ועוד משהו על קעקועים.
זה הזכיר לי שורה ענקית משיר של הרכב אוסטרלי בשם Cruel Sea משיר שנקרא .the honeymoon is over
היא לא תישן יותר במיטה שלו, לא תבשל בשבילו, לא תיקח את המכונית שלו והוא הולך לשנות את הקעקוע שלו לשם של בחורה אחרת.

Well you can’t sleep in my bed no more
You can’t a-ride in my car
I won’t let you cook for me baby
It’s never gonna get that far
I’m gonna send you back to wherever
The hell it was you came
And then I’m gonna get this tattoo
Changed to another girl’s name

(Chorus)
Oooh it ain’t no fun no more
I don’t know what to say
The honeymoon is over
It’s never gonna be that way again

Well you can’t biro my shirts no more
You can’t a-make a-love to me
I won’t roll by your church no more
That’s the way it’s gonna be
Should have left you baby
Back in that last town
Cos the kind of fool you made me feel
I’ll never live it down

הם חוזרים.
עוד חודש יהיה אלבום חדש, כפול, של אחת הלהקות הגדולות האחרונות ברוק האמריקאי.
הred hot chili peppers.
בינתיים הם שיחררו קליפ, Dani California, שבו הם עושים מחווה לכמה להקות גדולות שהשפיעו עליהם.
Funkadelic, הסקס פיסטולס, הביטלס, ונירוונה (של האנפלאגד) ואחרות.
השיר לא מפיל, לפחות לא משמיעה ראשונה.
אבל אלה עדיין הפפרז.
ריק רובין עדיין יושב בכיסא המפיק.

[אחד מהפוסטים הישנים שלי מהפארק. מהימים שאהבתי לתרגם שירי פופ. האמת שאני עדיין אוהב, בגלל שראשית, אני מחשיב גם שירי פופ לסוג של שירה ושנית זה שכשמתרגמים שיר, מקלידים מילה אחר מילה, זו דרך להבין את השיר טוב יותר. בכל אופן, נזכרתי בזה עכשיו, בעקבות מייל שקיבלתי]

הסיפור מאחורי השיר Anna Begins של The Counting crows כפי שמספר הזמר, אדם דוריץ’.
הוא נזכר ברומן שהיה לו פעם, עם בחורה אוסטרלית בשם אנה שפגש בזמן חופשה ביוון.
הקשר לכאורה לא היה רציני מדי, החברים כל הזמן אמרו לו “מה לך ולבחורה מאוסטרליה?אין לך שנים, יש לך שבועות, תניח לזה”, אבל בסוף בסוף, הוא ואנה היו מוכנים להודות שכנראה היה כאן קצת יותר ממה שנראה.
רגשות אמיתיים.
אתם יודעים, המילה המפחידה הזאת באל”ף.
רק שהיה מאוחר מדי כנראה.

דברים שהוא אמר על השיר.

1)”זה בקשר להכחשה, כמה רחוק אפשר ללכת כדי להכחיש שמשהו באמת קורה, בגלל שזה מסובך מדי, מפחיד מדי, קשה מדי.”

2)”זה על כל הדברים שאתה עובר, כשאתה, מנסה להדחיק את הרגשות שלך. פשוט לכבות אותם.
עד כמה אתה יכול לפגוע באנשים אחרים ובעצמך תוך כדי.”

3)”האנשים שבשיר, הם אומרים לעצמם במודע, שהם לא מרגישים כמו שהם באמת מרגישים, עד הסוף, כשמאוחר מדי”

4)”היא נשואה עכשיו, יש לה ילד.אנחנו מדברים מדי פעם, אבל לא יותר מדי”.

(תרגום חופשי למדי)

אנה מתחילה

החברים שלי אומרים לי
“זה הכל או כלום”
ואני לא מודאג, אני לא חושש יותר מדי.

החברים שלי דוחקים בי.
“פעם אחת בלבד, תחרוג מן הכללים”
ואני לא מודאג,
“תעטוף אותה בשקרים, שלח אותה לאיזה אי
מלא בעצי קוקוס.”
ואני לא מודאג, אני לא חושש יותר מדי,
ממצב הרגשות שלי.

“או”, היא אומרת, “אתה משתנה”.
אבל אנחנו תמיד משתנים.

