משהו קצת שונה.
ג’וני לונג הוא מישהו שאולי הייתי צריך לכתוב עליו בבלוג המחשבים שלי.
גורו אבטחת מידע, סופר של תריסר ספרים מקצועיים בעלי פרופיל גבוה, זוכה לכבוד מקצועי והכרה בתחומו, עובד בעבודה שחלם עליה מאז שהיה ילד שכל זה לא מספיק לו.
הוא טיפס הכי גבוה שאפשר עבורו, והוא הרגיש ריק ואנוכי.
אז הוא עוזב הכל מאחוריו והלך להאכיל יתומים באפריקה.
הרצאה של 40 דקות בערך, פשוט מעוררת השראה.
לפחות עבורי.
זה שונה בעיני מכל ספרי “ראיתי את האור” למיניהם, שתמיד מרגישים לי קצת צדקניים, בגלל שמדובר באדם שהכרתי בהקשרים אחרים לגמרי, בפרופיל הציבורי שלו, שבאמת ויתר על הכל על מנת לעשות שינוי

Johnny Long’s talk at DefCon 17 from Dash Riprock on Vimeo.

לא שלי.
של וודי.
לא וודי אלן.
וודי גאת’רי.
לא רשימה שאפתנית מדי.
להשאר שמח.
לקרוא ספרים טובים ולשמוע יותר רדיו.
וגם לעזור לנצח מלחמה ולהביס את הפשיזם.

את הרשימה תמצאו כאן

ולגבי החלטות השנה החדשה שלי.
עשיתי רק אחת ואני עומד בה בינתיים.

שלא במפתיע, זה הפרק של “עבודות לא מורשות”.
בקצרה, מדובר בגרסאות מקומיות של הרפתקאות טרזן שלא אושרו על ידי משפחתו של אדגר רייס ביראוז (ועולה בי צמרמורת תענוג רק מלהגיד את השם הזה)
כל הדיון שם מתפתח לכיוון של השם טרזן שמאוד מזכיר את המילה העברית “מטורזן” ושבגלל הדמות, המילה עצמה כמעט נכחדה מהשפה ומוכרת למתי מעט (כך בערך האנגלי. נשבע לכם)
תראו לבד
ואם כבר אדגר רייס ביראוז, מתי בפעם האחרונה השתמשתם ברשת להרחבת הידע שלא בהקשר של לימודים, עבודה, פרטים ביוגרפיים על זוכה כוכב נולד האחרון.
עזבו פריטי טריוויה. את רוב אנשים לא ממש מעניין מי זאת וורה לין מהשיר של פינק פלויד או מה קרה לנערה הקיסרית היפה מהסיפור שלא נגמר (ילידת אירן, בתו של ארכיאולוג ישראלי, היום מורה לריקוד בגרמניה)
כלומר, מישהו חיפש פעם את אניד בלייטון? הרי כולנו קראנו את הרביעיה, החמישיה, השישייה (החביבים עלי מכולם) והשביעיה)
חפשו אותה.
זה ישפוך אור חדש על כמה דברים.

[תוספת עריכה קדם-טקסטית: התכוונתי לכתוב שתיים שלוש שורות אבל יצא קצת ארוך.
לכן אם אני נשמע לא רהוט או מדויק מספיק במה שאני כותב, זה בגלל שלא היתה לי כוונה לכתוב כתב אישום\הגנה. סתם יצא לי פוסט קצר עם מלא שורות ולא היה לי כוח לשכתב אותו כדי שיהיה יותר…יותר….טוב, הבנתם).
עושה רושם שקפה המארקר הפך תוך ימים ספורים מהצעצוע הכי מגניב ברשת העברית לשק החבטות המועדף.
לפעמים בצדק, לפעמים שלא.
מה שבטוח, הקפה עושה הרבה רעש ואפילו פרולטריון כמוני שלא עובד במשרד פרסום (בניגוד לאיזה 70% מהגולשים בקפה) יודע שגם פרסום רע זה פרסום טוב.
שתי דוגמאות טריות:
סגירת החשבון של צביקה בשור בגלל שהעלה תמונה שהיא עיבוד לתמונה שלו, דבר שמנוגד לתקנון.
דוגמא שניה היא המקרה של אבינועם מבלוג “ביט תקשורת” שפתח פרופיל ”מארחות אנשי עסקים“ וקיבל מכתב נזעם מהנהלת האתר.
במקרה הראשון אני יושב על הגדר כי תקנון זה תקנון וצריך לכבד ואם לא טוב לך…
אך מאידך גיסא, הקפה צריך לזכור שרשת חברתית תלויה באנשים ומה שצביקה שור עשה זו לא איזו התפרעות טרולית חסרת טעם אלא משהו לגיטימי שלא חורג מגבול הטעם הטוב ואולי כדאי שישקלו שוב את המדיניות שלהם.
ברשת חברתית, אפילו של אנשי עסקים, עדיין יש מקום לקצת צבע אישי למי שרוצה.
זו ש כתבה יפה על הקסם בדמויות בדיוניות ושהעניין בכותבים מזוהים זה אינטרס של תאגידים.
מה גם, כמו שאפשר להבין מההתרשמות של שרון בנושא, על אף ריכוז המכובדים באתר, הקפה רחוק מלהיות אתר של “סטריקלי ביזנס”.
בשורה התחתונה, עושה רושם שהקפה הופך לשנוי בחלוקת ומכיוון שהנשמות הטובות לוחשות שיש כבר כמה אתרים מתחרים בדרך וכדאי לאנשי הקפה להתעורר ולהריח את הקפה (גיחי?)
שוש פורבס כתבה גם כן על הקפה ואיבחנה שקפה דה מארקר מנסים לבנות קהילה מלמעלה בזמן שדברים כאלו צריכים להבנות מלמטה.
גם שאר האבחנות שלה לגבי הרעות החולות של הקפה מדויקות לטעמי.
עוד משהו שבטח לא יחבב את הקפה על הגולשים הוא השימוש בכתובות המייל שנרשמים איתן כדי לשלוח דואר זבל.
אף אחד לא אוהב ספאמרים ודואר פרסומי שלא ביקשתי הוא דואר זבל ולא איכפת לי שכתובת המייל של השולח היא בדומיין של המארקר.
הנה תגובה נזעמת בנושא בפורום התמיכה של הקפה.
גם אני, אגב, מקבל דואר זבל מהקפה למרות שממש לא ביקשתי דואר פרסומי על ספרים של הוצאת שוקן או כל דבר אחר.

