’.ב. שו,
טולסטוי, רוברט פרוסט, פ.סקוט פיצג’רלד
אפטון סינקלייר מצא חן בעיני
יותר
מסינקלר לואיס
והחשבתי את גוגול ואת
דרייזר לאידיוטים
גמורים
אבל ביקורות כאלו נובעות יותר
מאילוצי חיים
של בנאדם מאשר
מההיגיון שלו.
העירונית הישנה של אל.איי
קרוב לוודאי שמנעה ממני
להפוך להיות
מתאבד
שודד בנקים
מכה-נשים
קצב או
שוטר על אופנוע
ולמרות שחלק מהדברים האלה
יכלו דווקא להתאים לי,
זה הודות
למזלי
ולדרכי
שהספרייה הזאת היתה שם
כשהייתי
צעיר וחיפשתי משהו
להיאחז בו
כשהיה נדמה לי
שאין הרבה
דברים כאלה.
וכשפתחתי את
העיתון
וקראתי על השריפה
שהשמידה את
הספרייה על רוב
תכולתה
אמרתי
לאישתי: ”הייתי מבלה שם את
זמני…“
הקצין הפרוסי
הצעיר הנועז על הטרפז המתעופף
כשיש לך ואין לך
לא תוכל לשוב הביתה.
(11 במרץ 2006 @ 21:04)
1.שמעתי המון את The Smashing Pumpkins.
במקביל קראתי את היומן שבילי קורגן כותב באתר שלו.
יומן הרשת שלו שונה מהתבנית המוכרת בכך שהוא לא מתעד את היום-יום שלו.
היומן שלו מתעד שנים מסוימות בחייו, מאז הילדות.
כל פרק מוקדש לשנה אחת.
הוא כותב באותה רגישות שבה הוא כותב את שיריו.
אני נזכר עכשיו בעיקר באלבום אחד, קצת שונה ממה שרוב האנשים חושבים עליו כשהם נזכרים בפמפקינס.
זה אלבום מאוד מינורי, של אלקטרוניקה עדינה וגיטרות אקוסטיות.
שום דבר שיזכיר את האלבום Gish או שירים כמו Zero וbullet with a butterfly wings.
האלבום הזה מתעד בעיקר את הגירושין שלו, אבל גם מדבר על מות אמו ואולי על ההתפוררות האיטית של הדלעות, בין השאר בגלל בעיות סמים.
והנה, בלי שירה צועקת, להפך, שירים שכמעט נלחשים בקולו הילדותי מעט, הוא חודר כל-כך עמוק.
ביומן שלו הוא מספר על הילדות שלו כילד להורים גרושים שזרקו אותו מאחד לשני, ולפרקים גם לקרובי משפחה ואנשים אחרים, על האם החורגת שלו וההתעללות שלה בו, ואיך ספרים היו נתיב הבריחה לו מהחיים האלה.
’ספר הג’ונגל‘ של רודיארד קיפלינג היה אחד האהובים עליו.
למדתי שיש לו אח נכה שהשיר Spaceboy נכתב עליו.
לא ידעתי את זה.
השיר הזה תמיד היה אחד החביבים עלי משל הלהקה.
שיר אקוסטי נעים ועצוב.
זה שיר געגועים ועכשיו אני יודע למי.
2. השיר הזה מתחבר לי עכשיו לשיר של דיוויד בואי.
היה לו אח עם מחלת נפש שהתאבד.
לזכרו הוא כתב את Jump they say.
When comes the shaking man
A nation in his eyes
Striped with blood and emblazed tattoo
Streaking cathedral spire
They say
He has no brain
They say
He has no mood
They say
He was born again
They say
Look at him climb
They say ’jump‘
3.התחלתי לכתוב שיר.
לא מאלה שאני קורא להם ”שירה“ אלא משהו שמיועד מלכתחילה להיות מולחן.
אני עובר את התהליך הזה בכל פעם.
כותב, מוציא לחן, בשלב מסוים נמאס לי מהשיר שפתאום נראה לי גרוע ואני מוותר.
כשהתחלתי להתנסות בכתיבת שירים, קראתי ביתר עיון שירים שאני אוהב.
מה שגיליתי הוא שרוב השירים שאני אוהב, הם בינוניים מבחינת הליריקה.
בעצם בינוניים זו לא מילה טובה.
מעורפלים תהיה מילה טובה יותר.
בכל השירים האלה תמיד יש איזה משפט שאפשר לצטט, אבל לרוב, הם מעורפלים.
יש יוצאי דופן.
לו ריד, לאונרד כהן, אחרים שמספרים סיפור, שאפשר להבין מה הם מנסים להגיד.
אבל אלה החריגים.
נסו את זה.
תקראו טקסט של שיר אהוב, ותנסו לשכוח את הזמר ואת המוסיקה.
רק טקסט.
בגלל שאני יודע ששירים לפני שהם שירים הם לרוב טקסטים דלים, אני אנסה להיות סלחני לגבי השיר הזה שהתחלתי לכתוב (ואני מקווה שגם מי שקורא אותו עכשיו).
יש לי לחן בסיסי בראש, אבל כאמור, הכל עדיין בשלב ראשוני (עכשיו הוא נראה לי ממש גרוע, אבל אני אהיה אמיץ ואפרסם אותו בכל זאת).
/* כאן היה שיר שבסוף החלטתי לחתוך החוצה בכל זאת */
4. היו עוד דברים שעשיתי, אבל אני רוצה להתחיל לקרוא עכשיו את ”גטסבי הגדול“ ולקח לי יותר מדי זמן לכתוב את כל זה, וגם ככה לא מדובר בדברים מעניינים במיוחד, אז עד סוף השבוע הבא (אולי לפני)…
(10 במרץ 2006 @ 21:51)
”-אתה יודע, או שהיתה לי משפחה, עבודה.משהו
תמיד עמד בדרכי
אבל עכשיו מכרתי את הבית, מצאתי לי
דירה, סטודיו גדול, אתה חייב לראות את המרחב ואת האור.
לראשונה בחיי תהיה לי פינה משלי וזמן לעסוק ביצירה“
לא בייבי, מי שיוצר
יוצר גם כשהוא עובד
16 שעות ביום במכרה פחם
או
יוצר בחדר קטן עם 3 ילדים
כשהוא נתמך
בדמי סעד,
הוא יוצר כשחלק מהשכל שלו ומהגוף שלו מרוסק
לחתיכות,
הוא יוצר כשהוא עיוור
נכה
דפוק,
הוא יוצר כשחתול זוחל לו על
הגב בעוד
העיר כולה מותקפת ברעידת אדמה, ירי תלים,
שיטפון ואש.
בייבי, אוויר ואור וזמן ומרחב לא קשורים לזה בכלל
ולא יוצרים כלום
אולי חוץ מחיים ארוכים יותר
כדי למצוא בהם
תירוצים חדשים”.