ארכיון הקטגוריה: ארכיון

חמישה עלים נותרו

[פרסמתי לפני שנה וקצת בישרא, והיות ומירב תשומת הלב שלי מופנת לבלוג המחשבים, מה קל יותר ממיחזור]

Five leaves left של ניק דרייק מתנגן אצלי עכשיו.
הכמיהה לשמוע אותו היא הסימן עבורי שהחורף כבר מגיע.
זה מדויק מכל לוח שנה.
או. הנרי כתב סיפור בשם The last leaf על ציירת הנוטה למות וכל מה שמשאיר אותה בחיים היא הצפייה בעלי שיח קיסוס בחצרה.
היא לא רוצה למות לפני שתראה את העלה האחרון נושר.
והעלים הולכים ומתמעטים…



"What is it, dear?" asked Sue.
"Six," said Johnsy, in almost a whisper. "They're falling faster now. Three days ago there were almost a hundred. It made my head ache to count them. But now it's easy. There goes another one. There are only five left now."
"Five what, dear? Tell your Sudie."
"Leaves. On the ivy vine. When the last one falls I must go, too. I've known that for three days. Didn't the doctor tell you?"

אנשים במשפחה שלי

[לרגל המצב ובכלל, אני מתחיל להעביר לכאן דברים ישנים מ-ישרא ומקומות אחרים. אז אם משהו יראה מוכר למישהו…הכל ישוייך לקטגוריית ‘ארכיון’]
גרייס פיילי.
פעילה פוליטית (קיצונית בעיני אחדים).
משוררת.
לא בהכרח בסדר הזה.
בהתחלה הערצתי אותה כסופרת.
אחר כך גיליתי שהיא כתבה גם שירה.

אנשים במשפחה שלי

במשפחה שלי
בני השמונים ושתיים שונים מאוד
מבני התשעים ושתים

בני השמונים ושתיים גדלו
ב1914
וידעו רק
מלחמה – מלחמת עולם – מלחמה

לכן כשהם מדברים אל ילד
הם אומרים
מסכן שלי…

בני התשעים ושתיים זוכרים
את שנת 1905
הם נאסרו
גלו
אמרו – הא – עוד מעט

כשהם מדברים אל נכד
הם אומרים
כן – תהיה מהפכה
תהיה מהפכה – ושוב
ואחר כך האדמה עצמה
תתהפך ותתהפך ותצעק הו
החליאו אותי

ואתה – ניצן קטן שלי
תהיה חייב לפרוח ולהציל אותה

שלטים

אדם תלה שלט על העיר
ונאמר בו – סבל – באותיות קטנות
כלומר (כך חשבתי) סבל צנוע

המעשה הכעיס מישהו
שהכין שלט באותיות רישיות
ונאמר בו – תקוה – כלומר (כך חשבתי)
תקוה לא צנועה

אחר כך השתרעו מרחבי קפה וקקאו
כמו מזג אויר זר
וארז – מתחת לשמש המתין במדבר

השורקים

איש זר קרא לכלב ושרק
ואני באתי בריצה אף על פי שאני לא אפגני צמרי

או פודל מגונדר ולא ממש
כלב של ילד-עיר עם זנב פראי שמח ועיניים אדומות

הזר אמר – סליחה – קראתי לכלב שלי לא לך
הא – עניתי להסבר המנומס

לפעמים גם אני שורקת – אבל בעיקר בגלל הפחד
לאבד את העולם – אני כלב לשורקים

כנראה שהיום זה יום רביעי

לאחרונה נשאלתי על ידי חברה שנמצאת בסוג של כאבי גמילה קשים במיוחד, על איך אני מסתגל לפרידות מנשים.
קצת פיספסתי את השאלה בזמן אמת כי היא נקברה בשצף של מיילים ביני לבינה, אבל אני רוצה לענות על השאלה בכל זאת.
התשובה הפשוטה דומה למה שהנרי רולינס אמר בראיון לפני מספר שנים.
הוא נשאל על הדרך שבה הוא מתמודד כשבחורה זורקת אותו והוא ענה ש”כשהייתי בן 20 ובחורה היתה זורקת אותי, הייתי הופך להיות התאבדותי. היום אם בחורה זורקת אותי אני אומר לעצמי ‘פפפ, כנראה שהיום זה יום רביעי'”.
(הראיון עצמו נסרק על ידי והועלה לבלוג הישן שלי, ואם מישהו מעוניין לקרוא, אני אשמח לחפש עבורו. כרגע אני פשוט מתעצל:)
ואם כבר הנרי.
מאמר שתרגמתי לפני שנים על הנרי רולינס ולידיה לאנץ’.

יופי עוויתי

מילים חדשות מלאות פחד מאת לידיה לאנץ’ והנרי רולינס (כתב: כריס אוקונר)

לידיה ונער בשם הנרי. הם לא כל כך שונים ממך או ממני, “סבון שנהב”, “לחם פלא”, ו”ספיישל אחרי הצהריים של ABC”. ככה הם גדלו. לא כל-כך שונה בכלל…

מלבד זה שלידיה גדלה עם אבא שחיכה לשעת לילה מאוחרת, כשהוא בטוח שהיא ישנה, כדי להזדחל לחדרה, לחדור לגופה בן השש. לילה אחר לילה, שנה אחר שנה. ואז להגיד לה שאף אחד לא יאהב אותה. כי היא מזוהמת. לא נקיה.

והנרי… הנרי גדל עם אמא שלא היתה כל כך בסדר בראש. ולא יכלה לעצור את אביו, איש צבא עם מזג של נפל”ם, מלהכות אותו (או “ללמד משמעת”) בכל יום, הופך את הילדות שלו למחנה טירונות נצחי.

כשהוא גדל, הוא “דפק נפקדות”.
הוא הצטרף ללהקה שנקראה Black Flag”, ומאוחר יותר, ייסד להקה משלו. אבל הוא מעולם לא נמלט משדות ההרג.
בקושי עברה שנה מאז שחברו הטוב ג’ו קול, נורה במרחק שישה מטרים ממנו.
יריה שפגעה ישירות בגולגולת.