נ.ב. בעניין ה”סטריקלי ביזנס”.
עדיין לא פגשתי שם את המנכ”לית בת ה21 עם תואר שני, אפילו ששמתי תמונה שלי עם שפם ופיאות לחיים ניל יאנגיות (לא יצא כל-כך טוב בתמונה) ובכללי, רשימת החברים שלי שם כוללת רק אנשים שהכרתי עוד לפני הקפה.
אולי בגלל שאין לי ראשי תיבות בתיאור המקצוע.
זה העמוד שלי אם מישהו רוצה לבקש חברות.

בלוג המחשבים של בלוט מארח פרויקט מעניין.
מאז אתמול בחצות הוא מוסיף בכל שעה בלוג אחד לרשימה כשהמטרה היא לשרוד 24 שעות של פרסום נון-סטופ.
אני חייב להודות שהייתי קצת סקפטי, אבל עושה רושם שהוא שורד יפה.
ושימו לב מי נמצא במקום העשירי.
רואים שהוא יודע על מה הוא מדבר.
ובכלל, הבלוג מומלץ גם בלי מבצעי ראווה מטורפים.
הבוקר למשל הוא פירסם קישור לסריקה שמישהו העלה של החוברת הראשונה של סופרמן.
בהחלט עשה לי את היום.

