“הוא נתן לנו את הרשות להשמע”.
המשפט הזה נאמר על ידי ג’רג’ סאסון שמנסה להסביר את ההשפעה של ג’אקו על הנגנים בני דורו.
על איך שהם רואים עצמם, על איך הם נתפסים על ידי מוסיקאים אחרים. לפני ואחרי.

“בפעם הראשונה ששמעתי את ג’אקו הייתי בן 16. נכנסתי לחנות המוסיקה שעבדתי בה ולא ראיתי אף אחד שמטפל בענייני החנות.
כולם היו במחלקת הסטריאו.
חלק מהמוסיקאים עמדו במעגל, מעבירים בינהם אישהו אלבום.
הם הניעו את ראשם כשהקשיבו למוסיקה.
שאלתי “מי זה”, ואחד הבחורים אמר “זה ג’אקו, ניגנו איתו בלהקת ‘לו רואלס’. אני לא מאמין שהוא קיבל חוזה הקלטות”.
עמדתי והקשבתי יחד איתם. ‘דונה לי‘ התנגן. הכרתי את הקטע, אבל לא איך שג’אקו ניגן את זה. שלא להזכיר את זה שהוא הצליח להקליט את זה בניסיון הראשון!
לא הבנתי מה אני שומע בדיוק כי זה היה מוזר לשמוע משהו מנוגן בדרך כל-כך מהירה וכל-כך מלודית במפתח נמוך.
לא יכולתי לקלוט את זה מיד…”

“כל נגני הבס בעיר התחילו להוציא את הסריגים מהבס שלהם. היתה מעין היסטריה בין נגני הבס. כל מי שהכיר את המוסיקה אמר “זה מה שאנחנו צריכים כדי להשמע כמו ג’אקו…”

“נדמה כאילו כאשר ג’אקו הגיע, כולנו הוזזנו הצידה לזמן מה. קראתי ראיון עם סטנלי קלארק והמראיין שאל את סטנלי “שמעת את ג’אקו”?, ויכולתי לראות את הפנים של סטנלי. ידעתי. הוא אמר “שמעתי עליו”, וזו היתה כל התגובה שלו.
נדמה היה כאילו כל נגני הבס האחרים כבר לא היו בעסקים, או שנדחפו לנסות לנגן חזק יותר”.

מקבץ קיטורים לשבת.
קיטור ראשון.
אין לי מה לקרוא.
יש לי הרבה ספרים שרכשתי ומאז מונחים על המדף.
בניגוד לטעם שלי בקולנוע וטלוויזיה שכולו אומר אסקפיזם ושטחיות, כשזה מגיע לספרים אני לרוב הולך על דברים רציניים למדי.
בין אם בספרות, בין אם ספרים עיונים כמו “אסכולת פרנפורט וההיסטוריה של הפסימיזם” או “איגרות” של שפינוזה.
ואז קורה, כמו היום, שאני נורא רוצה לקרוא משהו, אבל המוח שלי לא מסוגל להתמודד עם המשקל של ספרים כאלה.
אני מוצא עצמי קורא ומגיע לעמוד ה30 בלי לזכור על מה קראתי בכלל.
מה שבא לי כרגע זה משה בסגנון “נערי הפלא” של מייקל שיבון.
זורם, כיפי, אבל לא מעליב את האינטליגנציה.

[עדכון בשידור חי: “נערי הפלא” הזכיר לי, אפרופו פרופסור לספרות, שאי שם בבית יש לי את הספר “ מלאך כחול“. בעיותי בחיים הסתיימו. לפחות בשעות הקרובות. למרות שהספר יצא בהוצאת כנרת, וזה לא סימן מעודד].

