מזמן לא היה כאן משהו משל ג’אקו.
אתם מוזמנים לקרוא שוב את “קוראים לו ג’אקו פ'”
חלקים אחד, שתיים, ושלוש
ג’אקו מנגן יופי של קטע בשם Slang , למעט התפרצות דיטורשן לא מוסיקלית בעליל.
הוא גם לבוש קצת מוזר.
אבל צריך לזכור, אלו שנות השבעים.
כולם התלבשו רע.

ב29 בדצמבר 1876, נולד גדול הצ’לנים של המאה ה20.
אם לא הייתי ידוע לשמצה כמאבד דיסקים הייתי מעלה לרשת כמה קטעים שלו שאני אוהב במיוחד.
אני זוכר שכאשר קראתי את האוטוביוגרפיה “שמחות ותוגות; הרהורים לפאבלו קזאלס” שכתב ביחד עם אלברט קהאן, יכולתי להרגיש את האהבה הרבה שלו למוסיקה, את הרגשת הפליאה שלו לנוכח יופיה הרב.
ניגוד כמעט מוחלט לאוטוביוגרפיה הצוננת של דניאל בארנבוים שקראתי קצת לפני קאזלס.
כמה ציטוטים שמלמדים על האדם שמאחורי האגדה (לקחתי מהוויקיציטוט): 1) “כל דבר שהוא אנושי חשוב יותר מאהבתנו ליפה, למוזיקה, לציורים.” 2) “אתה יכול לעשות הרבה למען האנושות באמצעות המוזיקה, באמצעות כל דבר אצילי, אך גדולה מכל היא האהבה, האהבה לכל החיים האלה” 3) “המוזיקה הייתה לי אוקיינוס ששחיתי בו כמו דג קטן. המוזיקה הייתה בתוכי ובכל מה שעטף אותי; היא הייתה האוויר שנשמתי למן היום שבו עמדתי על רגליי והתחלתי ללכת”

כמה תמונות מתוך הספר שהזכרתי:

והפורטרט המפורסן שצילם יוסף קארש.

ומוסיקה:

לא קל לי להודות, אבל אני מתחיל להבין למה אנשים אוהבים את מייספייס.
די קל למצוא שם אנשים מעניינים.
למשל טל וויקנפלד שהשאירה תגובה בעמוד של יוסי פיין על זה שהיא נמצאת בלוס-אנג’לס ושהם ידברו בקרוב.
כמובן שזה סיקרן אותי.
קודם כל, בגלל שהיא שווה.
וגם בגלל שהיא מחזיקה בס.

כמובן שהשובניסט הקטן שבי היה בטוח שזו עוד כוסית שמחזיקה בס בשביל הפוזה.
אך מסתבר שלא.
שיים און מי.
טל היא בסיסטית עסוקה למדי שבין השאר ניגנה עם האחים האלמנים ולקחה חלק בהנחיית סדנת בס שיזם מגזין Bass player לצד פיגורות כמו סטנלי קלארק, סטוארט האם, מרכוס מילר, ויקטור ווטן, ויקטור ביילי, דיוויד אלפסון (אקס מגדת’) ואחרים.
חוץ מהאחרון (אלפסון, שגם לו יש מעמד מסוים, אם כי פחות) כולם שייכים לאצולת הבס (למרות שכמה מהם, ויקטור ווטן למשל, הם בהחלט לא הטעם שלי כמבצעים).
היא ילידת אוסטרליה, לא מצאתי קשר ישראלי למרות שסביר להניח שיש כזה והיא רק בת 21.
פרט מעניין: היא מנגנת על בס מתוצרת Sadowsky בדיוק כמו אחד, ג’ייסון.
ועכשיו, אני אתן למוסיקה לדבר:

>

סימנדל מת ב13 בדצמבר, 1912.
איחרתי ביום.
אני יודע.
רציתי לכתוב את זה כבר אתמול, אבל כרגיל, לא הספקתי.
על הרומן שלי עם פרנץ.
רק עכשיו הצלחתי להגיע לזה.
בסוף יצא ארוך ומקושקש, אבל אני אפרסם בכל זאת.
גם ככה אני גונז יותר מדי פוסטים.