להנרי עדיין יש קצת דם וחלקי מוח שלו שמורים בצנצנת.
זה כל מה שנשאר לו.

רוב סיפורי האגדות העגומים של אמריקה, נגמרים בבידוד, במחלקה פסיכיאטרית, או על מגדל מים, עם רובה אוטומטי.טעון.

זה שהם שרדו, ובדרך יצרו סרטים מבריקים כמו fingered, או Right side of my brain (לידיה), או אלבומים כמו The End of Silence וסיבוביי הופעות של spoken word(רולינס), תוך כדי התהליך, היא אחד מהניסים המוזרים של אלוהים.

ובכל זאת, יש הבדלים, כמעט אלימים בגוונים של הכאב שלהם.

אצל רולינס זה קר, חד, ממושמע, מסודר בשורה כמו מצבות.
“תראו אותו מת” (שפורסם על ידי הוצאת הספרים שלו 2.13.61) הוא אסופה של קטעי יומן, מהופעות, יומן אישי, רסיסים של עצמו.

אבל יותר חשוב.
זה תיעוד של הניסיון לתת לרוחו של ג’ו קול, מנוח.
מאבק שהוא מנוסה בו.
כל מחשבה או חלום, נכתבות, מתועדות, מנותחות, נלמדות, מבותרות וממוינות לתאריכים.
“חפש והשמד”.
מחשבה אובססיסית שמבטאת תקווה למעט שליטה או שיחרור.

אתה לא רואה אותו מת.
אבל אתה נכנס למשהו הרבה יותר מפחיד.
אתה רואה את התקלפותו מרצון מרגש.
הכמיהה שלו להפוך מישהו שבחלקו חיה, חלקו מכונה.
הכל מלבד בן אנוש עם חולשות.

כשהוא מכה, בערך בשלושת רבעי הזמן, הוא עושה את זה חזק.
“קיום זה סוג של מתיחת השרירים, כאב חייתי טהור. כל השאר זה רק טלוויזיה עבורי. הפכתי לחבר של הסיוטים שלי, הם רק חלומות עכשיו.
הם חלק ממני.
הם נהגו לזהם אותי כמו מחלה, ועכשיו הם בעלי הברית שלי. הם לא שופטים אותי כמו שבני אדם עושים. אני עשוי מאימה וטרור.

לידיה לאנץ’ היא הר הגעש אל מול הקרחון שלו, הרובה שמול סכין המנתחים שלו.
בוערת, חיה, מפלסת דרכה בהתמדה דרך זרם הולך וגובר של מיניות ודם.
אוסף השירים שלה, המחזות, התסריטים, קורעים דרכם מבעד לרגשות שרולינס דוחה מעליו, וממשיך להתקדם,
מישיר מבט אל גילוי עריות, השפלה, ואלימות, קורא עליהם תיגר לנסות ולהתעסק איתה.

“תאכיל אותי בכוח במאתיים קילו של פלדה, זה יגרום לך להרגיש כמו גבר, זה יגרום לי להרגיש כמו חרא, אבל זה בסדר. אחרי שהרבצת לי בפעם ה349, סדקת את מה שנשאר לי מהגולגולת, שברת לי את שתי הידיים והרגלים, שפכת את מעיי על השטיח, אני עדיין אחזור, מתחננת לעוד.
כי אם אתה יכול לבשל את זה, אני יכולה לאכול את זה.
חתיכת עניין גדול ומזויין, מר מרושע עם הזין מקל גדול.”

זה בלתי אפשרי לתפוס ממנה מרחק לאחר מכן ולא להרגיש מלוכלך, נאנס אפילו.
להרגיש כמו מציצן אל דברים שהאנשים “הבריאים”, לא אמורים לראות לעולם.
(south of the border, ו dady dearest יותר טראומטית מפלוגה שלמה של סמלים מרושעים)
זה בלתי אפשרי להתעלם מהיכולת הגאונית שלה להפחיד, לדחות (ללחוש), ולרגש אותך עם אותם הדברים שלמדת לתעב.
זה אולי לא יפה, זו אולי אפילו לא “אומנות”, אבל זאת שירה.
שירה שנכתבה בדם, שתן, זרע,שבאה מהמקום הכי פרימטיבי, הכי אנושי, של צרכים.
כמו שכתוב על גב עטיפת “רדיו אתיופיה”:”Beauty will be convulsive or not at all.”

מלחמות הפורנו

(מתוך: “הספר האמיתי של פראנק זאפה”)