לא מפריע לי להגיד שזו לא אהבה
כי אם את לא מוכנה לדבר על זה
אז זו לא אהבה.
אני מניח שאני אצטרך לחיות עם זה.
אבל אני בטוח שהיה שם משהו
בגוונים של אפור, או משהו באמצע,
ואני תמיד יכול לשנות את השם שלי,
אם לזה את מתכוונת.

החברים שלי מנסים להרגיע אותי
“זה הכל או כלום”.
ואני לא מודאג,
אני לא חושש יותר מדי.

אתה מנסה להגיד לעצמך את הדברים,
אתה מנסה להגיד לעצמך לגרום לעצמך לשכוח
אני לא מודאג.
“אם זאת אהבה” היא אמרה “אז נצטרך לדבר על התוצאות”,
כי היא לא מצליחה להפסיק לרעוד, ואני לא מצליח להפסיק לגעת בה ו…

בפעם הזאת, כשהנדיבות נופלת כמו גשם,
היא כמו שוטפת אותה,
ואנה מתחילה לשנות את דעתה.
“בשניות אלו שבהן אני רועדת כמו עלה,
ישאירו אותי נרעדת לימים”, היא אמרה.

אני לא מוכן לדבר כזה,
אבל אני לא הולך להישבר
ואני לא הולך לדאוג בגלל זה יותר.
אני לא הולך להתכופף, אני לא הולך להישבר, ואני לא מוכן לדבר על זה יותר.

זה נראה כאילו אני צריך להגיד
“כל זמן שזאת אהבה…”
אבל זה לא כל כך פשוט להגיד,
אז אולי אני צריך,
ללכוד אותה ברשת פרפרים,
לצרף אותה לתמונות באלבום?
אני לא מודאג, כבר עשיתי דברים כאלה
אבל אז אני מתחיל לחשוב על התוצאות
ואני לא מצליח להרדם בחדר שקט ו…

כשהנדיבות נופלת כמו גשם,
ושוטפת אותי מכאן
ואנה מתחילה, לשנות את דעתי.
כל פעם שהיא מתעטשת, אני מאמין שזו אהבה.

היא מדברת מוך שינה, וזה משאיר אותי ער
אנה מתחילה, לזוז ולהסתובב
וכל המילים חסרות היגיון, אבל אני מבין,
ואלוהים, אני לא מוכן לדבר הזה,
הנדיבות שלה היא כמו מכת מצילה,
ואנה מתחילה, להעלם לאיטה
זה רודף אותי.היא נעלמת.
ואלוהים, אני לא מוכן לדבר כזה.

Electric light shines bright
But against the sun it is dim
Jet airplanes sure travel fast,
But how fast is the speed of light?
And no matter how low you are
There is always somebody lower
And no matter how slow you are
There is always somebody slower

Modern day structures are fantastic
But have you seen a butterfly’s wings?
Man has created symphony
But have you heard a blackbird sing?
And no matter how dumb you are,
There is always somebody dumber
And no matter how fine you are
There is always somebody finer

I am blind, I am blind,
But I see behind my eyes

Man can make sweet red wine
But have you tasted a mountain stream
Hollywood has created movies
But listen to the color of your dreams
And no matter how ugly you are
There is no such thing as ugly
And no matter how bad you are
There is always someone to forgive you
And no matter how fine you are
There is always somebody finer
And no matter how low you are
There is always somebody lower
And no matter how fast you are,
There is always somebody faster
Faster, faster, faster, faster, faster, faster, and faster, and faster
And slower, and lower, and finer, and finer, and slower, and faster, and lower…

(מתוך המגזין המנוח ‘במחתרת’, כתבה שרון שוורץ).

בסדרה המתמשכת שלנו “הפסקול האולטימטיבי ל…”
אנחנו מגיעים הפעם לשעה העצובה של הדמדומים אחרי שהחברה עזבה.תזדהו.

האמת היא שהמדור המתקבע והולך, “פסקול אלטרנטיבי ל…” הוא לא יותר מאשר מסלקה דרכה אפשר להגניב ולטפטף סידרת קטעים שעושים לך את זה באופן מיוחד, סובייקטיבי לחלוטין.
אני מודה שפעלתי בשיטה דדוקטיבית:ראשית אספתי קטעים שאף כי אין בינהם שום קשר, דומה כי הם ממוקדים באותה נקודה.שמעתי אותם ברצף ורק לאחר מכן קבעתי את המסגרת.
כן, כן, אני יודע שככה לא עובדים.תלונות נא להגיש לעורך.
ובכל זאת, יש כאן מקבץ נפלא של שירים, וזה אובייקטיבי לחלוטין, כמובן.
מדובר אם כן, בקסטה, אותה תשמע במכוניתך, לאחר פרידה, פרידה קשה וכואבת.
אתה נכנס למכונית, שם במכשיר את הקלטת, ויוצא לנסיעה לילית (כי מתי תפרדו?ב10 בבוקר?)קשה ועצובה, אבל גם מזככת, עם נקודת אור אופטימית בקצה.אז קדימה:

Joe Jackson-not here not now
מתוך body and soul

שיר נוגה ונוצץ.פרידה של עשירים.בסך הכל פופ אמריקאי וקצת שמאלצי, אבל כמה אמת וכמה רגש יש לג’קסון.

Afgahn Whigs-when we two parted
מתוך gentleman

העשור נגמר אז אפשר לומר זאת:אחד הדיסקים הטובים של העשור.שיר קשה, קצת חולני ופרוורטי, שמצמיד אותך חזק ובמתח.

Led Zeppelin-Baby i’m gonna leave you
מתוך 1.
אם כבר התחלנו עם זריקת טסטסטורון למערכת זה היה בלתי נמנע.פלנט, פייג’, צעקות, אנחות ולחשים, גיטרה מדהימה, תיפוף היסטורי.
כן, אני יודע שזה טיפשי להמליץ על לד זפלין, אבל יש להבין:כאן הם לא “לד זפלין”, אלא להקה צעירה שהוציאה את תקליטה הראשון.

Spain-ray of light
מתוך-the blue moods of spain

מעבר חד מאוד.אין כאן גבריות בוטחת ושופעת ולא רעש וצלצולים.ג’וש היידן הוא בחור עדין נפש וגוף.הוא לא צועק ולא מזיע, הוא משדר אל האינטלקט.
למשעה, כל התקליט של spain יכול היה להחליף את המדור הזה.

Sophia-are you happy now
מתוך-Fixed Water

הרכב ההמשך של סולן god machine.גם במקרה הזה מדובר באחד ההרכבים הטובים של העשור, למרות שתוחלת חייו הייתה קצרה, כמו תוחלת חיו של ג’ימי פרננדז, איש God machine.
Fixed water הוא אלבום בלדות קצר ומדהים ומתוכו נוצץ Are you happy now.
עכשיו את מרוצה?הא,תגידי!

Eric Burdon and the animals-No self pity
מתוך-the twain shall

לו ריד אמר שיחסית לאלבום הבננה של ה-velvet underground, סרג’נט פפר הוא משחק ילדים.
o.k, שניהם יחד משחקי חברה רכים ונעימים לעומת הדברים שברדן עשה בגלגול הזה של האנימלס.שיר הנחמה האולטימטיבי
no matter how ugly you are, there is no such thing as ugly

tom waits-lonely
מתוך-closing time
ווייטס שר ומלווה את עצמו בפסנתר.
לשיר קוראים lonely.יש שאלות?

Tindersticks-Raindrops
מתוך הראשון שלהם.

זה חזק ממני.לא יכול לגמור רשימה כזאת בלעדיהם.
“את מבינה, מה שיש לנו כאן זו אהבה עייפה, מה שיש לנו כאן זו אהבה עצלה”.
ואת זה לא אני אומר.את זה אומר סטיוארט סטייפלס, ואני נוטה להאמין לו.
אז אין מה לעשות, אהבה כזאת לא יכול להמשיך.
ניפרד כידידים.

אני לא יודע אם שם הסרט “איידהו שלי” הושפע מהשיר או להפך.
אבל ל b-52’s יש שיר שנקרא Private Idaho והפזמון הוא You’re living in your own Private Idaho.

החדשות הטובות הן שקייטי מלוואה (“קייטי מלוואח” בפי חלקנו:) נשמעת באלבום החדש שלה הרבה יותר בוגרת מאשר מקודם.
החדשות הרעות הן שזה עדיין לא זה ושאני עדיין מקשיב לקייטי ונזכר בנורה ג’ונס בלא מעט רגעים.
למרות זאת, מדובר באלבום מקסים.
כולל קאבר ג’אזי מוצלח מאוד לOn The Road Again של Canned Heat.

