אל”ף1 ואל”ף2 היו חברים שלי בתיכון.
את אל”ף1 פגשתי באוטובוס חזרה מלשכת גיוס בטבריה.
התחלנו לדבר על מוסיקה והוא סיפר לי שהוא אוהב את מגהדת’.
אני הייתי איש של מטאליקה, ככה שלא חשבתי שיש עתיד לקשר ביננו.
בכל זאת, נשארנו בקשר.
אחר כך הכרתי את אל”ף2.
בפעם הראשונה שפגשתי אותו הוא היה בחברת אל”ף אחד ושניהם היו בדרך לפיקדילי לגנוב דיסקים.
עניין נפוץ בחבר’ה (לא אצלי, מהשופליפטינג נגמלתי כמה שנים לפני כן).
אל”ף2 גם היה מאוד בקטע של מטאל אפל.
דת’, דום, גריינד, בלאק, גות’ ושאר שבדים.
עם הזמן הוא גם גרר את אל”ף1 והיות והתחלנו להסתובב ביחד לא מעט מה שאומר שגם אני נאלצתי לסבול.
my dying bride, at the gates, entombed, cynic, Burzum ואיזו להקה לא ברורה בשם ship of fools שהרושם שהשאירה על עולם המוסיקה שווה ערך לזה שהשאיר “דין” (אל תאמצו את הזכרון. תאמינו לי שהיה אחד כזה שהתחרה ב”אדם”) על המוזיקה בארץ.
אישית מעולם לא הייתי בקטע המטאליסטי.
כלומר, היו לי כמה פייבוריטיות משלי (ואת חלקן אני עדיין שומע).
ספולטורה, מטאליקה, Deicide, Fear factory, impaled nazarene וביוהאזארד.
רובן להקות מהירות ועצבניות ואילו המוסיקה של האלפ”ים היתה כל-כך איטית שהייתי מרגיש כנתון בסד עינויים צורמני.
אם לקצר סיפור ארוך ולא נורא מעניין, אני ואל”ף1 עדיין בקשר.
אל”ף1 גילה בחודשים האחרונים שיש דבר כזה אינטרנט.
אחרי חודשיים של הדרכה צמודה מצידי הוא למד סוף סוף להוריד שירים (בעיקר בסולסיק).
כמובן שכמו כל חובב מוסיקה שמגלה את נפלאות השיתוף, הוא משלים חסכים מהילדות.
וכך אני מוצא את עצמי בשבועיים האחרונים מקשיב לMy Dying Bride בכל פעם שאני אצל אל”ף1.
אני לא חושב שיש דבר רע בלהקשיב בגיל שלושים לאותה מוסיקה ששמעתי בתיכון.
את ניק קייב שמעתי כבר בגיל 13. את לו ריד גיליתי מאוד מוקדם, ובכלל אני מחשיב את הטעם שלי כלא רע בכלל כבר אז.
אף אחד בחנות הדיסקים המקומית לא שמע על rage against the machine לפני שביקשתי שיביאו את הדיסק שלהם (אל”ף1 אחראי על הבאת פרל ג’אם לחור הקטן שלנו, ועד היום לפעמים אנחנו משחקים במשחק ה”מי הביא איזו להקה לעיר”).
אני לא אוהב את הגטו הזה שאנשים מסוימים חיים בו לגבי העדפות של מוסיקה על פי גיל.
במדינות מתוקנות כמו ארה”ב אפשר לראות אנשים בגיל40 ו50 בהופעות של מטאליקה ואף אחד לא מרים גבה.
ועדיין, בכל פעם שאני אצל אל”ף1, שומע את My Dying Bride (שאגב, אני די מחבב ביחס לאחיותיהן לז’אנר), אני לא יכול לברוח מההרגשה של כמה החיים שלי נתקעו אי שם בעבר.
עם אותם אנשים ואותן עבודות ואותם חלומות שלא מתגשמים.