“תולדות המרכז למשאבי מוזיקה להורים (pmrc), יקחו יותר מקום ממה ששווה
להקדיש להם. ישנם כמה ‘דיווחים היסטוריים’ שאפשר לבחור מהם. הבה נבחר,
‘שרירותית, בגירסה הבאה:
יום אחד ב-1985 קנתה טיפר גור. אשתו של סנטור מהמפלגה הדמוקרטית בטנסי.
(בתה בת ה-8. את אלבום הפסקול של הסרט “גשם סגול” של פרינס. הסרט – בעל דירוג
‘R” למבוגרים מעל גיל 17. כבר הספיק לעורר מחלוקות בשל תכניו המיניים. על כל פנים,
מסיבה כלשהי, היא הזדעזעה כאשר בתה הצביעה על רמז לאוננות בשיר בשם “ניקי
דרלינג”. טיפר אירגנה כמה מחברותיה, עקרות-בית וושינגטוניות, שרובן נשואות
בדרך-מקרה לחברי הסנאט – והן הקימו את pmrc
בסביבות ה-,31.5.1985 הארגון שלח מכתב לסטנלי גורטיקוב, הנשיא דאז של “איגוד
חברות ההקלטה בארה”ב” (RIAA), המאשים את תעשיית המוזיקה בחשיפת הנוער
נארה”ב ל”מין,אליומות,והאדרת השימוש בסמים ואלכוהול”(יכולל להיות שהן לא ראו טלוויזיה
לאחרונה) המכתב אף דרש הקמת שיטת סיווג לאלבומי רוק, בדומה לשיטת הסיווג של
סרטי קולנוע (לילדים, נוער, מבוגרים, וכו’). בין החתומות על המכתב היו גור, סוזאן
נייקר (אשתו של שר האוצר ג’יימס בייקר?), פאם האוואר וסאלי נוויוס (נשותיהם של
אנשי-עסקים ידועים בוושינגטון) ונשותיהם של תשעה סנאטורים אחרים.
רגעים לאחר קבלת המכתב שלח אדוארד פריטס, נשיא איגוד השדרים הארצי, מכתב
ל-500 4 תחנית רדיו, ממנו השתמע שאם הן ישדרו שירים בעלי תמלילים מפורשים, הן
מסתכנות באיבוד רשיון השידור שלהן,
במהלך התפתחותה של קדחת הסירוס-העצמי, אנשים מענפי השידור וההקלטה דנו
בינם לבין עצמם בשאלה מה עשוי להיות ‘נתיב הפעולה הזהיר’ ביותר – ובמילים אחרות,
הם כל כך מיהרו להתכופף בפני ההארפיות (מפלצות מיתולוגיות,חציין נשים וחציין ציפורים עם זנב וטפרים)האלה שכל מה שנשאר להם להחליט הוא;
מתי להתכופף,
כמה עמוק להתכופף,
כשאנחנו מתכופפים, צריך לפשק!
מי הביא מרגרינה?

וכך, פרסמתי מכתב פתוח ב”קאשבוקס”, ירחון של הענף,
“סטירה, חד וחלק”:מכתב פתוח לענף המוזיקה.
עם כל הכבוד לסטן גורטיקוב ולRIAA, ברצוני לגזול כמה רגעים מזמנכם
כדי לבטא את תחושתי האישית ביחס להחלטה המצערת להתכופף בפני
‘נשות ושינגטון’ בסוגיית ‘תעודות-זהות’ לאלבומים.
ראשית, תרשו לי לומר שאני מבין את המצב הקשה ש-RIAA נקלעו אליו,
ואני מזדהה עם מאבקו של הארגון להעברת חקיקה בקונגרס. הבעיה, כך
נראה, נעוצה ב”וועדת טורמונד”. זה המקום שבו חקיקת הארגון תעבור או
תמות. אין זה סוד שגב’ טורמונד הינה חברה ב-PMRC מה שכנראה מתרחש
הוא מקרה של סחיטה, חד וחלק; ה-RIAA חייבים לרקוד לצלילי חלילי
נשות ושינגטון, אחרת החקיקה המוצעת תוצלף בחרון אפם של
בעליהן המפורסמים,
לזכות ה-RIAA ייאמר שרוב התביעות של הPMRC נדחו.
על כל פנום, כניעה בסוגיית המדבקות תגרום ליותך בעיות ממה שהיא תפתור.
נשות ושינגטון אינן מסתירות את כוונתן לנצל “מערכות יחסים מיוחדות” כדי
לכפות את רצונן. בראיון ברדיו אלבני, גב’ פאולר התייחסה לאחד, מר פאולר, מ”וועדת התקשורת הפדרלית”, ואמרה שאולי יש מקום להתערבות של המשרד הזה למקרה שהשיטות המחליאות האחרות שלהן ייכשלו, האם “תקנון וועדת התקשורת הפדרלית” שוכתב בזמן שלא שמנו לב? מה
קורה פה? סחיטה היא פעולה לא חוקית; קשירת-קשר לביצוע סחיטה היא פעולה לא
חוקית, והנושא הזה חורג בהרבה משיקולי התיקון הראשון לחוקה. אסור
לשום אדם, הנשוי או קשור לפקיד ממשלתי, לבזבז את זמנה של המדינה על
תחביבים של עקרות בית, שתוצאתם פרויקטים חולניים כמו זה.
הטענות של PMRC נטולות כל בסיס, והן מושתתות על בליל קשקושים
פונדמנטליסטים ומסקנות בלתי-הגיוניות. המחשבה שמישהו ישמע רמז
לאוננות באלבום של פרינס גורמת להן לפרוץ בצרחות בעתה, ללבוש את בגדי
“מגינות העם” – והתקשורת באה אליהן בריצה. לרוע המזל, אופנת שנות
השמונים היא כזו, שהתלונה החלושה ביותר מקבוצת בעלי עניין (במיוחד אם יש לה חברים בחלונות הגבוהים) גורמת לתגובת-רפלקס ורצון פיוס בקשת רחבה של תעשיות שאמורות להיות קצת יותר חכמות.
אם אתה אמן, וקורא את זה כעת, תחשוב רגע… מישהו שאל אותך אם
אתה רוצה אות-קין של “זיהום פוטנציאלי”, על האלבום הבא שלך בצורת
“סטיקר פיוס”?
אם אתה כותב שירים. מישהו שאל אותך אם אתה רוצה לבלות את
שארית הקריירה שלך בשינוי התמלילים שלך כך שיהלמו את הצרכים
הרוחניים של בן/בת-עשרה דמיוני/ת?
התשובה היא בבירורלא. לכן,כל העסק הזה, מרכז הסיפור שוכן בצומת
השיקולים העסקיים של החברות הגדולות אל מול הנויריזות המיניות של
הגברות הויג’ילנטיות הללו.
לחברת הקלטות יש זכות לנהל את ענייניה ולעשות רווחים, אבל לא על
חשבון האנשים המאפשרים את המוצר עצמו… עדיין מישהו צריך לכתוב
ולבצע את המוזיקה, הRIAA בחרו את מה שאני רואה כגישה
קצרת-רואי לסוגייה. ה’סטיקר בהתנדבות’ לא יפייס את היצורים הללו, וגם
לא ישמן את ה’אגזוז’ של וועדת טורמונד. אין פה שום הבטחות או אחריות;
רק איומים ורמזים אפלים מצד ‘נשות ושינגטון’.
ה- RIAAהפגינו זלזול מסוים באנשים היצירתיים בענף, עקב להיטותם
להגן על הכנסות החברות הגדולות. גבירותי ורבותי, בעסק הזה כולנו ביחד.
כשאתם רואים בני-ערובה בטלוויזיה, נכון שאתם ממלמלים לעצמכם “בואו
נפציץ אותם!”? ל’נשות ושינגטון’ מגיע לא פחות מזה (וכנ”ל לכל קבוצת
צנזורה אחרת, שמחזיקה בכיסה האחורי רשימה שחורה של אסורי-שידור)

