אני אוהב לסבול.
אין הסבר אחר לזה שאני ממשיך להאבק עם היצירה הארורה.
אחרי הרבה זמן שהנחתי לה, אני חושב שאני מוכן לנסות ולחזור.
זה לא שאני לא יודע לנגן אותה.
אני פשוט לא מצליח לעשות את זה בצורה מושלמת.
אולי הייתי מצליח אם הייתי יודע מה הפירוש של מושלם.
בקול המוסיקה יש תוכנית שהיצירה הזאת היא אות המעבר שלה.
וכך אני יושב לי בלילות שבה התוכנית משודרת, קול המוסיקה ברקע, אני מול מסך המחשב.
בכל פעם שמנגנים את היצירה הזאת, אני מרגיש את הגוף שלי מתכווץ בצורה לא רצונית.

מסוג הדברים שצריך להרוג כשהם עוד קטנים.
מסתבר שלהקת Poison עושה קאמבק.
וזה לא נשמע טוב יותר מאשר בפעם הראשונה.
תזכורת: Poison שייכים לז’אנר להקות השיער של שנות השמונים.
הרבה שיער, הרבה סולואי גיטרה מצועצעים, הרבה “בייבי, בייבי” ובגדי עור צמודים, רצוי בדוגמה מנומרת.
רבות דובר על כך שהאלבום Nevermind של נירוונה העיף את מייקל ג’קסון מראש מצעד התקליטים ועל כמה שזה סימלי.
שוכחים שעל הדרך הוא סיים את עידן השיער המנופח ברוק.
אך לא לעולם חוסן, מסתבר.
אלו שאינם יודעים את עברם נידונים לחזור עליו ועושה רושם שזוועות העבר נשכחו.
עם אלבום חדש שהוא למעשה אוסף (קרי:מיחזור של העבר) וכמה שירים חדשים שרק מעריצים שרופים יוכלו לבדל ביניהם לבין השירים שנכתבו לפני 20 שנה מבחינת הסגנון, עושה רושם שאחד הסיוטים הגדולים שלי מתחיל לקרום עור וגידים.
שנות השמונים שוב כאן.
הכינו את החותלות, אוליביה ניוטון ג’ון מאחוריכם והיא רוצה שתחחילו להיות פיזיקליים.
נקודת זכות אחת בכל זאת לזכות הלהקה.
בסרט “המסע המוזר של ביל וטד” (לא טעיתי בשם, נכון?)
עומדים טד (קיאנו ריבס הצעיר) וביל (איזה בלונדיני אחד) בשערי גן-עדן ונוקשים.
כדי להכנס הם צריכים לענות על שאלה אחת פשוטה.
מה משמעות החיים.
טד נעמד מול השואל ובשיא הפאתוס פוצח בדיקלום:

ואמרו אמן.

אני מקשיב לשיר שנקרא Ice Cream.
לפני ממש הרבה שנים קניתי דיסק של אחת שנקראית שרה מקלאכלן שאף אחד לא הכיר.
לפחות לא בארצנו.
הדיסק נקרא Fumbling Towards Ecstasy והשיר ששבה אותי נקרא Hold on.
שיר אהבה שמדבר (גם) על גן עדן והגיהנום ועל עמידה בצומת הדרכים שבינהם.
חוץ מהשיר הזה היה שיר קטן ומקסים שנקרא Ice Cream ועושה לי עדיין נעים נורא.
אפילו בחום הזה.
בכל אופן, עברו כמה שנים ויום אחד גיליתי שאותה שרה עם הקול הקטן והשירים הכל-כך אינטימיים הפכה להיות זמרת מצליחה למדי והיא עדיין כותבת שירים נפלאים.
ובכל זאת, האלבום הקטן הזה עדיין מרגיש כמו סוד פרטי שלי.
לילה טוב.