לעידן אלתרמן יש בלוג.
ולא סתם בלוג, אלא בלוג מוסיקלי.
ולא סתם בלוג מוזיקלי אלא בלוג מוזיקלי משובח!
הפוסט הראשון בבלוג נקרא על קו הזינוק ובחלק של תעודת הזהות המוזיקלית, הוא הזכיר את סצנת האוטובוס בסרט “כמעט מפורסמים”.
עכשיו, אני לא יודע אם כתבתי את זה כאן (אני די בטוח שכן), אבל כמעט מפורסמים הוא אחד הסרטים המועדפים עלי וסצנת האוטובוס היא האהובה עלי מתוכו.
להזכירכם (ולמי שלא ראה), הנער וויליאם מילר שמלווה את הלהקה כעיתונאי, נוכח בארוע מינורי שאיכשהו מביא להתפרצות של כל התסכולים שמתחת לפני השטח בין חברי הלהקה.
האגו, משחקי הכבוד, הזמר שמרגיש לא מוערך מספיק, הכעסים שצברו חברי הלהקה אחד כלפי השני ובמיוחד כלפי נגן הגיטרה המוכשר ראסל האמונד שנותן להם להרגיש שהם פחות טובים ממנו.
כשראסל עוזב את חבריו בזעם מאחור, הנער מלווה אותו עד שהם מוצאים עצמם במסיבה שמארגנים כמה ילדים מקומיים.
ראסל נוטל סמים ומשתטה (עומד על גג הבית וצועק שטויות כמו “אני אל מוזהב”).
אחר כך כשהHigh יורד ומגיע הדכאון, ראסל פונה נגד וויליאם עצמו ומאשים אותו בהיותו מרגל.
“האויב. הוא רושם הכל בעיניים שלו…”
המסכה של ראסל, הגיבור הנערץ של ווליאם, נתלשת.
חברי הלהקה מגיעים למקום וכולם עולים חזרה לאוטובוס המסע שלהם.
כולם שותקים ועדיין תחת השפעת המריבה ההיא והאוטובוס יוצא לדרכו.
ברקע אקורדים ראשונים מתוך השיר “רקדנית זעירה” של אלטון ג’ון.
הבסיסט, הלא הוא מרק קוזלק (Mark Kozelek) מהרכב ה Sadcore/Slowcore המעולה ציירי הבית האדום, מתחיל לשיר ולאט לאט מצטרפים האחרים ונדמה כאילו כל הכעסים נשכחו.
כאילו בכוחה של המוסיקה לרפא פצעים של הנשמה.

ודייב גרול עושה קאבר מחווה משעשע לאותו השיר (“בואו נדלג על כל הזבל ונגיע ישר לפזמון כמו בסצנת האוטובוס…”)

שני נושאים נדושים למדי.
כמו בסרט “בלוז” של ספייק לי כשהגיבור, נגן הסקסופון שמגלם דנזל וושינגטון מדבר אל הקהל ואומר בטון חצי מתבדח חצי מריר שמה שהעולם צריך זה לא עוד שיר אהבה.
אמת פשוטה.
למרות זאת, אני די בטוח שהעולם צריך עוד אהבה.
מצאתי את המילים כאן.
היינריך היינה כתב ושלמה טנאי (כנראה) שיפץ קצת בתרגום.
שפי ישי שהוא(או שהיה) בעלה של יהודית טמיר ששרה על רומיאו בימי מלחמת המפרץ הראשונה, הלחין.
כנראה לאלבום הסולו שיצא לו לפני די הרבה שנים.
אין לי שמץ של מושג איך הלחן נשמע, אבל התעוזה של להלחין טקסט של משורר, של היינריך היינה? אני מסיר את הכובע בפני אדם שלא מפחד לכוון גבוה.
אז הנה שיר על אהבה שכן מצליח להגיד משהו.

אהבה ושנאה

כמה הם עינו אותי,
הכעיסו עד צאת הנשמה,
אלה מרוב אהבה,
אלה מרוב שנאה.