פרנץ סימנדל נחשב לאחד מגדולי נגני הקונטרה-בס בדורו.
יליד בוהמיה (1940)ששימש שנים ארוכות בתפקיד פרופסור בקונסרבטוריון של וינה.
אבל היום סימנדל זכור כמי שפיתח את מה שעד היום ידוע כNew Method for the string Bass.
למרות שחלפה לה מאה שלמה מאז נכתב ספר הלימוד המציג את השיטה שעד היום נחשבת ברוב מדינות העולם
לשיטה הדומיננטית בהוראת נגינה לנגני קונטרה-בס.
מה לי ולפרופסור מבוהמיה?
לפני מספר שנים, עברתי תקופה ארוכה שלא ניגנתי בכלל.
בשלב מסוים מכרתי את הבס החשמלי (איבנז) ולקחתי במקום גיטרה חשמלית (באותה חנות לא היתה אפשרות לקבל מזומן אלא זיכוי).
זה אמור היה להספיק כדי להשתעשע מדי פעם כשנחה הרוח.
אני לא מאוד מתלהב מגיטרות חשמליות.
כבר כתבתי בעבר בבלוג הזה שכל אידיוט יכול להרים גיטרה, לפרוט משהו ולהשמע טוב.
למעשה, אני מאוד נהנה לחזור על הטענה הזו, בעיקר כשאני ליד נגני גיטרה שמשום מה נוטים לגאוותנות יתרה.
בס זה כלי נגינה שונה שדורש איכויות אחרות, כמעט רוחניות לפעמים, כדי שהכלי והנגן יהיו במיטבם.
אבל אני נסחף כאן.
אני חושב שבמשך שנה לא ניגנתי על בס אחרי שנים ארוכות שגם אם לא הרבתי לנגן, תמיד היתה בס בהישג יד.
אני לא חושב שאני אהיה אי-פעם מוסיקאי מקצועי.
האמת? אני אפילו לא בטוח שאני כל-כך מוכשר.
לא הייתי במצבים שבהם הייתי צריך לבדוק מה אני שווה. תמיד כשניגנתי עם אחרים זה היה ג’ם סשנים לא מחייבים.
אני וחברים שמבינים שמדובר בסוג של אהבה, אבל לא יעוד.
אבל אני ממשיך לנגן.
אין שום דבר אחר בחיים שלי שעשיתי במשך כל-כך הרבה זמן.
זה משהו שנועדתי לעשות.
אני חושב שיותר משבחרתי לנגן בבס, נועדתי לזה.
לכשרון אין הרבה קשר לזה, למה שאני עושה, רק לאהבה לדבר.
לדוגמא, אם יאשה חפץ (למשל) היה מצליח כפי שהצליח אילו היה מנגן על חצוצרה?
לכולם ברור שהוא מגדולי נגני הכינור במאה העשרים.
אבל אם היה בוחר בכלי אחר שבו היה פחות מוכשר, אולי היה מתייאש ועוזב את עולם המוסיקה.
אני רוצה להאמין שלא, שמדובר ביותר ממזל או צריוף מקרים.
בכל אופן, בשלב מסוים הרגשתי שזה חסר לי.
אז קניתי בס חדשה.
אבל עדיין היה חסר לי משהו.
לנגן מוסיקת רוק ומטאל זה נחמד, אבל לא מאוד מאתגר ברוב הזמן.
התחלתי לקרוא ספרי מוסיקה. ספרים על מוסיקה.
רובם לא היו מאוד מספקים.
עד שמצאתי במקרה, בחנות ספרי מוסיקה שהיתה בתהליך חיסול של הספריה, את New Method for the Double Bass.
למרות שאני לא מנגן על קונטרה-בס, הרעב לקרוא כל דבר על הנושא, הביא אותי לקנות את הספר.הוא היה מאוד שונה מרוב ספרי הלימוד שנתקלתי בהם עד אז.
קודם כל הוא יצא בהוצאה שמעולם לא שמעתי עליה (היום אני יודע שהספר יצא במספר הוצאות ולי יש עותק שנחשב לפחות נפוץ), הדבר השני היה ההיקף.
רוב ספרי הלימוד הנפוצים היום מכסים מעט מאוד חומר(ועולים הרבה).
הספר הזה, על פניו, הכיל הרבה ידע.
הוא גם נראה מיושן.
בעמודים הראשונים היתה תמונה בשחור שלבן של אדם שהדגים עמידה בסיסית ואחיזה של קשת (ומביך להודות, עד אז לא ידעתי שמנגים עם קשת) של גארי קאר שאז היה תלמיד של אדם בשם סטוארט סאנקי (שעיבד מחדש חלק מהחומר הלימודי בספר) ועם השנים הפך למוסיקאי מוערך בזכות עצמו.
בספר נתקלתי לראשונה ביצירות כמו dance of the furies של גלוק, symphonie fantastique של ברליוז ויצירות אחרות.
מיותר לציין שבאותו שלב מוסיקה קלאסית לא היתה בדיוק הדבר שלי.
אבל רציתי לנגן את היצירות, והורדתי אותן מהרשת, ולאט לאט גיליתי שאני די נהנה מזה.
מהפליאה של להקשיב לתזמורת קלאסית, לנסות להבין מה כל כלי עושה, את המורכבות של היצירות.
כל הדברים שפעם שיעממו אותי למוות התגלו לי מחדש.
בהתחלה דרך התרגול בספר של סימנדל, ואחר כך ביצירות שלמדתי להכיר לבד.
גם אם ולא למדתי שום דבר אחר, לסימנדל אני שומר זכות ראשונים כמי שהוביל אותי ל”גילוי” של מוסיקה קלאסית.
עם הזמן השגתי דברים נוספים.
את החלק השני של הספר שקניתי (והפעם בהוצאה אנגלית\יפנית), וחוברת עם 30 אטיודים שחיבר.
זה בעצם רוב החומר הלימודי שניתן להשיג.
למרות החשיבות שלו כמחנך וממציא, הדברים שכתב לא השתמרו עם השנים.