הצהרה לקונגרס,19 לספטמבר 1985

הדברים להלן הם דעותי והשקפותי האישיות. איני מדבר מטעם שום קבוצה
ארגון מקצועי. הצהרתי המלאה ניתנה לכם למפרע. אני מבקש שהיא תוכנס
לפרוטוקול הקונגרס מאחר שזמן הדיבור שלי הוגבל ל10 דקות אקרא רק חלק מנה
אני מפנה את הערותי לPMRC ולציבור, כמו גם לוועדה זו.
הצעתה של PMRC היא מצבור שטויות שהורתו בחטא ואשר אינו נושא
בחובו שום יתרון אמיתי לילדים,פוגע בזכויות אזרח של אנשים שאינם ילדים
ומבטיח להעסיק את בתי המשפט במשך שנים, שבהן יתמודדו עם בעיות פירוש
ואכיפה הנובעים ממבנה ההצעה.
לפי מיטב הבנתי, החוק גורס שסוגיות התיקון הראשון נקבעות תוך קדימות
לאלטרנטיבה הפחות מגבילה. בהקשר זה, תביעות הPMRC מקבילות לטיפול
בקשקשים על ידי עריפת ‘ראש.
אף אחד לא הכריח את נב’ בייקר או את גב’ גור להכניס את פרינס או את

שינה איסטון לבתיהן. הודות לחוקה, הן חופשיות לקנות לילדיהן סוגי מוזיקה
אחרים. ככל הנראה הן מתעקשות לרכוש עבודות של אמנים בני-זמננו על מנת
לחזק אשליה אישית של תחכום אירובי. גבירותי, אנא שימו לב: מחיר הרכישה –
8.98$.אינו מזכה אתכן בנשיקה בכף רגלכן מהמלחין או המבצע בתמורה
לסיבוב התקליט על הגרמופון המשפחתי, ככלל, רשימת התביעות המלאה של
PMRC נראית כסוג מרושע של ספר הדרכה ל’תוכנית הליכה לשירותים’,
שנועדה לאלף את כל המלחינים והמבצעים בגלל תמלילים של אחדים ובודדים.
גבירותי, איך אתן מעזות?
בבושה של הגברות צריכים להשתתף גם הבוסים של החברות הגדולות, אשר,
באמצעות “איגוד חברות ההקלטה”, בחרו להתפשר על חשבון זכויותיהם של
מלחינים, מבצעים וקמעונאים, כדי להעביר את החלטת ה.ר 2911 מס
הקלטת הריקה’: מס פרטי, שהענף מטיל על הצרכנים, אשך רק
קבוצה מצומצמת בתוך הענף תרוויח ממנו, האם זו סוגייה צרכנית? ועוד איך. קנדי סטראוד, דוברת PMRC, הצהירה בתוכנית י’נייטליין” של ABC, בפני מיליוני צופים מרותקים, שהסנטור
אלברט גור, אדם שהיא תיארה כ”ידיד תעשיית המוזיקה”, שותף בתמיכתו
במשהו שהיא תיארה כ’חקיקה אנטי-פיראטית’. האם זה שם נחמד יותר יותר לאותה
חקיקת מס?
חברות ההקלטה הגדולות היו צריכות להריץ את ההצעה הזו דרך כמה
וועדות לפני שמישהו הריח שמשהו מסריח. בראש אחת הוועדות יושב סנאטור
טורמונד. האם זה צירוף מקרים שגב’ טורמונד קשורה ל-PMRC? אני לא יכול לומר
שהיא חברה בארגון, כי ב-PMRC אין חברים, מזכירת הארגון אמרה
בטלפון ביום שישי האחרון שב-PMRC אין חברים… רק מייסדים. שאלתי
עוד כמה מ’נשות וושינגטון’ הן לא-חברות בארגון המגייס כספים בגוף
שהינו בעל מעמד פטור ממס, ושנראה שמטרתו היא להעביר את חוקת ארצות הברית
דרך מגרסת-הנייר המשפחתית. שאלתי אותה אם הארגון הוא כת. בסוף
אמרה לי שהיא לא יכולה לענות לי, ושהיא צריכה להתקשר לפרקליט הארגון
בזמן שאשתו של שר האוצר מדקלמת “הולך לדחוף את אהבתי לתוכך”
של סנטור גור מדברת על מין בכבלים” ומין אורלי באיומי אקדח”
בחדשות הערב של סי בי אס. האנשים בחלונות הגבוהים עובדים על חקיקה
שהינה כל כך מגוחכת. שהדרך היחידה להגניב אותה היא להעסיק את דעתו
הציבור במשהו אחר: ‘רוק פורנו ‘
הדקלומים הקדחתניים הללו מראים של-PMRC יש סטנדרטים כפולים
מסקרנים. הודות להן, ילדים חסרי-ישע בכל רחבי אמריקה יכולים לשמוע
מין אוראלי באיומי אקדח כמה פעמים בשבוע ברשתות טלוויזיה כלל-ארצי
האם וועדת התקשורת הפדרלית חילקה פה אישורים סודייסי איזו מטרה
מצדיקה אמצעים כאלהי?הורים החברים ב”איגוד ההורים והמורים” צריכים
לפקוח שבע עינייים על הגברות הללו אם זה מה שהן מחשיבות כ’טוב טעם
האם הסוגייה הבסיסית היא מוסרית האם היא בריאות נפשי האם יש
בכלל סוגייה?PMRC יצרו בלבול רב על-ידי השוואות שאינן במקומן
תמלילי שירים, וידיאו, אריזות תקליטים, שידורי רדיו והופעות חיות. כל אלה
הינם מדיומים שונים, ולאנשים שפועלים בהם יש זכות לנהל את ענייניהם ללא
חקיקה המגבילה מסחר – שהוקצפה כמו פודינג אינסטנט על ידי נשותיו
האח הגדול.
האם זה הולם שבעלה של לא-חברה/מייסדת/אשת בPMRCישב בוועדה
שדנה בעסקים הנוגעים ל’מס הקלטת הריקה’ או לארגון השתדלנות של אשתם?
האם ועדה שהורכבה כך יכולה ‘לגלות עובדות’ באורח הוגן ובלתי-מוטה?
בוועדה הזו יש שלושה כאלה, ניגוד אינטרסים זעיר?