הרעילו לי את הלחם,
ורעל מזגו אל כוסי,
אלה מרוב אהבה,
אלה מרוב שנאה.

אך זאת שיותר מכולם
עינתה וגרמה דאבה,
אותי לא שנאה מעולם,
ומעולם אותי לא אהבה.

לפעמים הראש שלי מלא בכל-כך הרבה מחשבות שאני חש שאם אני לא אוציא אותן איכשהו, בדיבור או בכתיבה, אני אמות.
אני לא נרדם בגלל שזה לוחץ לי בראש.
בפעמים אחרות אני מרגיש שאני רוצה לדעת דברים.
יש כל כך הרבה ידע בעולם ואני רוצה את כולו.
וכמו שקורה לפעמים כשרוצים יותר מדי, זה חומק לי מבין האצבעות.
אני צריך להתרכז במה שחשוב, אבל אף פעם לא ידעתי וכנראה שאני אף פעם לא אדע איך.
בפעמים אחרות אני מרגיש שאני יודע יותר מדי וזה משתק.
צ’רלי פארקר אמר פעם משפט שאפשר לנסח בפשטות כ”תלמד ואז תשכח מזה”.
אני לא יכול לשכוח מזה וזה משאיר אותי כבול.
פעם, די מזמן, טענתי שמילים חשובות לי.
כשאני מקשיב לזמר או ללהקה, אני צריך שהמילים ירגשו אותי.
כל הגיבורים שלי דאז היו תמלילנים מעולים לפני כל דבר אחר.
ניקקייבלורידלאונרדכהן.
אהבתי גם כאלה שלא היו משוררים, אבל המילים שלהם אמרו לי משהו.
כמו הנרי.
היום אני לא שומע מילים.
רק מוסיקה.
אולי בגלל זה אני נוהג להצהיר, לפעמים, שאני לא אוהב מוסיקה.
כי אני לא שומע שום דבר חדש שיעניין אותי מוסיקלית.
סיפור אימה שקראתי פעם סיפר על אדם שביקש את הכוח לראות דרך דברים.
בהתחלה הוא ראה דרך קירות, וכספות, ואז הוא ראה דרך בגדי נשים.
אבל הוא לא יכול היה לשלוט על זה והראיה שלו הפכה לחזקה יותר ויותר.
הוא ראה דרך הבגדים אל מתחת לעור של אנשים ואז דרכו את העצמות והכוח שרצה כל-כך הפך לקללה.
יש אנשים שנשבעים לי באהבתם למוסיקה.
מפגינים ידע בשמות.
מעניין אותי אם הם באמת מבינים מה הם שומעים.
אני מנייאק אליטיסטי.
חוץ מהפעמים שאני מתמכר למוסיקת פופ טיפשית.
גם זה קורה לי לפעמים כשאני עייף מהמלחמה.
פעם אהבתי את רדיוהד, אבל אני לא מקשיב להם יותר כבר הרבה זמן.
העניין הוא שלא שהמוסיקה שלהם משעממת או מאכזבת אותי.
בדיוק ההפך.
המסע המוסיקלי שלהם רק מדהים אותי יותר ויותר.
אבל כולם אוהבים אותם.
קונצנזוס מקיר לקיר.
איכשהו כשכולם ביחד, אני מוצא את עצמי מתרחק.
זה לא בשליטתי.
טיפשי, אני יודע.
אולי הגיע הזמן לחזור להקשיב להם.