כשריק רובין וראסל סימונס הקימו בשנות ה80 את חברת התקליטים שלהם, הם בחרו בשם Def jam.בצורתה המקורית, המילה Def היתה מילת סלנג נפוצה בגטאות השחורים של ניו-יורק ובתרבות ההיפ-הופ הצעירה דאז, והמשמעות שלה היתה “משהו טוב” (בערך).
למעשה, המיתוס טוען שמקור המונח הוא מילה אחרת עם צליל דומה שריק רובין שמע לא נכון בזמן שהסתובב על חברים בברונקס, אבל הפך איכשהו למילה לגיטימית.
עם הצלחת הלייבל ועם חדירת ההיפ-הופ לתרבות האמריקאית, אמריקה הלבנה אימצה את המילה וגלי “וויגרז” (וויגרז=ווייט ניגרז. כינוי לילדי פרברים שאימצו סממני דיבור ולבוש שמאפיינים את סצנת ההיפ-הופ השחורה ברובה), הפכו את המילה לכל-כך נפוצה, שמילון אוקספורד המכובד הכניס אותה כערך.
בשלב הזה הבין ריק רובין שמספיק זה מספיק.
הוא אסף כמה חברים לדרך, ראפרים מהלייבל שלו ומאחרים, הזמין את הכומר המיליטנטי אל שארפטון שיישא הספד, וביחד ערכו הלוויה רשמית למילה ולמושג Def.
היה שם ארון קבורה שלתוכו הושלכו מספר עותקים ממילון אוקספורד ביחד עם כמה בקבוקי אלכוהול כמו שעושים כשקוברים את הג’מעה מהשכונה שנורו על ידי כנופיה יריבה.
השמועה אומרת שכמה שנים מאוחר יותר, אותו טקס בוצע לזכר ה”גראנג'” בניצוחו של כריס קורנל.
ועכשיו למה שאני באמת רוצה לדבר עליו.
בלוגים.
בלוג, בלוגיה, בלוגספירה.
בלוג זה אין.
יש בלוגים בטלוויזיה. בשני ערוצים שונים!
יש בלוגים עם מצלמה שהם כמו בטלוויזיה וקוראים להם blog-tv.
אני לא נורא אוהב לטחון מים, אז אני אפנה אתכם לבלוג של אוהד מיכאלי שכתב קטע מצוין על הדבר הזה בדיוק.
על זה שנדמה שבלוג זה הIt word של כל העולם.
או לפחות החלק הזה בעולם שרוצה שצעירים מאגניבים יאהבו אותו כמו שהוא אוהב אותם.
אני כן אחזור על מה שכתבתי בתגובה בבלוג של אוהד.
בלוג בהגדרתו הוא יומן רשת.
אני אחזור על זה לאט יותר למקרה שאחד מזכייני ערוץ 2 קורא כאן: יומן אשר נכתב ברשת האינטרנט.
למצלמות טלוויזיה אין קשר להגדרה של בלוג כמו שלהורדת פורנו באימיול או לקיחת האוטו למוסך אין הרבה קשר להגדרה המקורית של המונח בלוג.
למה נזכרתי בזה בעצם?
בעודי מרפרף בבלוגה המתחדש של וולווט באתר “דה-מארקר-בלוגס”* מצאתי הפניה לבלוג של אחת, זרובבלה, בלוגרית מהאליטות של ישראבלוג.
עכשיו, באמת שאין לי דבר וחצי דבר נגד זרובבלה.
מהמעט שקראתי בבלוגה, מדובר בבחורה מקסימה, שנונה יחסית, לא סובלת מחוסר מודעות עצמית, חמדמדת מראה, והכי חשוב, בניגוד לבלוגרית מאוד פופולרית בשם מארגי, היא לא דמות פיקטיבית.
אז במה זכתה זרובבלה לבלוג משלה באתר של העיתון הכלכלי המאוד נחשב?
לזכותה ייאמר שהיא עצמה מעלה את השאלה.
כנראה שהעובדה שהיא בלוגרית פופולרית זו סיבה מספקת עבור מנהלי האתר.
אני מניח שהיא לא שם כדי למשוך את המנהלים, האנליסטים או מי שלא יהיה קהל היעד של אתר הבלוגים היוקרתי לעתיד.
אבל היא בלוגרית והיא פופולרית והם רוצים את הקהל שלה כי אולי המארקר רוצה להיות צעיר ומאגניב ולהראות שהוא בעניין.
אישית, אני חושב שגם זרובבלה וגם וולווט הולכות לגלות שקר שם בחוץ.
ישראבלוג הוא לא מהאתרים המועדפים עלי ברשת.
אבל אני כן מבין שיריב חבוט הצליח ליצור שם משהו שגורם לאנשים לקרוא לאתר “בית”.
בזמן שניהלתי שם בלוג, גם אני הייתי בתוך זה והרגשתי קצת חלק מהקהילה הזאת.
זה משהו מאוד חמקמק שספק אם יצליחו לשכפל באתר המארקר.
אז הם הביאו לשם שני בלוגרים פופולרים, אחת שניתן להצדיק איכשהו ואחת שאני סקרן לראות אם בכלל ינסו להצדיק.
אולי זה הזמן לקיים טקס אשכבה למונח בלוג, בדיוק כפי שנעשה למילה Def לפני יותר מעשור.
עושה רושם שהקסם שהמילה הזאת מהלכת על יותר מדי אנשים, הוא פשוט חזק מדי.

*שאלה לוולווט: היות ולאתר המארקר אין עמוד ראשי עם הפניות לבלוגים, יכול להיות שמישהו לחש על אוזנך על קיום הבלוג ורמז שכשתשורה למעסיקייך החדשים, את צריכה ליחצ”ן את זרובבלה?
כי משום מה, קשה לי לתאר אותך כמנויה הממוצעת על הבלוג שלה.

תוספת מאוחרת:
גם היום מזכירה וולווט את בלוגה של זרובה.
סבי המנוח מצד אבי נהג לומר:”פעם אחת מקרה, פעם שניה צירוף מקרים, פעם שלישית קונספירציה”.
תהיה פעם שלישית? נחכה ונראה.
וגם ליובל דרור יש מה להגיד בנושא המדיניות של המארקר.