נשות וושינגטון’ מיח”צנות את התוכנית שלהן כסוג של שרות מידע צרכני

בלתי מזיק, המגדיר ‘קווים מנחים’ שיעזרו להורים מבולבלים לקבוע את ‘מידת
התאמה’ של תקליט ש’ילדים קטנים מאד’ מאזינים לו, לרוע המזל, לשיטות
שהן מציעות יש מספר השפעות צדדיות, שהפחות חמורה מביניהן היא דרדור
המוזיקה בארה”ב, מוקלטת ובהופעה חיה, לרמה האינטלקטואלית של סרט
מצויר של שבת בבוקר
בני עשרה שבכיסם תשעה דולר עשויים להיכנס בגפם לחנות תקליטים –
אבל לא “ילדים צעירים מאוד” בדרך כלל יש אתם הורה. ההורה תמיד יכול להציע להוציא את הכסף על ספר.
אם ההורה פוחד להרשות לילד לקרוא ספר, אולי אפשר להוציא את הכסף על
הקלטה של מוזיקה אינסטרומנטלית. למה שלא תביאו הביתה מוזיקת ג’אז
מוזיקה קלאסית במקום את מדונה מוזיקה נהדרת ובלי אף מילה זמינה
כל אחד שיש לו מספיק שכל להסתכל מעבר לאלבום-הפלטינה האופנתי של
השבוע.
לילדים הנמצאים בקבוצת הגיל ה’פגיע’ יש אהבה טבעית למוזיקה. אם, אתם
ההורים, אתם חושבים שילדכם צריך להחשף למשהו נעלה יותר ממוסיקת

פופ תתמכו בתוכניות שיעורי מוזיקה בבתי-ספר. למה לא חשבתם על הצורך
של ילדכם במידע צרכני! שיעורי מוזיקה, עולים מעט מאוד בהשוואה
לשיעורי ספורט. זכותו של ילדך לדעת שקיימים עוד דברים חוץ ממוזיקת פופ.
לרוע המזל, ‘נשות וושינגטון’ מעדיפות לקדם מוזיקת הבי-מטאל שעברה
הגיינה ממשלתית ולא משהו ‘נעלה’ יותר. האם זה מצביע על הטעמים
האישיים של ‘נשות וושינגטון’, או שזה סתם עוד ביטוי לקדימות הנמוכה
שממשל זה מעניק לחינוך האמנות באמריקה?התשובה, כמובן, היא לא זה
ולא זה. אי אפשר להסיח את דעתם של אנשים מעיסוק במס לא הוגן על ידי
דיבור על הערכת מוזיקה
בשביל זה אתם צריכים מין… והרבה.
בגלל האופי הסוביקטיבי של ,סיווג ש’נשות וושינגטון’ מציעות, לא ניתן
להבטיח שאיזו ‘קונספציה מתועבת’ לא תחמוק פנימה, בעודה חבויה בתוך
סלנג חדש או הדגשה מיוחדת של מילה תמימה לכאורה. אם המטרה היא בטחון מילולי/מוסרי מוחלט, הדרך היחידה להשיג אותו היא: לא לצפות בטלוויזיה
לא לקרוא ספרים, לא לראות סרטים, להקשיב רק למוזיקה
אינסטרומנטלית או לא להקשיב לשום מוזיקה,
מיסוד שיטת סיווג, רצונית או אחרת, פותח את הדלתות למצעד אינסופי של
תוכניות בקרת-איכות-מוסרית המבוססות על ‘דברים שנוצרים מסוימים לא
אוהבים’, מה יקרה אם החבורה הבאה של ‘נשות וושינגטון’ תתבע להדביק
טלאי צהוב גדול על כל חומר שנכתב או מבוצע בידי יהודים, על מנת להושיע
ילדים חסרי-ישע מחשיפה ל’דוקטורינה ציונית חבויה’?”

ברוס\אומת הפרוזק

בספר “אומת הפרוזק” המחברת עוסקת לא מעט בברוס ספרינגסטין.
הנה מספר קטעים מהספר.