כידוע (או שלא?) יש לי חיבה מסוימת לעיר ירושלים.
בעיקר בגלל נו”ן, אבל גם מסיבות אחרות.
בכל אופן ובלי לחפור יותר מדי, מצאתי בלוג מעניין שנקרא “מכוכב הלכת ירושלים”.
אחד הפוסטים האחרונים שם נקרא על הקונטרבס של העיר שמכיל כמה הבחנות מעניינות על ג’אז ובכלל.

זה מה זה בסיסי.
אבל אני מאוד אוהב את קטע הבס בשיר הזה.
נראה מי יזהה.

מי
לה~~~~~~
לה/דו סי
לה/דו
פה


התשובה בךפוהמ
הוידאו, אגב, מושפע מציורי הירונימוס בוש.

נ.ב.
אני הולך לתפוס תנומה הגונה.
מגיע לי.
אחר כך אני אכתוב משהו ברור יותר:)

אחד מסיפורי הילדות הזכורים לי ביותר הוא הסיפור על איך צדים פילים לבנים.
על פי הסיפור, היו פעם שני סוגים של פילים בעולם.
הפיל הלבן שהיה מאוד מאוד חכם ולכן היה קשה לצוד אותו.
הפיל האדום לעומתו, היה טיפש ולכן גם היה קל מאוד לצוד אותו.
כשרצו הציידים ללכוד את הפיל הלבן והחכם, הם המציאו שיטה.
הם הציבו שלט שאומר 5=2+2.
כשהפיל הלבן היה רואה את השלט הטיפשי, הוא היה מאדים כולו מכעס ופילים אדומים כידוע, קל לצוד.
זה בערך מה שקורה לי לפעמים.
אני מתעצבן משטויות ואז אני נתפס.
אני יכול להתעלם, אבל לרוב אני פשוט (גבר מ)מאדים
ב’ידיעות אחרונות’ של היום יש ידיעה העוסקת בשלומי צידקי, נגן הבס של אביב גפן המואשם באי-אילו עבירות מין.
בדרך כלשהי קרה שממלא המקום של צדקי בהרכב המלווה את אביב גפן הוא ספי אפרתי, בנו של אותו השופט (חנן אפרתי) המשמש במשפטו של צידקי.
נתחיל בכותרת “הגיטרה לא נופלת רחוק מהעץ”.
הטיפשות כאן די מדברת בעד עצמה, אז נמשיך הלאה.
וכך נרשם בכותרת המשנה:”השופט חנן אפרתי הודיע בתחילת המשפט של הגיטריסט שלומי צידקי, שהבן שלו גיטריסט כמו הנאשם, ושמאז המעצר הוא החליף אותו בלהקה של אביב גפן. אחר כך הוא שאל את נציגי התביעה וההגנה אם הם רוצים שהוא יפסול את עצמו”.
לידיעת עורכי הכותרות ב’ידיעות’:גיטרה היא כלי נגינה בעל שש מיתרים.
הבחור בתמונה המצורפת, אוחז בכלי נגינה בעל ארבעה מיתרים.
כלי הנגינה הזה נקרא בס חשמלי.
נכון, הוא קצת דומה לגיטרה.
יש לבס גוף עץ מכוסה לכה, פיק-אפים (מיקרופונים מתחת למיתרים), צוואר, סריגים, מפתחות כיוון.
לרוב גם מייצרים את כלי הנגינה הזה בשיטה וסוגי עץ התואמים לדרך שבה מייצרים גיטרות חשמליות.
הכיוון של שני אלה מתבסס על השיטה הידועה כ”כיוונון מושווה” שמבוססת במידה רבה על עבודתו של יקיר הדוג’ו – י. ס. באך.
ובכל זאת, בס חשמלי היא כלי נגינה שונה מאשר גיטרה חשמלית.
