קצת טעימות.
קטע סולו מהופעה במונטריאול שבעיקר מראה כמה הוא מבצע כריזמטי.
שווה לבדוק גם dvd של הופעה חיה בשם צל וערפל.
הופעה חיה של ג’וני מיטשל עם ג’אקו על הבס ופט מת’יני בגיטרה.
ג’אקו השתתף במספר אלבומים של ג’וני מיטשל (גם כנגן וגם כמעבד מוסיקלי ולעיתים כשניהם)
ג’וני מיטשל היא אחד האנשים האחרונים שראו את ג’אקו לפני מותו.
עם פט מת’יני הוא הקליט בנזונה של אלבום בשם bright size life (יחד עם בוב מוזס בתופים) שנחשב לסוג של פריצת דרך בקריירה של שניהם.
הנה קטע הסולו בההופעה שלו במונטריאול, 1980.

הגיע הזמן לסיים עם זה.
הפוסט המתוכנן על ג’אקו פאסטוריוס.
הסיבה שעכבה אותי כל-כך הרבה זמן היא בעיקר חוסר היכולת שלי להסביר מה בעצם עשה אותו לכל-כך גדול.
כמו שלא כל-אחד יכול להבין מה עושה את ואן-גוך לצייר כל-כך גדול ולמה באך הוא באך.
אם אתם מבינים, אתם מבינים.
לנסות לפרוט את הקסם לפרוטות בצורת מילים הוא ניסיון שמיועד לכשלון.
לדבר על השימוש שלו בהרמוניה, משפטים מוסיקליים של 16 בתים, היכולות שלו כמעבד לתזמורות.
פרוטות.
ג’אקו שבורך בכשרון עצום, קולל במאניה דיפרסיה שהלכה והחמירה בגלל השימוש שלו בסמים וצריכת האלכוהול, עד שבסופו של דבר מצא את עצמו כהומלס, ולאחר מכן כמאושפז בכפייה בבית החולים הפסיכיאטר “BellView”כמו ענקי ג’אז רבים לפניו.
צ’ארלי “בירד” פארקר הוא אולי המפורסם מהמבורכים\המקוללים ששהו בין כותלי בית החולים הזה ורצה הגורל והוא היה אחד מהגיבורים של ג’אקו עצמו.
אמרה ידועה על ג’אקו אומרת שג’אקו, בדיוק כמו הגיבורים שלו, פארקר, הנדריקס וישו, לא זכה להוציא את שנתו הארבעים.
החלטתי שהכי טוב יהיה לתת לאנשים שהכירו אותו לדבר.
הביוגרפיה שנחשבת למקיפה ביותר נקראת “ג’אקו: החיים יוצאי הדופן והטראגיים של “נגן הבס הטוב בעולם”” ואם לא מצוין אחרת, הציטוטים שאני אביא בימים הקרובים, לקוחים ממנה.

“אני חושב על ג’אקו רבות בימים אלו, במיוחד בכיתות שאני מלמד. אני נתקל בתלמידים שמנגנים היטב ובעלי טעם טוב ומדברים את השפה – אבל משהו שם לא זורם.
יש לי כיתת לימוד המוקדשת לסטודנטים שנופלים לקטגורייה הזאת, ויש לי שם למי שסובל מהסינדרום הזה: נעילת-האיד.
חלק מהבעיה היא במרכז הרגשי, הוא נעול עבור האנשים האלה.
הם יודעים מוסיקה, אבל הם לא צורחים אותה מהלב, כמו שג’אקו עשה.
הוא לא סבל מנעילת האיד בכלל.
האיד שלו היה פתוח לרווחה. הוא היה חסר פחד. והפחד הוא האויב הגדול של היצירתיות”.

– בוב מוזס –

בוב מוזס ממשיך לספר על בית שהיה לו בניו יורק עם איזשהו מפל מים ובריכה לא רחוק מהבית.
הם הגיעו לחלק העליון והמשופע באלכסון של המפל וג’אקו הוריד את הבגדים והתכוון לקפוץ לתוך הבריכה מבלי לדעת כמה היא עמוקה.
בוב מוזס מספר התחיל לצעוק “ג’אקו ל–“, כשג’אקו כבר היה באוויר.
“אף פעם לא ראיתי מישהו קופץ ככה אל הבריכה הזאת. אנשים מכניסים את קצה הרגל, ואז עוד קצת ועוד קצת..ראיתי את זה ואני עדיין לא מאמין. הוא היה חסר פחד וכך הוא חי את חייו, באותה אינטנסיביות, כל יום”.