0> “לפעמים אני שוכבת במיטה שלי ושומעת מוזיקה.
תמיד את ברוס ספרינגסטין.
יש בזה משהו מוזר, מצד אחד אני נהיית פאנקיסטית עירונית, בעוד ברוס אמור להיות דוברם המרושל של בני מעמד הפועלים מהפרברים.
אבל אני כל כך מזדהה איתו שאני חולמת להיות נער בניו ג’רזי.
אני מנסה לשכנע את אמא שלי שנעבור לשם, שהיא צריכה לעבוד בבית חרושת או להיות מלצרית בדיינר או מזכירה בסוכנות ביטוח.
אני כל כל רוצה שנסיבות חיי יתאימו ללחץ שאני מרגישה בפנים, וזה כבר מתחיל להיות מגוחך.
הרי השירים של ספרינגסטין עוסקים בלצאת מהשיגרה השוחקת, והעבודה השוחקת שבניו ג’רזי,
ואילו אני מנסה לשכנע את אמא שלי להיכנס לתוכן.
אני חושבת שלו יכולתי להיות פרחה לבנה,
לו רק יכולתי להתחבר לתחושת העצב של בני מעמד הפועלים, היתה לי הרגשה להרגיש כמו שאני מרגישה.
לו הייתי דפוקה מהבחינה המרקסיסטית, עובדת קשה ומנותקת מפרי עבודתי, אז אולי היה היגיון כלשהו באומללות שלי.
זה כל מה שאני רוצה להרגיש בחיים:שיש מטרה כלשהי לכאב”

1>”הרעיון שנערה בבית ספר פרטי במנהטן תסבול מבעיות שמצריכות צרות מהסוג הזה נראה לי בלתי אפשרי.הרעיון, שקיים ייאוש משכיל ולבן מהמעמד הבינוני, מעולם לא עלה בדעתי, ויש להניח שהאזנה בלתי פוסקת לרוק’נרול לא היתה הדרך הטובה ביותר לגלות אותו.
עדיין לא הכרתי את ג’וני מיטשל או דג’ונה בארנס או ויג’יניה וולף או פרידה קאלו.
חא ידעצי שישנה מסורת גאה של נשים שהפכו דכאון מוחץ לאמנות מופלאה.
בשבילי היה רק ברוס ספרינגסטין, הקלאש,
the who, הג’ם, הסקס פיסטולס, כל להקות הפאנק שחרטו על דגלן את מיגור הממסד האנגלי, למרות שלא היה לזה קשר עם הבדידות עד מוות שהרגשתי באמריקה”

2>”אולי יכולתי לקחת גיטרה ולכתוב כמה שירי מחאה כאלה בעצמי.
אבל איכשהו, המקום שבו חייתי, אפר איסט סייד מנהטן,
לא נשמע משכנע כמטפורה למצוקת נעורים אבודים כמו שיריו של ספרינגסטין, שבהם הוא מסתתר ברחובות צדדיים, או שומע את קריאותיה הקסומות של קליופה, המוזה השישית, המוזה של המוזיקה, על החוף בניו ג’רזי.
לא היה בחיי משהו שנראה כראוי לאומנות או לספרות, למעשה בקושי היה בהם משהו ראוי לסתם חיים.
הכל נראה טיפשי מדי, בורגני מדי, קטע של בנות, וכל שנותר לי לעשות היה להסתגר בתך עצמי ולהיכנס לעולמם של אנשים כמו ברוס ספרינגסטין, עולמם של אנשים ממקום אחר, אנשים שעושים משהו אחר, ולהסתפק בכך.
כי עבורי, כרגע, זה כל מה שיש.”

3>”פעם בשעת לילה מאוחרת היא נכנסה לחדרי ומצאה אותי שוכבת על השטיח, כשזוג אוזניות ענק על ראשי. מקשיבה להקלטה פירטית של שיר של ברוס ספרינגסטין שנקרא the promise, ממררת בבכי משום שהדכאון הנוראי בשיר הזה נשמע כל כל אמיתי. (השורה האחרונה היא בערך “אנחנו ניקח את הכל ונזרוק לעזאזל”).היא התחילה לצרוח עלי ולהגיד שהיא לא מסוגלת יותר לעמוד בטירוף הזה,
ודרשה שאסביר לה בו במקום מה לא בסדר.
מה? מה?? מה???ישבתי מולה מרוקנת לגמרי, ולע ידעתי מה לומר.
היא המשיכה לתבוע שאני אגיד משהו, וייתכן שמתוך תסכול אמרתי משהו כמו, אמא, את מביטה בעצים ואני אפילו לא בתוך היער.
ואז היא נכנסה לחדרה, עישנה סיגריה, צפתה בחדשות של השעה אחת-עשרה, ונרדמה לאורה הכחול המהבהב של הטלוויזיה בחוסר אונים מוחלט.”

4>”פריס באה ומתיישבת לידי, ואני גורמת לה לעצבנות מסוימת כשאני אומרת לה שהיא חייבת לשמוע את השיר for you, היא חוששת שאתרגז אם השיר לא יימצא חן בעיניה.
אני מסבירה לה שהשיר הוא על נערה כמוני ממש, שמתאבדת.
אנחנו מקשיבות למילים הראשונות, המצמררות, על נערה שהולכת ונעלמת, מישהי שכח אחיזתה בחיים כה חלש שצריך להתאמץ כדי לראות אותה.
זו אני, אני אומרת לפריס, אני הנערה שנעלמת בחלל, שתמיד מתפוגגת, תמיד מתמזגת עם הרקע.
כמו חתול הצ’שייר, גם אני אעלם יום אחד,
אבל החמימות המלאכותית שלחיוכי, העוויה המוקיונית המזויפת, מסוג החיוכים שרואים על הפנים של הדמויות האומללות או המרושעות בסרטי וולט דיסני, תישאר מאחור כשריד אירוני.