הסרט “צומת דרכים” (אין קשר לסרט Crossroads של בריטני) מספר על עילוי גיטרה צעיר שמחליט לעזוב את בית הספר ג’וליארד למוסיקה קלאסית כדי למצוא את השיר האבוד של רוברט ג’ונסון מוסיקאי בלוז אגדי שעל פי האמונה מכר את נשמתו לשטן בעבור הכשרון, מיתוס פופולרי שצוטט בכבדות גם ב”אחי, איפה אתה” של האחים כהן.
הוא מאמין שלמרות שנהוג לחשוב שכל השירים שהקליט רוברט ג’ונסון מוכרים, יש עוד שיר אחד שנכתב אך מעולם לא הוקלט ואם ימצא את השיר הזה, הוא יהווה עבורו פריצת דרך לעולם הבלוז.
השלב הראשון במציאת השיר האבוד הוא איתורו של ווילי בראון שהיה נגן המפוחית שליווה את רוברט ג’ונסון (ומוזכר בשיר Crossroads)
כמובן שהוא מוצא אותו והשניים יוצאים למסע לדרום העמוק כדי למצוא את אותה צומת דרכים מיתולוגית שבה מכר ג’ונסון את נשמתו.
כמובן שזה לא כזה פשוט ומתברר שגם ווילי בראון מכר את נשמתו לשטן.
ברגע השיא של הסרט הגיבור עולה הגיבור לדו-קרב גיטריסטים מול לא אחר מאשר סטיב ואי (שבין שאר הדברים שעשה בחייו היה נגן בהרכב של פראנק זאפה ונחשב לאחד מגדולי הוירטואזים של ימינו בגיטרה חשמלית).
הפרס? הוא יפדה את נשמתו של חברו ווילי מידי השטן המכונה בסרט לגבה שמסורתית זו דמות שהשורשים שלה נטועים בוודו של עבדים שהגיעו מהאיטי (כמו גם תרבויות שחורות אחרות)
אם יפסיד, הוא יארח חברה לווילי בראון בגיהנום.
בקיצור, מצאתי ביוטיוב כמה מרגעי השיא של הסרט.
ההסכם בצומת הדרכים, והדו-קרב.
ואם תהיתם מאיפה קרטה-קיד יודע לנגן כל-כך טוב על גיטרה, אז הוא לא.
למעשה מי שמנגן הוא סטיב ואי עצמו ובחלקים מסוימים (הבלוזיים יותר) ניגן ריי קודר, אותו אחד שהלחין את הפסקול של “פריס טקסס” של וים ונדרס ועבד איתו גם ב”בואנה ויסטה סושייאל קלאב” והפיק את הפסקול של הסרט.
רגע של אירוניה בקליפ: סטיב ואי וקרטה-קיד מנגנים קטע של פגאניני.
כנר שגם לשמו נקשרו שמועות על עסקה עם השטן.
למעשה, קראתי פעם שהדמות של ואי בסרט מחקה דברים שיוחסו לפאגניני עצמו למשל גלגול העיניים בזמן הנגינה, השיער וכו’

וקטע בונוס: סצנת הפתיחה של הסרט.

משהו שנכנסתי אליו רק בגלל שהתיאור והסקרנות משכו אותי וגיליתי שהוא ממש לא רע.
באתר יש קישורים להורדה של עיבודי סרף מיוזיק למוסיקה קלאסית.
העיבודים לקוחים מאלבום של אדם בשם טקאשי טראוצ’י (Takeshi Terauchi)שהוא (כנראה) מוסיקאי יפני ידוע.
הנה דוגמא מוצלחת.
ושאפו על העטיפה.

משהו שנכנסתי אליו רק בגלל שהתיאור והסקרנות משכו אותי וגיליתי שהוא ממש לא רע.
באתר יש קישורים להורדה של עיבודי סרף מיוזיק למוסיקה קלאסית.
העיבודים לקוחים מאלבום של אדם בשם טקאשי טראוצ’י (Takeshi Terauchi)שהוא (כנראה) מוסיקאי יפני ידוע.
הנה דוגמא מוצלחת.
ושאפו על העטיפה.