בסיסט אינו גיטריסט.
אני גם לא בטוח לגבי נכונות המונח “גיטרת בס”.
בדיוק כמו שבוזוקי, יוקללי, בנג’ו ושאר כלי נגינה אשר להם גוף, צוואר עם סריגים, יתדות כיוון ומאפיינים משותפים נוספים עם הגיטרה לא מזכים את בעליהם בתואר “גיטרת בוזוקי” או “גיטרת בנג’ו”, אני דורש(!) לא לטעון שנגני בס הם גיטריסטים.
בגוף הכתבה דווקא התייחסו גם לשלומי צידקי וגם לספי אפרתי כנגני בס (בניגוד לכותרת המשנה).
הומור מוסיקאים לסיום:
כמה גיטריסטים צריך כדי להחליף מנורה? 1000.
אחד כדי להחליף, 999 כדי להגיד שהנדריקס\ג’ימי פייג’\סטריאני, היו עושים את זה טוב יותר.
ועוד אחת בשביל האיזון:
איך קוראים לבחור שמסתובב עם הלהקה? הבסיסט.
ועכשיו באמת הסיום:
הנה אחד שאף אחד לא יעז לקרוא לו גיטריסט.
בוטסי.
התחיל בתור הנגן של ג’יימס בראון, היה קצת עם פרלמנט\פאנקדליק (בי נשבעתי שיום יבוא ואני אכתוב את הפוסט ובו אספר איך ג’ורג’ קלינטון הביא אותה בהפוכה לחברת התקליטים כשפירק את ‘פרלמנט’ והקים אותה מחדש תחת השם ‘פאנקדליק’).עשה עוד הרבה דברים (רובם לא מעניינים למען האמת), אבל הכי חשוב, הפך לאב-טיפוס של הבסיסט הFאנקי.
והיות ואין לי איך לשמוע ולבחור רצועה כלבבי, אני אלך על בטוח עם די-לייט.
בוטסי גם מנגן בשיר וגם מפציע בקליפ (ונדמה לי שהבס ליין בצורתו המקורית שייך דווקא להרבי הנקוק, אבל אל תתפסו אותי במילה), שזה יפה מאוד בהתחשב בעובדה שהקשר שלהם אליו התחיל בדגימה ששלח אליו אחד מחברי הלהקה עם בקשה לבוא לבקר.

“הוא נתן לנו את הרשות להשמע”.
המשפט הזה נאמר על ידי ג’רג’ סאסון שמנסה להסביר את ההשפעה של ג’אקו על הנגנים בני דורו.
על איך שהם רואים עצמם, על איך הם נתפסים על ידי מוסיקאים אחרים. לפני ואחרי.

“בפעם הראשונה ששמעתי את ג’אקו הייתי בן 16. נכנסתי לחנות המוסיקה שעבדתי בה ולא ראיתי אף אחד שמטפל בענייני החנות.
כולם היו במחלקת הסטריאו.
חלק מהמוסיקאים עמדו במעגל, מעבירים בינהם אישהו אלבום.
הם הניעו את ראשם כשהקשיבו למוסיקה.
שאלתי “מי זה”, ואחד הבחורים אמר “זה ג’אקו, ניגנו איתו בלהקת ‘לו רואלס’. אני לא מאמין שהוא קיבל חוזה הקלטות”.
עמדתי והקשבתי יחד איתם. ‘דונה לי‘ התנגן. הכרתי את הקטע, אבל לא איך שג’אקו ניגן את זה. שלא להזכיר את זה שהוא הצליח להקליט את זה בניסיון הראשון!
לא הבנתי מה אני שומע בדיוק כי זה היה מוזר לשמוע משהו מנוגן בדרך כל-כך מהירה וכל-כך מלודית במפתח נמוך.
לא יכולתי לקלוט את זה מיד…”