אני הנערה בתמונה ממסיבה כלשהי, או מפיקניק בפארק, ערנית מאוד ותוססת, אבל בעצם עוד מעט היא תעלם.כשתביטי שוב בתמונה, אני מבטיחה לך, אני כבר לא אהיה בה, אני אמחק מההיסטוריה, כמו בוגדי ברית המועצות.
משום שככל שעוברים הימים, אני מרגישה בלתי נראית יותר ויותר, אני מתכסה בשכבה הולכת ומתעבה שלחושך, שכבות על גבי שכבות של אפלה, שבסופו של דבר יחנקו אותי בחום הנורא של שמש הקיץ, ואני לא אראה כלום למרות שארגיש את הצריבה.
תארי לעצמך, אני אומרת לפריס, לדעת שהשמש קיימת רק בגלל שאת מרגישה את הכאב הנוראי של החום, ולא משום שאת מכירה את השמחה של האור.
תארי לעצמך להיות בחשכה מתמדת.
אני ממשיכה להעמיס על פריס;לא נוח לה והיא לא יודעת מה לומר, את יודעת, אני ממשיכה, אני בדיוק כמו הנערה שבשיר for you, חוץ מדבר אחד.
הוא אומר כמה שהוא אוהב אותה, היא הדבר היחיד שהוא באמתרצה אי פעם.
כל השיר מספר על איך הוא יבוא לקחת אותה לבית החולים להציל אותה מהתאבדות.
וכאן אני מתחילה, כאילו על פי סימן, לבכות, אני לגמרי נסחפת עם הרעיון שאיש לא יבוא להציל אותי אם אחתוך את ורידי או אתלה את עצמי על אחת הקורות בבקתה.
אני לא מאמינה שלמישהו איכפת מספיק בכדי לבוא ולהציל אותי…”

ברוס אומת הפרוזק

בספר “אומת הפרוזק” המחברת עוסקת לא מעט בברוס ספרינגסטין.
הנה מספר קטעים מהספר.

57 ערוצים (ואין מה לראות)

[מכיוון שנדרשתי עכשיו לשיר של ברוס ספרינגסטין, נזכרתי בתרגום שלי לאחד החביבים עלי משלו]

“קניתי בית בורגני בגבעות של הוליווד,
עם תא מטען מפוצץ משטרות של מאה אלף דולר,
איזה בחור בא לחבר לי את הטלוויזיה בכבלים,
התמקמנו ללילה,הבייבי שלי ואני,
העברנו מכאן לשם עד שהיה כבר בוקר,
היו שם 57 ערוצים ואין מה לראות.

קצת בידור ביתי, זה מה שהבייבי שלי רצתה,
אז קפצתי העירה לקנות צלחת לווין,
קשרתי אותה לגג של המכונית היפנית שלי,
חזרתי הביתה וכיוונתי אותה לכוכבים.
הגיע מסר חזרה מהגדול שמעבר,
“יש 57 ערוצים ואין מה לראות”

טוב, אז אולי היינו נהיים
חברים של כמה ביליונרים,
אולי היינו נחמדים וחברותיים
אם היינו מגיעים עד למעלה,
אבל כל מה שחיכה לי היה פתק
“ביי ביי ג’ון, באהבה שלנו יש חמישים ושבע ערוצים אבל אין מה לראות”

אז קניתי מגנום 44 מפלדה יצוקה,
ובשמו הקדוש של אלוויס, פשוט פוצצתי אותה
עד שהטלוויזיה שלי נחה לרגלי מפורקת לרסיסים,
והם עצרו אותי על הפרעה לשלווה הכלל-עולמית,
השופט אמר, “מה יש לך לומר להגנתך, בן”?
“57 ערוצים ואין מה לראות”.
“אני רואה בעיניים שלך, חבר, שאתה כבר כמעט גמור”
57 ערוצים ואין מה לראות
57 ערוצים ואין מה לראות”

אני וג’ק בדרכים

[כתבתי פעם, כשהייתי עם הגב לקיר. עכשיו אני שוב עם הגב לקיר ושוב בדרך לאילת. ההבדל היחיד הוא שעכשיו אני לא בטוח שיש לי לאן לחזור. קרואק עדיין איתי]

תפאורה:התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב.
שחקנים ראשיים:זוג צעירים מאוהב, כמה נוסעים ואני.
איש אחד שנוסע לאילת אבל בעצם בדרך לשום מקום, כמו תמיד, ומעמיד פני מרוכז בספר שעל ברכיו בזמן שהוא ממתין לאוטובוס.
אני.
אני עם הראש בספר, ‘בדרכים’ של קרואק, אי אפשר להיות לבד אם יש לך ספר טוב, נכון?
אבל הם מפריעים, הזוג הצעיר, אני שומע את הבחורה בוכה ואני מרים את העיניים מסתכל.
היא מסתכלת ישר אלי ואני מיד משפיל מבט.
אני מקשיב להם.
אתם מבינים, הם הרי לא ממש התאמצו להנמיך את הקול, אז הקשבתי.
ממה שאני מבין הוא עשה או אמר משהו ש”השפיל אותה” בפני החברים שלהם.
נשמע רציני.
הריב ממשיך ועובר לכל מה שהיה רע בקשר שלהם והיה הרבה רע.
עכשיו זה יוצא.
שעת חצות בתחנה המרכזית וזה המקום האחרון שבא לי להיות בו עכשיו.
התאורה חזקה מדי, האוויר קר מדי, האנשים מנוכרים מדי.
רוצה הביתה.
היא עוד בוכה ואני מרגיש תחושת עיקצוץ.
אני מקנא.
ממש מקנא.
אני חושב שהלוואי שלי היתה מישהי שתאהב אותי מספיק כדי לבכות ככה כשאני פוגע בה, שאני אוהב מספיק כדי לצעוק עליה כשאני כועס.
אני תמיד מוצא את עצמי מתקפל, מתנצל, בורח וחוזר עם הזנב בין הרגליים.
רע לי כל הדרך לאילת.
בגללם, בגללי, בגלל אלף ואחד דברים.
יש לי את ג’ק לחברה וככה זה ישאר.

יוסוף קארש

[מועתק מהבלוג המנוח שלי בישראבלוג בגלל שזה מתקשר לנושא הבא שאני תיכף אכתוב עליו]

רציתי לכתוב משהו על אוסף יצירות לצ’לו שרכשתי לאחרונה.
אחד הקטעים בו הוא של פבלו קאזאלס, מהבולטים בצ’לני המאה הקודמת.
כששמעתי את הקטע נזכרתי בתמונה שלו שצילם יוסוף קארש שהיה צלם שהתמחה בצילומי פורטרטים.
התמונה הראשונה היא של קאזאלס.
אני מניח שהשאר לא צריכים הצגה.
אני אוותר כאן על שירי ההלל והתיאורים הציוריים של איזה רגשות מעוררים בי הצילומים שלו ואני פשוט אמשיך לתרגל את השתיקות שלי
מ…ע…כשיו.