קיטור שני.
כרטיס הקול במחשב שלי חדל מלצייץ.
אני לא שומע מוסיקה במחשב בכל אופן.
לא יותר מדי, אבל זה קצת מציק.
ולסיום.
שיר של Faith no more ביחד עם Boo-Yaa Tribe ונקרא Another body murderd.
השיר הופיע בפסקול של סרט בשם Judgement night.
סיפור די רגיל על כמה חברה בורגניים שנקלעים לשכונה לא טובה וחוזים בפשע מתבצע.
תסריט די סטנדרטי ובכל זאת, סרט לגמרי לא רע בגלל כמה גורמים.
הראשון הוא צילום נהדר.
השני הוא קאסט של שחקנים איכותיים, חלקם לא מאוד מוכר דאז שהורכב מאמיליו אסטבז (“מועדון ארוחת הבוקר”, אקדוחנים צעירים”), קובה גודינג ג’וניור “הכי טוב שיש”, “רדיו”), ג’רמי פיבן (ארי גולד ב”הפמליה”, “קופידון”), סטיבן דורף (“בלייד”, קליפים של ארוסמית’), ודניס לירי בתור האיש הרע (מאוד).
הדבר השלישי היה הפסקול.
שנות ה90 בכללי היו שנים מאוד טובות לפסקולים.
כבר כתבתי כאן על הפסקול של ‘כביש אבוד’.
היו גם הפסקולים של סדרת “העורב” שכללו מצד אחד להקות כמו Pantera ומצד שני הרכבי אינדי זניחים כמו better than ezra או הרכבים כמו הרולינס בנד.
הרעיון של פסקול “ליל הדין” היה לקחת הרכבי מטאל ורוק אלטרנטיבי ולערבב בביצועים משותפים.
יש שילובים טבעיים כמו Onyx עם Biohazard, יש שילובים פחות טבעיים כמו סוניק יות’ וסייפרס היל או פרל ג’אם (גם עם סייפרס היל).
זה הצליח.
פיית’ נו מור הקליטו שיר עם שבט הבו-יא.
שבט הבו-יא כשמו כן הוא. שבט.
שישה אחים, תושבי לוס אנג’לס, בנים של כומר.
והם לא שמנים.
הם מסמואה.
שנאמר (סמואל ג’קסון ‘בספרות זולה’):

היות ואני לא אהיה כאן (אולי) בימים הקרובים ומכיוון שאני לא רוצה שהפוסט שיעמוד כאן יהיה הפוסט האחרון והמעט קודר…
אם הייתם להקת גראנג’, איזו להקה הייתם?
נסו ותהנו?
זה מה שיצא לי:

Which Grunge Band Are You?

ושיר עד הפעם הבאה, על האדם שהקים להקה שתהיה האלטרנטיבה לאלטרנטיבה ולכן ניגנה רק שקט!

Talkin’ Seattle Grunge Rock Blues

hey, hey, my, my
rock and roll will never die
hang your hair down in your eye
you’ll make a million dollars

well i was in this band goin’ nowhere fast
we sent out demos but everybody passed
so one day we finally took the plunge
moved out to seattle to play some grunge
washington state that is
space needle
eddie vedder
mudhoney

now to fit in fast we wear flannel shirts
we turn our amps up until it hurts
we’ve got bad attitudes and what’s more
when we play we stare straight down at the floor
wowee
pretty scary
how pensive
how totally alternative

now to fit in on the seattle scene
you’ve gotta do somethin’ they ain’t never seen
so thinkin’ up a gimmick one day
we decided to be the only band that wouldn’t play a note
under any circumstances
silence
music’s original alternative
root’s grunge

well we spread the word through the underground
that we were the hottest new thing in town
the record guy came out to see us one day
and just like always we didn’t play
it knocked him out
he said he loved our work
he said he loved our work but he wasn’t sure if he could sell a record
with nothing on it
i said tell ’em we’re from seattle
he advanced us two and a half million dollars

(chorus)

well they made us do a video but that wasn’t tough
‘cuz we just filmed ourselves smashin’ stuff
it was kinda weird ‘cuz there was no music
but mtv said they’d love to use it

the kids went wild, the kids went nuts
rolling stone gave us a five-star review said we played with guts
we’re scorin’ chicks, takin’ drugs
then we got asked to play mtv unplugged
you should have seen it
we went right out there and refused to do acoustical versions of the
electrical songs we had refused to record in the first place
then we smashed our shit

well we blew ’em away at the grammy’s show
by refusing to play and refusing to go
and then just when we thought fame would last forever
along come this band that wasn’t even together
now that’s alternative
now that’s alternative to alternative
i feel stupid
and contagious

well our band got dropped and that ain’t funny
‘cuz we’re all hooked on drugs but we’re outta money
so the other day i called up the band
i said boys i’ve taken all i can
shave off your goatees
pack the van
we’re goin’ back to athens

נ.ב.
מסתבר שבפוורדפרס אפשר לתזמן פוסטים.
אז מה שאתם קוראים עכשיו הוא פוסט שחצה את הזמן והמרחב.
כלומר, הפוסט נכתב ב10 בערב יום האתמול בנצרת עלית והוא מתפרסם ב10 בבוקר בזמן שאני מרחק קילומטרים רבים ממקום כתיבת הפוסט.
זה לא הופך אותו למעניין, אבל כנראה שאי אפשר לקבל הכל.

