זה קטע אחד כזה ופתאום כל העייפות וכל הדאגות עפות מהחלון.

הדבר שאני הכי אוהב בroots הוא זה שהם יודעים מאיפה הם באו, מוסיקלית.
הם לא מרגישים שהם גדולים מדי לתת כבוד למי שהם למדו ממנו, ולא מתיימרים להיות אלו שהמציאו את הגלגל.
השילוב של ההשפעות האלה עם הכשרון של חברי להקה, מביא בעיקר דברים טובים.
הדבר האחרון הוא wake up
אלבום של גרסאות כיסוי ביחד עם הפסנתרן ג’ון לג’נד כאשר השירים שזוכים לביצוע מחדש הם שירי מחאה משנות ה60 וה70.
ומה שקורה לחובבי מוסיקה כמוני, זה צורך ללכת ולחפש את המקור.
מזה מתחילה היכרות עם עוד המון מוסיקה שלא הייתי מכיר בלי הרוטס (והפפרס, לצורך העניין, שגם הם בראש מאד דומה)
בגלל זה הם להקה כזו גדולה בעיני, כי אפשר להקשיב להם בלי ציפיות, לשפוט אותם לפי מה שמתנגן באוזניים ועדיין לזכות בחוויה מוסיקלית, ואפשר לזרום איתם אל ההיסטוריה ולגלות עולם חדש לחקור, ולהיות פנאט של מוסיקה, בהחלט מרגש לפעמים כמו לגלות ארץ חדשה.
השיר שאני הכי אוהב כרגע, מתוך האלבום הזה, הוא
compared to what.
שיר ג’אז של הספתרן לס מקאן ונגן הסקסופון אדי האריס.
בינתיים הצלחתי לגלות דברים חדשים של שני אלה, או לפחות חדשים עבורי, אבל עדיין מוקדם מכדי לכתוב על זה.

מקור

שווה כמו המקור.

כבר בפתח וגם עליו אנשים מדברים, מה שלא ממש קרה לאחרונה.
דיבור על משהו חדש של REM, הכוונה.
מטבע הדברים, כמובן שהם לא סבלו מהתעלמות מוחלטת.
בכל זאת, אחת הלהקות הגדולות האחרונות של אמריקה, אבל זה לא באמת היה זה, לא מצד הלהקה ולא מצד הקהל.
אני לא יודע כמה סטייפ והחברים אהבו או שנאו את המצב.
יש בי חשד שלהם היה מאוד נוח עם המצב של השנים האחרונות.
בכל אופן, עוד כמה ימים ויש אחד חדש ונדמה לי שהפעם יש איזשהו באז, ציפיה אמיתית.
אולי בגלל, כמו שכבר אמרתי, היא אחת הלהקות הגדולות האחרונות של דורנו, אולי בגלל שלהרבה חובבי מוסיקה הכל נראה ונשמע כמו מדבר אחד גדול ואז הלב רוצה את מה שהוא מכיר.
יש דברים טובים בחוץ, תמיד, ורק צריך לדעת איפה לחפש, אבל כמה להקות הן “להקות של החיים? לא מספיק.
ויודעים מה? ממה שהספקתי לשמוע, עושה רושם שמשהו טוב בדרכו אלינו…
ואם תקשיבו ממש טוב, תשמעו ברקע, את אדי וודר.

כולם אומרים שאת האלבום הזה צריך לשמוע באוזניות.
הקשבתי לו פעם אחת, לא באוזניות, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא שהאוזניות זה בטח בגלל שהשירים נכנסים מאוזן אחד ויוצאים מהשניה, ולא ממש משאירים משהו.
לא שופטים אלבום על פי האזנה אחת, כך תמיד טענתי, אבל בואו נהיה כנים,
כמה אלבומים שמענו בחיים וידענו מהראשון שיש כאן משהו אחר, רגע שרק מי שאוהב מוסיקה, באמת אוהב, ידע כמה הוא משמעותי ויקר ונדיר?
זה קרה מספיק פעמים כדי לדעת שגם פעם אחת יכולה להספיק כדי לדעת אם אתה אוהב או שונא או אדיש.
החדש של רדיוהד? כרגע אני אדיש, אבל אני רוצה לשמוע אותו באוזניות, סתם ככה, כדי להבין ממה ההתרגשות.
אני מניח שמה שבאמת מפריע לי זה לא האלבום עצמו אלא ההשתפכות סביבו, שמביאה אותי לחשוב האם באמת הקשיבו לו וכמה פעמים, לפני כל הכתרים שנקשרו סביבו.