זה סוג של עוורון.
אני לא אחדש לאף אחד אם אני אספר שיש בארץ המון היסטוריה ומיתולוגיה (בהתאם לתפיסתכם את התנ”ך והברית החדשה).
לא רק מהסוג הציוני אלא משהו גדול יותר.
כשהייתי חייל ונסעתי לרמת הגולן הגולן, תמיד עברתי ליד קבר חבקוק הנביא.
אפילו פעם אחת לא חשבתי לעצור ולבקר בו.
בחיפה יש את הכרמל שם שרף אליהו הנביא את נביאי השקר של אחאב.
יש את הגלבוע שאותו קילל דוד ב”אל טל ואל מטר” לאחר נפילת שאול.
שלא לדבר על המקומות הקדושים לנצרות באזור שאני גר בו ועל חוף הכנרת.
לי (ולרובנו) כל המקומות האלה כמעט בלתי נראים.
זה לא מפתיע.
אני מניח שגם תושבי פאריס לא מקדישים שניה של מחשבה לאייפל.
חשבתי על זה כשהקשבתי לאלבום ההופעה “ג’וני קאש בסאן-קוונטין”.
על מה רואה אדם שזו הפעם הראשונה שבה הוא מגיע למקום שעליו הוא רק קרא.
מקום שהוא חונך להאמין שהתרחשו בו ניסים.
ב1969 הופיע ג’וני קאש מול אסירים בבית כלא ידוע לשמצה בשם “סאן קוונטין” שידוע ככלא קשוח שאיכלס כמה מהאסירים הידועים לשמצה ביותר בארה”ב וביצע שיר שנקרא “הוא הפך מים ליין” באלבום שהפך למיתולגיה מייידית (נדמה לי שזה האלבום הראשון של ג’וני קאש שהגיע לראש המצעדים).
ההופעה צולמה עבור הטלוויזיה הבריטית מה שהביא את ג’וני להעיר שהבחורים בטלוויזיה הבריטית מנסים להגיד לו איך לעמוד ומה לנגן, אבל הוא לא מופיע בשבילם והוא יעשה את מה שבא לעשות כמו שהוא רוצה, מה שהביא לקריאות נלהבות מהקהל השבוי (תרתי?).
וזה מה שיש לג’וני קשישא לספר:
“אני וג’ון (אשתו June carter) נסענו לארץ ישראל בחודש מאי בשנה שעברה.
יש לנו טייפ מקליט ולקחנו אותו איתנו ויש דברים בעולם הזה שכל אדם רוצה לראות ולשמוע בזמן או אחר בחייו.
במיוחד בשבילכם כאן אני חושב ש…וזו הרגשה טובה להביא בחזרה את הצלילים של המקומות והאנשים משם.
אני יודע שהרבה אנשים כאן הם כמו שאני הייתי, הם תמיד היו חשובים לכם, השירים והסיפורים על ישראל.
נסענו לנצרת, ולכנרת וטבריה, ירושלים, ויה-דלרוזה, הכותל המערבי…
אני רוצה לספר על הביקור בכנא, עיירה קטנה מעבר לגבעות של נצרת.
יש שם כנסייה הבנויה על באר על פי המעיין שאת המים שלו הפך ישו ליין, איפה שהנס הראשון התרחש.
נכנסו לכנסייה ושמענו את המים, ההד שלהם.
זה הרשים אותי כל-כך שכשיצאתי משם, שאם אי פעם הייתה לי השראה, זו הפעם הזו, ממה שראיתי ושמעתי עכשיו.
ומה שאמרתי היה “הוא הפך מים ליין, מכל הדברים…”.
בדרך לטבריה, במכונית, בדקות שלאחר מכן כתבתי את השיר הזה…”
זה הסיפור על ג’וני קאש בכפר כנא.
למרות שאני יודע מה התרחש שם (או לפחות, על פי האמונה הנוצרית התרחש שם), והחשיבות שלו לעשרות מיליונים אנשים, כשאני מביט עכשיו מהחלון, מסתכל על כפר כנא, אני עדיין נלהב יותר מזה שג’וני קאש היה כאן מאשר מכל דבר אחר שקשור למקום.

תוספת מאוחרת ולא ממש קשורה:קראתי בוויקיפדיה את הערך על סאן-קוונטין ולמדתי שהדמויות בסרט Cube נקראות על שם בתי כלא שונים.