הציטוט הזה לקוח משיר בשם Supertstar של ההרכב Cypress hill הרכב של ראפרים שגם אוהבים גיטרות.
למעשה, אחד מחברי ההרכב לוקח חלק בהרכב מטאל כשהוא לא בתפקיד עם החברים מסייפרס, ויותר מזה, סייפרס היל הקליטו אלבום שנקרא “חי בהופעה חיה בפילמור”.
קיים תקליט הופעה משובח של האחים אולמן.
להקת ראפ שמוציאה אלבום הופעה שמתכתב עם אלבום הופעה של אחת מלהקות הרוק-גיטרות המפורסמות של כל הזמנים?
הסמליות מדברת בעד עצמה כאן.
בשנת 2000 הקליטו סייפרס תקליט כפול שנקרא Skull & Bones. שצידו האחד הוקדש לראפ וצידו השני לרוק.
למעשה, גם לשיר שהזכרתי, Superstar, היו שתי גרסאות.
גרסת הרוק, הטובה יותר לטעמי, שכוללת קטע מראיון שנערך עם Everlast וגרסת הראפ שכללה ראיון עם אמינם.
מעניין ששני אלה הפכו מאוחר יותר לאויבים מרים וניהלו קרבות מילוליים מכוערים שהתבטאו גם במוסיקה שלהם.
בכל אופן, זו לא הפעם הראשונה שכוכבי רוק\ראפ תוקפים את העולם הזה שעל פניו, נתן להם כל-כך הרבה.
כבר ב1967 הקליטו ה Byrds שיר שנקרא So You Want To Be A Rock’N’Roll Star שאמר ש”אם אתה רוצה להיות כוכב רוקנ’רול’, אז תקשיב למה שיש לי להגיד. פשוט תקנה גיטרה חשמלית, קח את הזמן שלך ותלמד לנגן.
אחר כך הם מדברים על המחיר.
כמה שנים מאוחר יותר, כתבו הEagles, שיר קטן בשם hotel California שיש רבים המאמינים שעוסק בעבודת השטן.
פירוש נוסף ומקובל יותר הוא שהשיר עוסק בעצם בלהיות כוכב רוק, בהרס עצמי שמתלווה לכוכבות הזאת לעיתים כל-כך קרובות.
“ההתבהמות של כוכבי רוק” כפי שהגדיר זאת מישהו.
בכל אופן, אנחנו בFast forward machine וחזרנו לשנת 2006.
כבר לא צריך לקנות גיטרה וללמוד לנגן.
אפשר לנסות את המזל בריאליטי.
רוקסטאר:סובפרנובה היא העונה השניה של תוכנית הריאליטי “רוקסטאר”.
העונה הראשונה ליוותה את חברי להקת הרוק האוסטרלית Inxs, שחיפשו מחליף לסולנם המנוח מייקל האצ’ינס שנמצא תלוי לפני מספר שנים במה שהוא ספק התאבדות, ספק תאונה הקשורה למשחקי שליטה וסקס.
ככל הנראה לא מצאו בהפקה להקה גדולה מספיק שאיבדה סולם בנסיבות טראגיות (או לפחות לא להקה שהיתה מוכנה לשתף פעולה, כי כידוע, בעולם המוסיקה לא חסרות מיתות וטרגדיות), החליטו להקים להקה משלהם.