להנאת הקוראים, מצורפים שני שירים של רדיוהד מהזמן שעוד לא היו “הלהקה הכי טובה בעולם” , אבל היו להקה שכותבת שירים מעולים.

בפעם הראשונה הכרתי אותה עם הביצוע ל Need You Tonight במסגרת מועדון האלבום של בק.
הרעיון פשוט.
כמה חברים נפגשים ומקליטים מחדש אלבומים שלמים.
בלי להתאמץ יותר מדי.
אינקסס, מחתרת הקטיפה, יאני, לאונרד כהן וסקיפ ספנס הם חמשת האומנים שזכו להקלטה מחדש.
חלק מהתוצאות מפעימות ממש.

ויש כמובן את St. Vincent.
.קראתי עליה קצת והיא בהחלט הספיקה לעשות דברים
להיות חלק מהפוליפוניק ספרי ולהופיע עם Sufjan Stevens.
ללמוד שלוש שנים בברקלי רק כדי להגיע לתובנות שבתי ספר למוסיקה ובתי ספר בכלל זה בעיקר בקשר לציונים, וגם אם יש לזה מקום בעולם, וכדאי ללכת וללמוד כמה שיותר ואז לשכוח את זה הכי מהר כדי להתחיל ולעשות מוסיקה.
ויש את השם שלה…
בתעודת הזהות כתוב אנני ארין קלארק.
שם טקסני הגון.
אבל היא מעדיפה את St Vincent.
על שם המרכז הרפואי הקתולי, וינסנט הקדוש.
זה המקום שבו נפטר ב1953 המשורר הוולשי דילן תומס.
“זה המקום שאליו הולכת השירה כדי למות. זו אני”

בעקבות הפוסט “ימי הרדיו” של הספרנית, גיליתי את השיר הזה, Songs out of clay של אחד, אל סטיוארט, שנדמה לי ולא היה לי עדיין העונג להכיר.
“הו, אני יודעת שאת אמן”, היא אמרה.
“בגלל שאתה עושה את השירים שלך מחימר. נושא את העפר על ידייך ועל פניך ואתה לעולם לא מאבק אותו מעליהם לגמרי.
ניסית לפסל את האמת המושלמת כשכלי הנגינה נשבר בידך”.
ההמשך כאן.

[audio:http://minorcrisis.net/files/03%20-%20songs%20out%20of%20clay.mp3]

הסיבה שאני אוהב את השיר הזה היא הלחן (או העיבוד, אם לדייק).
השיחה הזו בין הבס לגיטרה.
יש בקצב האיטי של השיר יש משהו קצת נוגה וקצת מהפנט.
והמילים…
“אני אפרוש זרועותי, אעמיד פנים שאני חופשי לנדוד.
אני אפלס דרכי דרך עוד יום בגיהנום”.
השיר הזה מדבר על להיות בודד גם כשאתה לא לבד.
אולי גם על כעס ועל להרגיש לכוד.
אני לא יודע.
ככל הקשור לפרל ג’אם, בעיני המילים שלהם תמיד אניגמטיות משהו.
זה לא בהכרח רע.
ככה כל אחד יכול למצוא לעצמו משהו לאהוב בכל שיר.
לעצום עיניים ולחשוב שזה אולי מדבר על מישהו כמוהו.

ובינתיים גיליתי שקיים ביצוע משותף בין אדי וודר לבין בן הארפר החביב עלי מאוד ומסתבר שהם שיתפו פעולה מספר פעמים (גם עם כל להקה).
אחלה ביצוע (רק כמה אדי מדבר עד שהוא מתחיל לשיר:)