קצת טעימות.
קטע סולו מהופעה במונטריאול שבעיקר מראה כמה הוא מבצע כריזמטי.
שווה לבדוק גם dvd של הופעה חיה בשם צל וערפל.
הופעה חיה של ג’וני מיטשל עם ג’אקו על הבס ופט מת’יני בגיטרה.
ג’אקו השתתף במספר אלבומים של ג’וני מיטשל (גם כנגן וגם כמעבד מוסיקלי ולעיתים כשניהם)
ג’וני מיטשל היא אחד האנשים האחרונים שראו את ג’אקו לפני מותו.
עם פט מת’יני הוא הקליט בנזונה של אלבום בשם bright size life (יחד עם בוב מוזס בתופים) שנחשב לסוג של פריצת דרך בקריירה של שניהם.
הנה קטע הסולו בההופעה שלו במונטריאול, 1980.

הגיע הזמן לסיים עם זה.
הפוסט המתוכנן על ג’אקו פאסטוריוס.
הסיבה שעכבה אותי כל-כך הרבה זמן היא בעיקר חוסר היכולת שלי להסביר מה בעצם עשה אותו לכל-כך גדול.
כמו שלא כל-אחד יכול להבין מה עושה את ואן-גוך לצייר כל-כך גדול ולמה באך הוא באך.
אם אתם מבינים, אתם מבינים.
לנסות לפרוט את הקסם לפרוטות בצורת מילים הוא ניסיון שמיועד לכשלון.
לדבר על השימוש שלו בהרמוניה, משפטים מוסיקליים של 16 בתים, היכולות שלו כמעבד לתזמורות.
פרוטות.
ג’אקו שבורך בכשרון עצום, קולל במאניה דיפרסיה שהלכה והחמירה בגלל השימוש שלו בסמים וצריכת האלכוהול, עד שבסופו של דבר מצא את עצמו כהומלס, ולאחר מכן כמאושפז בכפייה בבית החולים הפסיכיאטר “BellView”כמו ענקי ג’אז רבים לפניו.
צ’ארלי “בירד” פארקר הוא אולי המפורסם מהמבורכים\המקוללים ששהו בין כותלי בית החולים הזה ורצה הגורל והוא היה אחד מהגיבורים של ג’אקו עצמו.
אמרה ידועה על ג’אקו אומרת שג’אקו, בדיוק כמו הגיבורים שלו, פארקר, הנדריקס וישו, לא זכה להוציא את שנתו הארבעים.
החלטתי שהכי טוב יהיה לתת לאנשים שהכירו אותו לדבר.
הביוגרפיה שנחשבת למקיפה ביותר נקראת “ג’אקו: החיים יוצאי הדופן והטראגיים של “נגן הבס הטוב בעולם”” ואם לא מצוין אחרת, הציטוטים שאני אביא בימים הקרובים, לקוחים ממנה.

“אני חושב על ג’אקו רבות בימים אלו, במיוחד בכיתות שאני מלמד. אני נתקל בתלמידים שמנגנים היטב ובעלי טעם טוב ומדברים את השפה – אבל משהו שם לא זורם.
יש לי כיתת לימוד המוקדשת לסטודנטים שנופלים לקטגורייה הזאת, ויש לי שם למי שסובל מהסינדרום הזה: נעילת-האיד.
חלק מהבעיה היא במרכז הרגשי, הוא נעול עבור האנשים האלה.
הם יודעים מוסיקה, אבל הם לא צורחים אותה מהלב, כמו שג’אקו עשה.
הוא לא סבל מנעילת האיד בכלל.
האיד שלו היה פתוח לרווחה. הוא היה חסר פחד. והפחד הוא האויב הגדול של היצירתיות”.

– בוב מוזס –

בוב מוזס ממשיך לספר על בית שהיה לו בניו יורק עם איזשהו מפל מים ובריכה לא רחוק מהבית.
הם הגיעו לחלק העליון והמשופע באלכסון של המפל וג’אקו הוריד את הבגדים והתכוון לקפוץ לתוך הבריכה מבלי לדעת כמה היא עמוקה.
בוב מוזס מספר התחיל לצעוק “ג’אקו ל–“, כשג’אקו כבר היה באוויר.
“אף פעם לא ראיתי מישהו קופץ ככה אל הבריכה הזאת. אנשים מכניסים את קצה הרגל, ואז עוד קצת ועוד קצת..ראיתי את זה ואני עדיין לא מאמין. הוא היה חסר פחד וכך הוא חי את חייו, באותה אינטנסיביות, כל יום”.