מצאו את ההבדלים.
מאותה הופעה, ג’וני שר על הנער שקראו לו סו.

מטאליקה בסאן-קוונטין.

אחד מסיפורי הילדות הזכורים לי ביותר הוא הסיפור על איך צדים פילים לבנים.
על פי הסיפור, היו פעם שני סוגים של פילים בעולם.
הפיל הלבן שהיה מאוד מאוד חכם ולכן היה קשה לצוד אותו.
הפיל האדום לעומתו, היה טיפש ולכן גם היה קל מאוד לצוד אותו.
כשרצו הציידים ללכוד את הפיל הלבן והחכם, הם המציאו שיטה.
הם הציבו שלט שאומר 5=2+2.
כשהפיל הלבן היה רואה את השלט הטיפשי, הוא היה מאדים כולו מכעס ופילים אדומים כידוע, קל לצוד.
זה בערך מה שקורה לי לפעמים.
אני מתעצבן משטויות ואז אני נתפס.
אני יכול להתעלם, אבל לרוב אני פשוט (גבר מ)מאדים
ב’ידיעות אחרונות’ של היום יש ידיעה העוסקת בשלומי צידקי, נגן הבס של אביב גפן המואשם באי-אילו עבירות מין.
בדרך כלשהי קרה שממלא המקום של צדקי בהרכב המלווה את אביב גפן הוא ספי אפרתי, בנו של אותו השופט (חנן אפרתי) המשמש במשפטו של צידקי.
נתחיל בכותרת “הגיטרה לא נופלת רחוק מהעץ”.
הטיפשות כאן די מדברת בעד עצמה, אז נמשיך הלאה.
וכך נרשם בכותרת המשנה:”השופט חנן אפרתי הודיע בתחילת המשפט של הגיטריסט שלומי צידקי, שהבן שלו גיטריסט כמו הנאשם, ושמאז המעצר הוא החליף אותו בלהקה של אביב גפן. אחר כך הוא שאל את נציגי התביעה וההגנה אם הם רוצים שהוא יפסול את עצמו”.
לידיעת עורכי הכותרות ב’ידיעות’:גיטרה היא כלי נגינה בעל שש מיתרים.
הבחור בתמונה המצורפת, אוחז בכלי נגינה בעל ארבעה מיתרים.
כלי הנגינה הזה נקרא בס חשמלי.
נכון, הוא קצת דומה לגיטרה.
יש לבס גוף עץ מכוסה לכה, פיק-אפים (מיקרופונים מתחת למיתרים), צוואר, סריגים, מפתחות כיוון.
לרוב גם מייצרים את כלי הנגינה הזה בשיטה וסוגי עץ התואמים לדרך שבה מייצרים גיטרות חשמליות.
הכיוון של שני אלה מתבסס על השיטה הידועה כ”כיוונון מושווה” שמבוססת במידה רבה על עבודתו של יקיר הדוג’ו – י. ס. באך.
ובכל זאת, בס חשמלי היא כלי נגינה שונה מאשר גיטרה חשמלית.
בסיסט אינו גיטריסט.
אני גם לא בטוח לגבי נכונות המונח “גיטרת בס”.
בדיוק כמו שבוזוקי, יוקללי, בנג’ו ושאר כלי נגינה אשר להם גוף, צוואר עם סריגים, יתדות כיוון ומאפיינים משותפים נוספים עם הגיטרה לא מזכים את בעליהם בתואר “גיטרת בוזוקי” או “גיטרת בנג’ו”, אני דורש(!) לא לטעון שנגני בס הם גיטריסטים.
בגוף הכתבה דווקא התייחסו גם לשלומי צידקי וגם לספי אפרתי כנגני בס (בניגוד לכותרת המשנה).
הומור מוסיקאים לסיום:
כמה גיטריסטים צריך כדי להחליף מנורה? 1000.
אחד כדי להחליף, 999 כדי להגיד שהנדריקס\ג’ימי פייג’\סטריאני, היו עושים את זה טוב יותר.
ועוד אחת בשביל האיזון:
איך קוראים לבחור שמסתובב עם הלהקה? הבסיסט.
ועכשיו באמת הסיום:
הנה אחד שאף אחד לא יעז לקרוא לו גיטריסט.
בוטסי.
התחיל בתור הנגן של ג’יימס בראון, היה קצת עם פרלמנט\פאנקדליק (בי נשבעתי שיום יבוא ואני אכתוב את הפוסט ובו אספר איך ג’ורג’ קלינטון הביא אותה בהפוכה לחברת התקליטים כשפירק את ‘פרלמנט’ והקים אותה מחדש תחת השם ‘פאנקדליק’).עשה עוד הרבה דברים (רובם לא מעניינים למען האמת), אבל הכי חשוב, הפך לאב-טיפוס של הבסיסט הFאנקי.
והיות ואין לי איך לשמוע ולבחור רצועה כלבבי, אני אלך על בטוח עם די-לייט.
בוטסי גם מנגן בשיר וגם מפציע בקליפ (ונדמה לי שהבס ליין בצורתו המקורית שייך דווקא להרבי הנקוק, אבל אל תתפסו אותי במילה), שזה יפה מאוד בהתחשב בעובדה שהקשר שלהם אליו התחיל בדגימה ששלח אליו אחד מחברי הלהקה עם בקשה לבוא לבקר.