ב29 בדצמבר 1876, נולד גדול הצ’לנים של המאה ה20.
אם לא הייתי ידוע לשמצה כמאבד דיסקים הייתי מעלה לרשת כמה קטעים שלו שאני אוהב במיוחד.
אני זוכר שכאשר קראתי את האוטוביוגרפיה “שמחות ותוגות; הרהורים לפאבלו קזאלס” שכתב ביחד עם אלברט קהאן, יכולתי להרגיש את האהבה הרבה שלו למוסיקה, את הרגשת הפליאה שלו לנוכח יופיה הרב.
ניגוד כמעט מוחלט לאוטוביוגרפיה הצוננת של דניאל בארנבוים שקראתי קצת לפני קאזלס.
כמה ציטוטים שמלמדים על האדם שמאחורי האגדה (לקחתי מהוויקיציטוט): 1) “כל דבר שהוא אנושי חשוב יותר מאהבתנו ליפה, למוזיקה, לציורים.” 2) “אתה יכול לעשות הרבה למען האנושות באמצעות המוזיקה, באמצעות כל דבר אצילי, אך גדולה מכל היא האהבה, האהבה לכל החיים האלה” 3) “המוזיקה הייתה לי אוקיינוס ששחיתי בו כמו דג קטן. המוזיקה הייתה בתוכי ובכל מה שעטף אותי; היא הייתה האוויר שנשמתי למן היום שבו עמדתי על רגליי והתחלתי ללכת”

כמה תמונות מתוך הספר שהזכרתי:

והפורטרט המפורסן שצילם יוסף קארש.

ומוסיקה:

ביחס לאחד שיש לו יומרות של אחד ש”מבין במוסיקה”, אני מודה שלמקרא סיכום השנה במוסף “7 לילות”, בעיקר גירדתי בראשי תוך כדי המהמום “מי?…מה?…מי אלה?”
אני חושב שעד לרגע זה לא שמעתי על נארלס בארקלי שכתב שיר פופ מושלם (על פי הכתבה).
לונג בלונדס, ניקולאי דונגר, קלאקסונס, ספאנק רוק, הרקונטרס, דה גוד דה בד אנד דה קווין, טי.וי און דה רדיו, הוט צ’יפ?
חושך.
לאאוטקאסט יצא אלבום? יחסית לצמד שהסתכסך ונפרד,הם די פעילים.
הופה, הנה שם שאני מכיר. ספארקלהורס. טוב לדעת שהם עדיין קיימים, וג’רוויס קוקר(pulp) הוציא אלבום? והפליימינג ליפס שאף פעם לא הצלחתי להחליט אם זו להקה אמיתית או פארודיה על משהו (רבאק, הם שחררו פעם אלבום שהגיע בארבעה דיסקים. על אחד מהם היתה רצועת התופים, השני הכיל גיטרה, שלישי בס, רביעי שירה, וכדי לשמוע שיר היה צריך לנגן את כל ארבע הדיסקים במקביל).
טום וייטס גם כאן ואני מודה על מזלי הטוב שמכל הסיכום הזה יש לפחות אחד חיוני מעולמי המוסיקלי.
בסוף סימנתי לי כמה שמות להתעניינות עתידית.
את לילי אלן שנשמעת לי כטיפוס מעניין, ואת ג’ני לואיס באלבום “ראביט פר דואט” שהפיק m. ward (וזה מה שמשך את תשומת ליבי)והמליצה עליו רונה קינן שבעצמה ראויה לכמה מילים טובות (אפילו שבשרת העיוור אוהבים אותה ועם מה שנהיה מהאתר הזה, מוסיקה שאוהבים שם מקוטלגת אצלי לרוב בקטגוריה שאני קורא לה קטגוריית dont-believe-the-hype, ).

*למרות הטון המיואש מעט, אני לא באמת מודאג, ואני בטח שלא מגדיר את הטעם והידע המוסיקלי שלי על פי סיכומי סוף שנה של מבקרי מוסיקה וזה שאני לא מכיר את רוב השמות לא באמת אומר כלום על כלום מלבד על חוסר התעניינות שלי באופנה. אולי.
יש המון מוסיקה טובה שם בחוץ ויש מספיק דרכים למצוא אותה גם בלי טובות מסיכומי סופשנה.

יאללה, סופשבוע מתחיל. הביאו את הרעש!