“כל נגני הבס בעיר התחילו להוציא את הסריגים מהבס שלהם. היתה מעין היסטריה בין נגני הבס. כל מי שהכיר את המוסיקה אמר “זה מה שאנחנו צריכים כדי להשמע כמו ג’אקו…”

“נדמה כאילו כאשר ג’אקו הגיע, כולנו הוזזנו הצידה לזמן מה. קראתי ראיון עם סטנלי קלארק והמראיין שאל את סטנלי “שמעת את ג’אקו”?, ויכולתי לראות את הפנים של סטנלי. ידעתי. הוא אמר “שמעתי עליו”, וזו היתה כל התגובה שלו.
נדמה היה כאילו כל נגני הבס האחרים כבר לא היו בעסקים, או שנדחפו לנסות לנגן חזק יותר”.

אומרים שהטרגדיה הגדולה של המחזאים בדורו של שייקספיר היתה שהם חיו בדורו של שייקספיר.
כלומר, הצל שלו כל-כך גדול שמעטים האנשים שיכולו לנקוב בשם של מחזאי נוסף מאותם ימים.
אבל זה כמובן לא אומר שלא היו כאלה.
ועל אותו משקל אני אגיד שהטרגדיה של נגני הבס בדורו של ג’אקו פאסטוריוס היתה שהם חיו בדורו של ג’אקו.
זה רק טבעי ומובן שיש כאלה שבולטים ויש כאלה שנשכחים.
אם יבקשו מכם לציין שמות להקות בשנות ה60, הרוב יגידו “החיפושיות”, ו “האבנים המתגלגלות”.
להקות פאנק משנות ה70? הסקס פיסטולס והקלאש.
למרות שרשימה של להקות הפאנק הבריטי שקמו באותן שנים תהיה ארוכה מדו”ח מבקר המדינה.
אז היה את ג’אקו, אבל היו גם אחרים.
אם יש אדם אחד שהייתי צריך להצביע עליו כשווה ערך בהשפעה שלו על נגני בס באותן שנים, סטנלי קלארק הוא האיש.
והוא עוד מעט מופיע בארץ יחד עם ג’ורג’ דיוק (שעילו אני לא יודע הרבה מעבר לעבודה שמדובר בשיתוף פעולה ותיק).
בתור התחלה, תקשיבו לSchool days.
ואם אתם ממש רוצים, אז גם לRite of Strings שהוא הקליט עם ג’אן לוק-פונטי שהוא סיבה טובה שלא להקשיב למוסיקה) ואל דימאולה.
לא שאני כל-כך אוהב את היצירה הזאת (היא מעניינת אבל לא מלהיבה) אבל אהבתי את השנינות וההתייחסות לThe rite of spring של סטראווינסקי.

“יליד 1951, עבר מכינור לצ’לו, לאחר מכן לקונטרהבאס, כאשר הבין בנעוריו שכלי זה הולם מאוד את קומתו המרשימה. אך באותה עת החל לנגן עם פנדר בהרכבי מוסיקת נשמה ורוק של פילדלפיה. כשהפך לנגן וירטואוזי באותה מידה בשני הכלים, צלל בקריירה “אקוסטית” כפולה בתחילת שנות ה70′ עם “שליחי הג’אז” – פרעה סנדרס, סטאן גטס, גיל אוונאס, ואחר כך ג’ו הנדרסון.
באמצעות זה האחרון פגש את צ’יק קוריאה, איתו הקים את ההרכב החשמלי “בחזרה אל הנצח” (return to Forever).
עד מהרה הפך לאחד מכוכבי הג’אז-רוק הגדולים ביותר ופיתח בשנות השמונים’, יחד עם ג’ורג’ דיוק, סגנון שהיה יותר מוסיקת נשמה.
חדור עמוק בביבופ (הוא לקח לו למורה את אוסקר פטיפורד) ובג’אז הלטיני, נחשב בדרך כנגן הווירטואוזי המושלם ביותר מבין כל נגני הבאס”.

הקטע לקוח מהספר “ג’אז” מאת ז’רנאל ארנו וז’אק שנל.