החדשות הטובות הן שקייטי מלוואה (“קייטי מלוואח” בפי חלקנו:) נשמעת באלבום החדש שלה הרבה יותר בוגרת מאשר מקודם.
החדשות הרעות הן שזה עדיין לא זה ושאני עדיין מקשיב לקייטי ונזכר בנורה ג’ונס בלא מעט רגעים.
למרות זאת, מדובר באלבום מקסים.
כולל קאבר ג’אזי מוצלח מאוד לOn The Road Again של Canned Heat.

את השיר Strange fruit הכרתי קודם בזכות פוליאנה פראנק ורק אחר כך גיליתי את הביצוע של בילי הולידיי.
המשיכה שלי אליו היתה מידית.
בדיוק כמו הסיפורים של פלאנרי או’קונר, לא היה צורך בפעם שניה כדי להבין את הגדולה שלו.
אלימות, פואטיקה, מוות.
”עצים דרומיים מניבים פירות משונים, דם על העלים ודם בשורשים”.
ויש סיפור.
הוא מתחיל במורה יהודי שרואה תמונה של צעירים שחורים שבוצע בהם לינץ‘ ומחליט לכתוב על זה פואמה.
בשנים מאז הוא הפך להיות סוג של המנון לכל השאר.

Southern trees bear a strange fruit,
Blood on the leaves and blood at the root,
Black body swinging in the Southern breeze,
Strange fruit hanging from the poplar trees.

Pastoral scene of the gallant South,
The bulging eyes and the twisted mouth,
Scent of magnolia sweet and fresh,
And the sudden smell of burning flesh!

Here is a fruit for the crows to pluck,
For the rain to gather, for the wind to suck,
For the sun to rot, for a tree to drop,
Here is a strange and bitter crop.

שנות השישים היו שנות השישים.
בשנות ה70 היה להם את הדיסקו מצד אחד, ואת הפאנק מצד שני.
וזה לפני שאני מזכיר את מפלצות התהילה ”לד זפלין“ ואחיותיה הפחות מוכשרות לז’אנר האיצטדיונים.
בשנות ה80 הכל מת.
רק רייג ותאצ’ר פרחו בזמן ששאר העולם קמל.
בעצם היה את ניק קייב ודיוויד סיליבאן.
אבל עד שגילו אותםהעשור כבר נגמר.
שנות ה90 היו השנים הטובות.
הגראנג‘ ופריחת האינדי.
בסוף זה נגמר בחולצות פלאנל ב80 דולר ויריה אחת שהרגה איש אחד מוכשר ופתחה פצע שמדמם עד היום בלב של דור שלם.
ועכשיו?
נדמה כאלו כל מה שיש היום הוא סוג של מוסיקת מעליות.
הלהקות הכי מצליחות היום הן להקות שבמודע מנסות להשמע כמו להקות שהתפרקו לפני שחברי אותן להקות חדשות נולדו.
בסרט ’סינגלס‘ שואל קליף פונסייה.

ואני מחזק אותו ושואל איפה הStooges, איפה ג’ימי הנדריקס של ימינו שיבוא וישרוף את העולם לקיבינימט?
יגרום לכל אותם פטרוני תרבות מטעם עצמם לשמוט ליסתותיהם בתדהמה ולרוץ לתפוס מחסה מאחורי תקליט של הביטלס?
פעם טענתי שכל אלה שמקוננים על מותו של הרוק לא יודעים איפה לחפש אותו.
אם יש משהו שהחיים כנער מתבגר בפרובינציה לפני עידן האינטרנט לימדו אותי, זה שמוסיקה (ותרבות בכלל לצורך העניין) טובה נמצאת בכל מקום.
היא לא צריכה יחצ”נים? או קליפים מושקעם.
היא רק צריכה מישהו שרוצה אותה.
הפכתי הרבה סלעים בשנים האחרונות.
מנסה להלהיב את עצמי מכל מיני להקות עם שם מתוחכם ומראה נכון.
להקות שלא עשו כלום אבל יש להם צבא מעצבות וספרים שדואגים שיהיה להם את המראה הזה של ”לא התקלחתי שבוע“ ובגדי מעצבים יקרים שנראים כאילו נשדדו מהומלס מסכן.
לפעמים צריך לדעת מתי המוסיקה נגמרה.
”כשהמוסיקה נגמרת, כבה את האור, כי המוסיקה היא החברה המיוחדת שלך…מוסיקה היא החברה היחידה שלך.“
אז עד שקורט קוביין יתגשם מחדש אל תוך העולם האומלל הזה, אני אמשיך לשמוע באך.