תוספת מאוחרת:
גם ניסו בחוקנ’רול כותב (הרבה יותר טוב ממני, אני חייב להודות) על סיכומי סוף השנה.
אחד המשפטים משך את תשומת הלב שלי במיוחד.
זה שדברים שיצאו השנה נשמעים כמו גרסא חיוורת של דברים שהוא מכיר מפעם (לא במילים אלה, אבל הבנתם).
האמת שזו תחושה שגם לי יש.
שמאוד קשה להפתיע אותי.
אחרי ששומעים את ג’וני מיטשל, או טורי איימוס, קשה למשל להתלהב מכל מיני נשים שהן סינגר\סונגרייטרס.
לרוב אני מעדיף שלא להשתמש בטיעון הזה.
כלומר, זה מרגיש כמו טרח זקן שצועק ש”זה נוער זה? זה בררה” ושאר טיעוני “בתקופתי הכל היה טוב יותר”.
אבל כן, יש לי לפעמים הרגשה כזו.
אין לי ספק שאם הייתי צעיר בכמה שנים והייתי שומע את cat power בפעם הראשונה, אולי הייתי מתלהב כמו שהתלהבתי מLiz phair לפני אי-אילו שנים.
היום אני מקסימום אמשוך בשלייקס ואהמהם “חביב”.

תוספת מאוחרת2:
מצד שמאל, קצת קשה לראות, יש עמוד חדש של בלוגים מוסיקליים שאני מבקר בהם.
הבעיה היא שאני קורא מעט מאוד בלוגים על מוסיקה, אז בינתיים זו רשימה קצרה.
אפשר לקפוץ לקסטה לרשימה מקיפה מעט יותר.

לא שזה מפתיע אבל גם את The Blasters הכרתי דרך המלצה של ה. רולינס.
בספר Get in the van הוא כותב ש”לדעתי, הבלאסטרס היו להקה גדולה שלא מספיק אנשים הכירו. ביל בייטמן הוא אחד המתופפים הטובים שיש, וכמובן, ישנם האחים אלווין. הרבה כשרון בשביל להקה אחת”.
הציטוט הזה מופיע גם בערך הוויקיפדיה של הלהקה.
אני חושב שאני מבין למה הבלאסטרס נשארו יחסית אלמוניים.
יש בהם משהו מאוד מיושן.
אני לא מדבר על זה שהסגנון שלהם הוא רוק’נ’רול במובן הכי אולד-סקולי שלו.
תעיפו מבט בעמוד הבית שלהם.
נדמה כאילו מישהו כפה עליהם הקמת דף בית.
כמעט ואי אפשר ללמוד עליהם כלום.
מקומות אחרים ברשת לא מנדבים יותר מידע.
הבלאסטרס לא משחקים את המשחק, זה בטוח.
אני חושב שזה הימור בטוח שלא תמצאו אותם במייספייס.
ובכל זאת, הם עדיין כאן.
למעשה, אחרי הפסקה ארוכה, הם חזרו להופיע לפני מספר שנים ושיחררו שני אלבומים בהופעות חיות ועכשיו הם הוציאו סוף סוף אלבום חדש (אלבום האולפן החמישי שלהם בכמעט שלושים שנות פעילות).
הבלאסטרס, למרות ההבדלים הסגנוניים, משוייכים במובן מסוים לסצנת ההארד-קור של לוס אנג’לס.
הם ניגנו באותם מועדונים כמו Black Flag, X, Gun Club, ורכשו להם מעריצים רבים מבין אותם להקות.
ללהקות כאלה קוראים “להקה של מוזיקאים”.
כלומר, מוזיקאים שזוכים להערכה מצד להקות אחרות, אבל לא אצל הקהל הרחב.
אני מניח שהם פשוט לא היו הרסניים מספיק כמו הGerms, או ג’פרי לי פירס מGun club, ולא הונהגו על ידי דמויות דומיננטיות גם גרג גין והנרי רולינס מBlack Flag.
הם היו להקה אחת עם הרבה כשרון וזה כנראה לא מספיק.
החדשות הטובות הן שההרכב עדיין כאן.
זה לא אותו הרכב ישן.
דייב אלווין עזב לפני הרבה שנים כדי לנסות כוחו כאמן סולו, וגם המתופף שרולינס כל-כך העריך כבר לא איתם.
אולי המזל של הבלאסטרס זה שהם מעולם לא היו להקת קאלט כמו הMisfits, ככה שהקיום שלהם היום לא טראומטי מדי.
מה שהם מציעים היום זה מה שהם הציעו מאז ומעולם.
עם אותה תספורת ואותה מוסיקה ואותה גישה שכבר אז, במועדוני הפאנק של לוס אנג’לס, נחשבה למיושנת ותמימה.
Good Old Time Rock n Roll