אני לא מצליח להרדם.
אולי החום.
אולי הכאב בצד שמאל של החזה, איפה שהלב (לא כאב מטפורי, ממש כאב).
אני מקשיב בלופ לז’קלין דו-פרה מבצעת את הקונצ’רטו לצ’לו מאת אלגאר, שבעצמו יחגוג יום הולדת 150 ב2007.
“כרטיס הביקור של ז’קלין דו-פרה והישגה המוקלט הגדול ביותר” כתוב על העטיפה.
הוקלט ב1965.
ארבעים ואחת שנים מאז שהיצירה הזאת הוקלטה על ידי הפנומאנית שחייתה רק ארבעים ושתיים שנים לפני שנכנעה לטרשת נפוצה.
הצ’לו הוא כלי נפלא מוזר בעיני.
הוא נדמה לי כ-נשי מאוד.
הוא עדין, מתוחכם, ועם זאת מאוד חזק. בעל עוצמה מהסוג שקשה להאמין שנובעת ממנו. לפעמים.
ועם זאת הבולטים בנגניו הם גברים.
ואולי דווקא המאפיינים הנשים של הכלי זו הסיבה שזה שילוב מוצלח.
להורדת הקטע.

סך הכל היה יום טוב.
כתבתי הרבה.
או לפחות זה מרגיש ככה כי לקח לי המון זמן להקליד:)
ויש לי על מה לכתוב בימים הקרובים (ספרות השוואתית חלקים ב’ ג’ וד’:)
כנראה שאני מתחיל להרגיש היווצרות של וואקום מסוים.
אני מתחיל להיות מוטרד מחוסר הרצון שלי לנגן.
מאז רעידת האדמה הקטנה והפרטית שלי לפני זמן מה, לא ניגנתי, ובניגוד למצב העניינים הרגיל, גם לא הרגשתי שום צורך.
זה מוזר. עד לא מזמן הייתי כל-כך להוט.
שאנן הון כתב פעם “תמשיך לחלום ילד, כי כשמפסיקים לחלום זה הזמן למות”.
אני לא רוצה למות.
לפחות לא בזמן הקרוב.
אבל אני מרגיש שנגמרים לי החלומות.
לפחות קראתי את הספר הזה של פול הינדרמית’.
לא עשיתי אף אחד מהתרגילים, הדי בסיסיים למען האמת, אבל עדיין, אני שמח שקראתי ואני אולי עוד אחזור לספר.
בתור אוטודידאקט אני מרגיש שאסור לי לפספס כלום.
קטן ככול שיהיה.
ג’אקו פאסטוריוס (שעליו אני מתכנן פוסט עוד מימי ישראבלוג ומאמין שעוד אצליח לכתוב אותו) הסביר פעם למה היה קשה לו ללמוד לקרוא ולכתוב תווים.
הלימוד עצמו לא קשה, הוא אמר, אבל ההרגשה של לחזור אחורה, כן.
וזה לגבי ללמוד דברים קטנים.
יש לי עוד כמה דברים שהצטברו על המדף.
אני חושב שמה שעוצר אותי זו הידיעה שאני לא ממש יודע מה אני אעשה עם כל הידע הזה.
אני רק יודע שאני מרגיש, או לפחות הרגשתי עד לא מזמן, צורך עז בידע.
יותר מכל תחום אחר שעניין אותי בחיים.
מוסיקאי מקצועי אני לא אהיה ואני לא חושב שיש הרבה נגני בס חשמלי שתחום המוסיקולוגיה מעניין אותם יותר מאשר תחומי המחיה הטבעיים שלהם (ג’אז, Fאנק, רוק).
אבל לא על זה הפוסט.
רציתי לכתוב על שיר אחד.
Here comes a regular .
שיר ייפהייפה של הReplacments.
הוא שר למלצרית בפאב מלא שיכורים.
בין האלכוהול לגברים הרועשים, הפועלים קשי היום שכל אחד ואחד מהם רוצה להיות מיוחד ורוצה להיות מישהו, הוא אולי היחיד שמבין אותה כי הוא מיואש מהחיים בדיוק כמוה.
שיר אקוסטי ואיטי.
תקשיבו ולא תצטערו.