לשם כך אספו נבחרת מכובדת של כאלה שפעם היו גדולים והיום עיקר עיסוקם הוא בפרויקטים שוליים שרק מעריצים שרופים מכירים וגם זה לא בטוח.
דייב נבארו (מתהילת “גיינ’ס אדיקסן” וקצת מהפפרז), טומי לי (“מוטלי קרו”, בעלה שלעבר של פמלה אנדרסון), גילבי קלארק (גיטריסט “רובים ושושנים”) ואחרון חביב, ג’ייסון ניוסטד, נגן הבס לשעבר של מטאליקה, האיש שבהשראתו עברתי את שנות חטיבת הביניים עם תספורת מוזרה שכללה שער ארוך מלמעלה וגלאח נרחב באזור הצדעיים.
מכל אלה, יש משהו מאוד מכאיב בלראות אותו בין כל תאבי התהילה האחרים, אבל לזכותו יאמר שהוא הוגן ומתון ומותק ולא גורם לי להתבייש קצת בשבילו.
המתמודדים לא צריכים לעמוד במשימות ביזאריות, אלא בעיקר לשיר.
ואם כבר העירוב הלא קדוש בין רוק וריאליטי.
ערוץ vh1 מתגלה לי כבחירה הכי טובה לבילוי ערב שישי.
הערב מצאתי שם תוכנית שמכנסת חמישה כוכבי רוק על מנת שיכתבו מספיק שירים בכדי להעמיד הופעה תוך 12 יום.
הסולן הוא סבסטיאן באך, לשעבר הסולן הבלונדיני של סקיד רואו שהיו להקת hair metal, אבל יחסית היו בסדר.
נגן הגיטרה המובילה הוא טד ניוג’נט. גיבור גיטרה משנות ה70.
טיפוס הרד-נק האורגינלי.
פעם אחרונה ששמעתי עליו היתה כשהוציא ספר בישול שמסביר מה בדיוק עושים עם הבשר שזה עתה צדת או דרסת.
מספר שלוש הוא ג’ייסון בונהאם.
אני מנחש עלפי השם ועל פי הסגנון שזה הבן של ג’ון (המתופף המנוח של לד-זפלין).
על גיטרת הלווי מופקד סקוט איאן מAnthrax שיחד עם Slayer ומטאליקה, היוו את השילוש הקדוש של הת’ראש מטאל בשנות ה80 (ויסלחו לי חובב מגאדת’)
אחרון חביב, ושוב, זה שמבאס אותי לראות, הוא אוון סיינפלד מBiohazard (פוסט נפרד בדרך).
עוד דמות עם מקום של כבוד בהשכלתי המוסיקלית.
וגם כאן, כמו ג’ייסון ניוסטד ברוקסטאר, הוא לא מבייש את הפירמה.
בעוד סבסטיאן באך עסוק בלהשתכר, אוון עסוק בלתת בראש, לצעוק ולהנהיג את ההרכב על שלל טיפוסיו ההדוניסטיים.
בשלב מסוים זה הגיע לפיצוץ, כי החברים בלהקה עסוקים מדי מלהנות מהביקורים במועדוני חשפנות, הטירה המפוארת שבה שיכנו אותם, הטבחית היפה עם השם והמבטא המוזרים, ואוון הוא אוון.
איש של אמת.
לא נעימה ככל שתהיה.
“מתישהו, מישהו, יצטרך להגיד למישהו אחר שהוא גרוע”, הוא מסכם את החזרה הראשונה כשכל החברים עדיין תחת הרושם שהם באו לבלות ולא לעבוד.