עוד תמונות

אנה מתחילה

[אחד מהפוסטים הישנים שלי מהפארק. מהימים שאהבתי לתרגם שירי פופ. האמת שאני עדיין אוהב, בגלל שראשית, אני מחשיב גם שירי פופ לסוג של שירה ושנית זה שכשמתרגמים שיר, מקלידים מילה אחר מילה, זו דרך להבין את השיר טוב יותר. בכל אופן, נזכרתי בזה עכשיו, בעקבות מייל שקיבלתי]

הסיפור מאחורי השיר Anna Begins של The Counting crows כפי שמספר הזמר, אדם דוריץ’.
הוא נזכר ברומן שהיה לו פעם, עם בחורה אוסטרלית בשם אנה שפגש בזמן חופשה ביוון.
הקשר לכאורה לא היה רציני מדי, החברים כל הזמן אמרו לו “מה לך ולבחורה מאוסטרליה?אין לך שנים, יש לך שבועות, תניח לזה”, אבל בסוף בסוף, הוא ואנה היו מוכנים להודות שכנראה היה כאן קצת יותר ממה שנראה.
רגשות אמיתיים.
אתם יודעים, המילה המפחידה הזאת באל”ף.
רק שהיה מאוחר מדי כנראה.

דברים שהוא אמר על השיר.

1)”זה בקשר להכחשה, כמה רחוק אפשר ללכת כדי להכחיש שמשהו באמת קורה, בגלל שזה מסובך מדי, מפחיד מדי, קשה מדי.”

2)”זה על כל הדברים שאתה עובר, כשאתה, מנסה להדחיק את הרגשות שלך. פשוט לכבות אותם.
עד כמה אתה יכול לפגוע באנשים אחרים ובעצמך תוך כדי.”

3)”האנשים שבשיר, הם אומרים לעצמם במודע, שהם לא מרגישים כמו שהם באמת מרגישים, עד הסוף, כשמאוחר מדי”

4)”היא נשואה עכשיו, יש לה ילד.אנחנו מדברים מדי פעם, אבל לא יותר מדי”.

(תרגום חופשי למדי)

אנה מתחילה

החברים שלי אומרים לי
“זה הכל או כלום”
ואני לא מודאג, אני לא חושש יותר מדי.

החברים שלי דוחקים בי.
“פעם אחת בלבד, תחרוג מן הכללים”
ואני לא מודאג,
“תעטוף אותה בשקרים, שלח אותה לאיזה אי
מלא בעצי קוקוס.”
ואני לא מודאג, אני לא חושש יותר מדי,
ממצב הרגשות שלי.

“או”, היא אומרת, “אתה משתנה”.
אבל אנחנו תמיד משתנים.

לא מפריע לי להגיד שזו לא אהבה
כי אם את לא מוכנה לדבר על זה
אז זו לא אהבה.
אני מניח שאני אצטרך לחיות עם זה.
אבל אני בטוח שהיה שם משהו
בגוונים של אפור, או משהו באמצע,
ואני תמיד יכול לשנות את השם שלי,
אם לזה את מתכוונת.

החברים שלי מנסים להרגיע אותי
“זה הכל או כלום”.
ואני לא מודאג,
אני לא חושש יותר מדי.

אתה מנסה להגיד לעצמך את הדברים,
אתה מנסה להגיד לעצמך לגרום לעצמך לשכוח
אני לא מודאג.
“אם זאת אהבה” היא אמרה “אז נצטרך לדבר על התוצאות”,
כי היא לא מצליחה להפסיק לרעוד, ואני לא מצליח להפסיק לגעת בה ו…

בפעם הזאת, כשהנדיבות נופלת כמו גשם,
היא כמו שוטפת אותה,
ואנה מתחילה לשנות את דעתה.
“בשניות אלו שבהן אני רועדת כמו עלה,
ישאירו אותי נרעדת לימים”, היא אמרה.

אני לא מוכן לדבר כזה,
אבל אני לא הולך להישבר
ואני לא הולך לדאוג בגלל זה יותר.
אני לא הולך להתכופף, אני לא הולך להישבר, ואני לא מוכן לדבר על זה יותר.

זה נראה כאילו אני צריך להגיד
“כל זמן שזאת אהבה…”
אבל זה לא כל כך פשוט להגיד,
אז אולי אני צריך,
ללכוד אותה ברשת פרפרים,
לצרף אותה לתמונות באלבום?
אני לא מודאג, כבר עשיתי דברים כאלה
אבל אז אני מתחיל לחשוב על התוצאות
ואני לא מצליח להרדם בחדר שקט ו…

כשהנדיבות נופלת כמו גשם,
ושוטפת אותי מכאן
ואנה מתחילה, לשנות את דעתי.
כל פעם שהיא מתעטשת, אני מאמין שזו אהבה.

היא מדברת מוך שינה, וזה משאיר אותי ער
אנה מתחילה, לזוז ולהסתובב
וכל המילים חסרות היגיון, אבל אני מבין,
ואלוהים, אני לא מוכן לדבר הזה,
הנדיבות שלה היא כמו מכת מצילה,
ואנה מתחילה, להעלם לאיטה
זה רודף אותי.היא נעלמת.
ואלוהים, אני לא מוכן לדבר כזה.

Screaming Life

חיי כפי שתועדו במוסיקה ספרות ואומנות המאה העשרים

ארכיון הקטגוריה: ארכיון

חמישה עלים נותרו

אנשים במשפחה שלי

כנראה שהיום זה יום רביעי

מלחמות הפורנו

ברוס\אומת הפרוזק

ברוס אומת הפרוזק

57 ערוצים (ואין מה לראות)

אני וג’ק בדרכים

יוסוף קארש

אנה מתחילה