בעקבות הפוסט הבאמת נהדר של ליהיא, נכנסתי לאתר של סיימון וגארפונקל והתאכזבתי מעט.
האתר מאוד מצומצם ועושה רושם שכולו מכוון כדי למכור DVD חדש.
לא היסטוריה, לא תמונות ארכיון נדירות, לא אנקדוטות לא ידועות, לא ספר אורחים עבור המעריצים.
קנו את הDVD וזהו.
אין לי ספק שידם של סיימון וגארפונקל לא מעורבת באתר והכל מגיע מחברת התקליטים, ועדיין, זה צובט מעט בלב.
האתרים הפרטיים של השניים, למרות שגם הם מטבע הדברים מנוהלים על ידי צד שלישי, נותים קצת יותר כבוד.
של סיימון קצת דליל (כרגע), אבל מאפשר האזנה לאלבום האחרון שלו.
שעשעה אותי התמונה* באתר של סיימון וגארפונקל.
הצמד עומד מול אולם חשוך (וריק?), דמותם מוצלת, כאילו הם שני אלמוניים שעושים את הצעד הראשון.
ובכן, בהחלט נראה כאילו השניים לא השתנו מאז הסיקסטיז.
פול סיימון עדיין נמוך, גארפונקל עדיין מסתובב עם תסרוקת מעוררת השתאות.

דברים מעניינים שלא ידעתם (נניח) על פול סיימון וארט גארפונקל:
0>פול סיימון נשוי לאדי בריקל שפעם היה לה להיט לא רע לחלוטין בשם What i am
1>אחד המערכונים האהובים עלי מSaturday night live, מציג את בני דמותם המאוד צעירים של סיימון וגארפונקל שמתאמנים בחדרו של אחד מהם בנגינה על טובה.
הם גרועים והם יודעים את זה. אחד מהם אומר שהוא היה מוכר את נשמתו לשטן עבור כשרון.
כמובן שהשטן מופיע והשניים חותמים על חוזה שמבטיח להם תהילת נצח וכשרון.
כשמגיע יומו של פול סיימון להחזיר נשמתו לבורא עולם, השטן מופיע ודורש את שלו.
פול סיימון מגלה שהעונש שלו על החוזה הוא לבלות את הנצח במעלית עולה ויורדת בזמן שמושמעת גרסת מוסיקת מעליות לשיריו שלו!
2>דברים חשובים לדעת על ארט גארפונקל: המממ….הוא היה בסיימון וגארפונקל?

*האמת היא שהתמונה באתר משדרת המשכיות יפה לעטיפת האלבום החדש שלהם.