כל כך יפה.
שיר שהכרתי עכשיו.
אולי זה לאחיו, אולי זה לאהוב או לאהובה.
אני חושב שאני רוצה שזו תהיה האפשרות האחרונה.

[מכיוון שנדרשתי עכשיו לשיר של ברוס ספרינגסטין, נזכרתי בתרגום שלי לאחד החביבים עלי משלו]

“קניתי בית בורגני בגבעות של הוליווד,
עם תא מטען מפוצץ משטרות של מאה אלף דולר,
איזה בחור בא לחבר לי את הטלוויזיה בכבלים,
התמקמנו ללילה,הבייבי שלי ואני,
העברנו מכאן לשם עד שהיה כבר בוקר,
היו שם 57 ערוצים ואין מה לראות.

קצת בידור ביתי, זה מה שהבייבי שלי רצתה,
אז קפצתי העירה לקנות צלחת לווין,
קשרתי אותה לגג של המכונית היפנית שלי,
חזרתי הביתה וכיוונתי אותה לכוכבים.
הגיע מסר חזרה מהגדול שמעבר,
“יש 57 ערוצים ואין מה לראות”

טוב, אז אולי היינו נהיים
חברים של כמה ביליונרים,
אולי היינו נחמדים וחברותיים
אם היינו מגיעים עד למעלה,
אבל כל מה שחיכה לי היה פתק
“ביי ביי ג’ון, באהבה שלנו יש חמישים ושבע ערוצים אבל אין מה לראות”

אז קניתי מגנום 44 מפלדה יצוקה,
ובשמו הקדוש של אלוויס, פשוט פוצצתי אותה
עד שהטלוויזיה שלי נחה לרגלי מפורקת לרסיסים,
והם עצרו אותי על הפרעה לשלווה הכלל-עולמית,
השופט אמר, “מה יש לך לומר להגנתך, בן”?
“57 ערוצים ואין מה לראות”.
“אני רואה בעיניים שלך, חבר, שאתה כבר כמעט גמור”
57 ערוצים ואין מה לראות
57 ערוצים ואין מה לראות”

לכבוד נגן המוסיקה החדש שלי (הסבר זריז:כשאני מדוכדך אני מבזבז כסף, מה שמסביר כמה דברים למה אף פעם אין לי כסף).
עכשיו צריך למלא אותו.
בזמנו, העברתי חלקים מאוסף הדיסקים לתצורת אמפי ועכשיו, כשעברתי על השירים, מצאתי כמה פנינים שכבר הספקתי לשכוח מקיומן.
למשל הרכב שנקרא Wild Colonials.
מכיוון שלאחרונה צצים בלוגי אמפי רבים, החלטתי להצטרף למהפכה (טוב נו, להשתרך רחוק מארוך, כפדלאה שהנני) ולהעלות לרשת שיר שאני חושב ששווה להכיר.
הוא נקרא להתעורר עצוב .
ועוד אחד, של “העורבים הסופרים”.
יש להם מסורת כזאת, בשיר round here, שכמעט תמיד הם משנים אותו. לפעמים הם משלבים בו כמה שורות משירים של תום פטי, לפעמים הם מבצעים את השיר בגרסא מאוד ארוכה, לפעמים הם משנים מילים.
זו הגרסא האובה עלי מכל אלו ששמעתי לשיר הזה (המקור הפעם הוא מהרשת).
תקשיבו למילים. מההתחלה עד הסוף. פשוט מדהים

נ.ב.

זה לא שאני שומע רק שירים נוגים.
אבל מכיוון שאני אשמע את זה באוזניות, העדפתי להמעיט את כמות הרעש. (למרות שבלק פלאג, פליפר, מאשין הד (כל האלבום הראשון), ספולטורה, רולינס בנד ואחרות גם נמצאות באוסף הנחמד שהכנתי לעצמי)
.