ולסיום:viva la Grunge!
שימו לב מי יושב מבואס על הבר

ריצ’רד סטולמן מדבר עם איזו בלונדה, קפטן קראנץ’ גם בתמונה ובעיקר נראה נבוך
וGrandmaster ratte , המייסד והמנהיג הבלתי מעורער של כת הפרה המתה עושה תנועות ברקע.
ואם אתם לא יודעים מי אלה קפטן קראנץ’ וRMS, אתם כנראה לא מספיק גיקים.
ולמען הסדר הטוב, זה לא שאני חושב שזה כזה מצחיק, אבל בגלל שזה קורה לריצ’רד סטולמן שמעצבן אותי לעיתים קרובות, למרות שבגדול הוא איש חיובי שבלעדיו תנועת התוכנה החופשית היתה נראית אחרת, אם בכלל, אני מחייך קצת.

הכותרת היא תרגום חופשי לכותרת קטע הבלוג הזה שחיבר אחד, דן זמבוניני.
הוא אומנם לא מגלה את אמריקה, אבל הוא חולק כמה מהטיפים שלו לאיך לגרום לבלוג להצליח.
לבחור יש בלוג בoreillynet מבית הוצאת הספרים המאוד משובחת o’reilly והוא מספר שאחרי שהתחיל לכתוב, די מהר נגמרו לו הרעיונות.
בהתחלה הוא היה נרגש ונלהב, אבל אחרי ארבעה פוסטים מד המרץ שלו התחיל לחרוק.
ובכל זאת, בפוסט החמישי שלו הוא כתב על איך לדעתו תואר במדעי המחשב לא ממש רלוונטי לעולם העסקי היום, על ההבדל בין השכלה לבין כישורים.
זה עורר מהומת אלוהים.
על פי המחבר, ממוצע הצפיות לקטעים שכתב לפני כן עמד בין 1000 ל-2000 (בכל זאת, הבחור כותב באתר של ‘אוריילי’).
לקטע הזה היו 40,000 כניסות.
מספר הכניסות העצום בנוסף לתיבת דואר מלאה במה שהוא מגדיר כ”דואר שנאה” לימדו אותו דבר או שניים על עולם הבלוגינג.
מסקנה אחת שהוא הגיע אליה היא שאם אתה רוצה תנועה באתר תמצא נושא שלאנשים מאוד אכפת ממנו ותעצבן אותם.
אל תטרח בלדייק בעובדות, או במחר מעמיק.
פשוט תהיה שנוי במחלוקת.
הוא ממשיך להגג ולשאול למה ברשת הפופולריות היא חזית הכל.
כדוגמא הוא מביא את גוגל ודיג.קום, שני אתרים שהמהות שלהם מבוססת בצורה כבדה על גורם הפופולריות (האמת שאני לא ממש בטוח לגבי גוגל).
עוד נקודה מעניינת היא ההתייחסות שלו לאמונה שבחיים האמיתיים, בניגוד למקוונים, פופלריות היא לא חזות הכל.
כדוגמא הוא מפנה למצעדי פזמונים למשל, שם לאיכות אין קשר ישיר להצלחה.
דוגמא נוספת שהוא מביא היא של שני עיתונים שיוצאים בבריטניה.
אחד הוא מגזין לאנשים שלא אוהבים לקרוא ומלא בעיקר בתמונות של סלבס, השני הוא עיתון סאטירי שנון.
מגזין הסלבס מוכר קרוב ל600,000, המגזין הסאטירי מוכר קצת פחות ממחצית הכמות.
אבל למה ללכת רחוק לבריטניה כשיש דוגמא טריה מעיתוני השבת.
מוסף הספרות של ‘ידיעות’ מדווח שטבלת רבי המכר שלו תתחיל להתבסס על נתוני מכירות שקיבלו אישו רמרואה חשבון.
עד היום הטבלה התבססה על דיווחי החנויות והוצאות הספרים, וככל הנראה ספרים מסוימים נדחפו למעלה על ידי מניפולציות שונות, לעיתים על חשבון ספרים שנמכרים באמת.
הסיבה לכך היא פשוטה.
הפופולריות מוכרת וספרים שנכנסים לרשימה הופכים לנמכרים עוד יותר.
אישית אני נוטה להקשיב לספרנית הדילטנטית יותר מאשר לכל מבקר ספרות בקשר למה כדאי לקרוא.
ואם כבר שאלות עבודה והשכלה, אחד הפוסטים היותר מוצלחים בלינמגזין (לאן נעלם ik5 באמת?) האם תעודה מאוניברסיטה באמת חשובה לקבלת עבודה ?.
זהו לעת עתה.
עכשיו כמו דן זמבוניני, אני אשב לספור כמה כניסות תביא לי הכותרת :).

אני אולי עוד אתייחס לנושא.
בתור חובב של נינט (אם כי כיום זה בעיקר מכוח האינרציה יותר מאשר בגלל מפעלותיה מאז ימי כוכב נולד), בטח יהיה לי מה להגיד על האלבום כשיצא.
אבל בינתיים, שגיא נאור כתב פוסט מדויק להפליא על מה שהשתבש לנינט בדרך.