בלי סיבה מיוחדת מלבד העובדה שבא לי.
גם הקליפ וגם השיר עצמו מבריקים בכל-כך הרבה רמות, שכל ניסיון
מצידי לפרוט את המורכבות הזאת למילים ייכשל.
אני אולי עוד אנסה.
אבל לא היום.
תקשיבו למילים, למוסיקה עצמה.
תסתכלו טוב טוב על התמונות.
מה שכמה זבובים שברחו מהצנצנת יכולים לעשות.
יצירה מושלמת ואפלה.

ועוד משהו בהמשך לפוסט הקודם וכל העניין הזה של לחיות מהר ולמות צעיר.
לפני כמה שנים רצה בילי קורגאן להוציא אלבום שנקרא “חברים ואויבים של המוסיקה המודרנית”. זה היה אלבום קונספט כפול עם סיפור על כוכב רוק בשם “גלאס”.
אני מניח שזה משהו שמזכיר את “החומה” של ‘פינק פלויד’.
מכיוון שאלבום האולפן האחרון של ה’סמאשינג פאמקינס’ נכשל טוטאלית מבחינה מסחרית, והאמת שגם מוסיקלית הוא לא היה כזה “שוס”, חברת התקליטים הטילה וטו ולא הסכימה לשחרר את האלבום המגלומני מעט.
במיוחד כשהפאמקינס (שכללו אז רק שני חברים מההרכב המקורי) כבר עמדו על סף פירוק ולא יכלו לגבות את שחרור האלבום בסיבוב הופעות לקידום המכירות.
בילי קורגאן דאג שיוכנו מספר עותקי ויניל (לא זוכר כמה בדיוק, אבל נדמה לי שמשהו בין 20 ל30 עותקים נוצרו) וחילק לחברים.
אחרי זה הוא הניף אצבע משולשת מול פרצופה של חברת התקליטים ושיחרר את התקליט כולו ברשת להורדה חינם.
אחרי הכל, עסקי המוסיקה עברו כברת דרך מאז שחברות תקליטים גנזו אלבומים על פי גחמה של מנהל כזה או אחר.
הרי סך הכל אלה המעריצים שחשובים, ולא המספרים שרואה החשבון מציג, לא?
בכל אופן, אחד השירים המוצליחם באלבום “החברים והאויבים…” נושא את כותבת הפוסט הזה.
הסברה היא שהשיר עוסק כנראה בסמים.
אבל אני מבין אותו בדרך אחרת.
בעיני, הוא אומר שיש דברים שהם חזקים יותר מכאן ומעכשיו, מהסיפוק המיידי.
יש דברים שחיים לנצח.
יופי, אמנות, אהבה, שירה, ספרות, מוסיקה.
כל אלה דברים גדולים מהחיים. גדולים ממני, גדולים ממכם.
דברים שראויים לחיות למענם.
זו לפחות דרך אחת לראות את הדברים.
לא כל דבר בעולם הזה הוא “אני”.
אני חושב שכותרת הולמת לשיר הזה (ועל פי הפרשנות הפרטית שלי:) יכלה להיות
I Agianst I והיא היתה מתאימה לו בצורה משולמת.

speed kills, but beauty lives forever
speed thrills, but beauty knows your name
i fell ill inside eternal winter, winter
and stood still beside eternal flame

כבר הזהרתי בעבר על כל מיני פיגורות אייטיז שמתקמבקות להם.
הנה עוד שם לרשימה.
דיוויד לי רות’.
מבכירי הhair metal וסולן ‘ואן-היילן’ לשעבר שחשב שהוא יכול לעשות את זה טוב יותר לבד וגילה שהעולם מלא בגברים שמצווחים בקול גבוה, לובשים בגדי עור צמודים ותסרוקות שאחראיות באופן ישיר על הרס האוזון.
או בקיצור, יש כמוהו אלף בשני סנט וזו הגיטרה של אדי שעשתה את ההבדל בינו לבין עוד קורבן אופנה בלוס אנג’לס של שנות השמונים.
אבל אני לא אתעכב על הפרטים כי הסיפור על כוכב שהשתן עלה לו לראש כל-כך מוכר וכל-כך לא מעניין.
אז עכשיו הוא לוקח חלק בטריביוט חדש ל’ואן-היילן’ שנקרא,” לפרוט עם השטן:הצד הדרומי של ‘ואן-היילן'” וכולו עיבודי קאנטרי.
האלבום כולל את מיטב נגני הקאנטרי בארה”ב (כך על פי האתר).
האמת? ממ ששמעתי עד עכשיו זה נשמע לא רע בכלל.
ודיוויד לי רות’ נראה יחסית בסדר.
כלומר, המראה שלו כיום הוא של מנחה בינגו בערבי כנסיה, אבל בהתחשב בכמה רע הטעם שלו היה פעם, אין אלא לברך על השינוי.
דייויד לי רות’ אז:

ודיוויד לי רות’ היום:

מוריסי כתב את זה על הרכב בשם James.
ההרכב חימם את ההופעה של ‘הסמיתס’ ומוריסי הכריז שהם “הלהקה הכי טובה בעולם”.
עברו השנים ומוריסי הוכיח שאצלו אין גוונים של אפור. הוא אוהב או שונא והכל בעוצמות מעוררות השתאות.
אז הוא כתב עליהם שיר שנקרא “אנחנו שונאים שחברים שלנו מצליחים”.
לא מזמן שמעתי שחבר שלי מצליח.
טוב, אני לא אקרא לו חבר בדיוק, אבל מישהו שאני מכיר מספיק טוב.
שכן לשעבר, ניגנו קצת ביחד, החלפנו מוסיקה.
מכרים.
מסתבר שהוא כתב שני שירים לאלבום שזכה בכל מיני זהב ופלטינה בשנה שעברה.
אני שמח להגיד שאני ממש לא שונא שהוא מצליח.
להפך, אני די שמח.
עקבתי אחרי הקריירה שלו, הלהקה שהוא היה חבר בה במשך שנים, ראיתי איך הם נלחמים ונלחמים ולא מגיעים לכלום למרות שהיו חתומים בחברת תקליטים.
הם הקליטו, גנזו, הקליטו, שוב גנזו, החליפו חברת תקליטים, בסוף יצא להם דיסק והם אפילו קיבלו (יחסית) הרבה השמעות ברדיו ובערוץ 24.
אבל הדיסק כנראה לא נמכר היטב והלהקה כולה, אחרי כל שנות המאבק, נכנסה לאיזה קפאון.
אז הוא כתב שירים לזמרת הזו, נתן שירים לעוד כמה אחרים, ואם לא במסגרת הלהקה, אני שמח שלפחות ככותב שירים הוא זוכה להצלחה מסוימת.
גם בגלל שהוא מוכשר, גם בגלל שהוא נשמה טובה.
הנה ג’יימס.

הפוסט המופתי ‘כמו אבן מתגלגלת’ של הספרנית הדילטנטית החזיר אותי לאחת התמונות האהובות עלי ביותר.
בין אם במגזינים ובין אם ממקור אחר.
ב1997 יצא הסרט ‘כביש אבוד’ שאת הפסקול שלו רקח המדען המטורף מהקטגוריה של האינדסטריאל (דאז), הלא הוא טרנט רזנור.
זה לא היה הפסקול הראשון של רזנור.
למעשה, היה לו פסקול קודם ומאוד מצליח לסרט ‘רוצחים מלידה’.
אני לא יכול להתחייב שהוא הראשון שעשה את זה, אבל הפסקול שילב קטעים מהסרט בין השירים והעריכה המבריקה של רזנור הביאה לכך שהפסקול הפך לסוג של ערך מוסף, חוויה מעצימה בפני עצמה גם אם לא ראיתם את הסרט.
אחר כך דברים מהסוג הזה הפכו להיות נפוצים יותר.
הפסקול של ‘רוצחים מלידה’ שילב בצורה שעל הנייר נראתה כמעט בלתי אפשרית בין לאונרד כהן, L7, פיטר גבריאל וLard, הסופר גרופ של אל יורגנסון ופול בייקר מMinistry, וג’לו ביאפרה מהDead Kennedys.
הפסקול של ‘כביש אבוד’ הצליח להתעלות על זה.
אם ב’רוצחים מלידה’ אפשר היה להרגיש את אווירת האלימות והכעס, ב’כביש אבוד’ מדובר במשהו הרבה יותר מצמרר.
השילוב שרקח רזנור בין קטעי הג’ז של אנג’לו באדאלמונטי, לבין רימיקסים שלו לדיוויד בואי, לבין מרילין מנסון, הביא לחווית האזנה על גבול הסוראליזם.
מכירים את ההרגשה הזו של לפחד ממה שאי-אפשר לראות? לפחד מהחשכה? זו בערך ההרגשה שהפסקול הזה גורם לה.
בפסקול הזה שמעתי בפעם הראשונה שיר יפהיפה של הSmashing Pumpkins בשם Eye, שאני לא חושב שהופיע באלבום רשמי.
לפחות לא מאלה שאני מכיר.
זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הפאמפקינס עושים אלקטרוניקה שקטה וזו היתה הסנונית שבישרה על השינוי שבא באלבום Adore שבילי קורגן כתב על הגירושים המאוד הרסניים שלו.
בכל אופן, לכבוד שיתוף הפעולה בין שני הענקים האקסצנטרים, ערך הרולינג סטון ראיון עם השניים תחת הכותרת the lost boys.
אלו התמונות שצורפו לראיון.
התמונה הראשונה היתה תלויה בחדרי במשך שנים רבות.

נ.ב.
הנרי רולינס משחק ב’כביש אבוד’ בתפקיד סוהר.
וזה אומר שהנרי רולינס מבקר פעם שלישית בבלוג הזה היום:)