ציטוט משעשעמריר
מראיון עם דונה טארט, מחברת “ההיסטוריה הסודית” והידיד הקטן”.
האמת שבמידה מסוימת זה מתאים גם למדינת ישראל שבה כל אדם שני הוא סופר בפוטנציאל.

ראיתי עכשיו סרט תיעודי עליה בערוץ 1.
היה מרתק.
תמונה אחת תפסה את תשומת ליבי במיוחד.
בט מידלר שוכבת על מצע ורדים.
זה הזכיר לי את התמונה מהסרט הנפלא “אמריקן ביוטי” כשמינה סובארי שוכבת באמבט ועלי ורדים נושרים עליה.
אני נורא רוצה לפרסם כאן עוד שתי תמונות שצילמה אנני לייבוביץ’ את הנטר ס. תומפסון (שמסתבר שניהלה איתו סוג של קשר).
באחת הוא יושב מול יאן וונר, העורך (לשעבר) הנודע של מגזין ה’רולינג סטון’ כשביניהם אח בוערת.
כנראה סוג של סימבוליקה למערכת היחסים הסוערת והפוריה שבין העורך לכתב המוכשר אך כה מטורלל שלו.
התמונה הזאת תלויה על דלת חדרי.
תמונה אחרת היא הנטר ס. תומפסון יושב ופחית בירה בידו בתוך מה שאני חושב שהוא המטוס של אחד המועמדים לנשיאות בארה”ב 72′
זה צולם בתקופה שהוא סיקר את מערכת הבחירות ולכן הדבקתי את התמונה לכריכה הפנימית של הספר שהוא כתב על אותה מערכת בחירות ונקרא ‘פחד ותיעוב במערכת הבחירות של 72’.
בינתיים לא מצאתי את התמונות ברשת.
מצד שני, לא ממש התאמצתי:)
הנה התמונה של בט מידלר שהזכרתי בהתחלה.
ואף מילה על השפעה אפשרית של התמונה על בון ג’ובי:)

דיברתי לפני מספר ימים עם חברה טובה בשם מישל שהעירה לי שאני בטח לא אצא לאיזשהו דייט מתוכנן כי אני תמיד משתפן.
לא ממש הבנתי על מה היא מדברת.
מתי פעם אחרונה שבכלל היה לי משהו שדומה לדייט? ושאני אשתפן? ממש לא הסגנון שלי.
הערב דיברתי עם מישהי שעד לא מזמן היתה מסומנת כ”אולי”, מישהי שהכרתי בעבודה וההכרות איתה הפכה לידידות.
בין השאר הגענו לנושא של הפגישה שלנו שנדחתה ונדחתה.
ואז נפל האסימון.
אני באמת עושה את זה.
נכנס לכל מיני חרדות לקראת מפגש עם (א)נשים חדשים ומתחיל לשכנע את עצמי למה לא כדאי להפגש.
הקטע העצוב הוא שאני מאמין לתירוצים שאני ממציא.
עד הערב כאמור אפילו לא הייתי מודע לזה.
כשמישל ציינה את זה ממש לא הבנתי על מה היא מדברת, אבל במהלך השיחה הערב כשהנושא עלה, התחילו לצוץ בראשי שמות של נשים שהכרתי ובשלב מסוים הייתי לפגוש עד שמצאתי תירוץ להתחמק מזה.
חלקן, אגב, לא היה לשום דבר יותר מאשר מפגש ידידותי, לא שזה מנע את טקס ההתחמקות, מסתבר.
אני מרגיש ממש דפוק עכשיו.
תמיד חשבתי שלמרות כל מגרעותי, יש לי תכונה אחת טובה וזו היכולת להיות ישר עם עצמי, ולא משנה כמה לא נעימה לי האמת.
סוג של מנגנון ביקורת עצמי שלא מזייף לעולם.
מסתבר שאפילו את זה אין לי.
הגילוי הזה מזעזע אותי באמת.
בכל אופן, אני והזותי מהטלפון הערב נפגשים ביום שני לקפה או משהו (אני דוחף לכיוון מסעדה כי מזמן לא הייתי).
ממש לא בקטע של דייט רומנטי.
היא אמרה שהיא רוצה לעזור לי עם הבעיה שלי ושהצעד הראשון יהיה לפגוש אותה.
תחזיקו לי אצבעות.
הפוסט הזה לא יצא הכי ברור בעולם, נראה לי, אבל אני צריך לפרוק.

יהיה איכותי
ואתם יכולים לצטט אותי על זה:)

דברים ששמעתי בזמן התרמת דם:
“בלונדינית::ואתם בודקים את הדם לכל מיני מחלות?
פראמדיק:כן, עושים בדיקת hiv ועוד בדיקות.
בלונדינית: ואם אני אתקשר יגידו לי?
פראמדיק: אם מוצאים משהו הם מתקשרים אליך.
בלונדינית:הם יתקשרו אלי? איזה יופי.”
כן, ממש יופי אם יתקשרו להגיד שיש לך איידס.

טוב, נו, מי שמכיר אותי יודע שכשזה מגיע לקארבר אני לא יכול להפסיק.
בערך כמו נאומים על תוכנה חופשית:)

(תלמה אדמון על קארבר)

ידיד יקר הביא לי אלבום מאמריקה. Country” Carverהוא אלבום תצלומים של בוב
אדלמן, צלם וידיד של ריימונד קארבר. אדלמן צילם את הסופר, אבל יותר מכך צילם את
סביבתו. את שולחן הכתיבה שלו, נעדר הקדושה, את הנופים שבהם גדל, ואת אלה שאהב
בבגרותו, נופי המים, שפות הנחלים והנהרות. אדלמן צילם הרבה את טס גלאגר, משוררת
בזכות עצמה, שהיתה בת זוגו של קארבר בעשר שנות חייו האחרונות, וכנראה סייעה לו
להגיע לרגעים הטובים. לפי האלבום הזה קארבר נתן לכך ביטוי בכתביו, במיוחד בכמה
שירים המובאים כאן.

אכן, האלבום הזה, הוא, במידה רבה, פרויקט שגלאגר נושפת בעורפו. ההקדמה נכתבה
בידיה, ויש בה טון די אגוצנטרי, עד כי קשה להתעלם ממנו בדרך אל פרטי חייו
המורכבים של קארבר. מלבד ההקדמה האישית מדי, שאינה מתייחסת כלל למהות העיקרית של
האלבום – הנוף – יש כאן גם כמה תמונות של טס. ניכרת בה מודעות מוגזמת לדיוקנה,
כפי שהוא מציץ מתוך שדה תבואה ירוק, ובמיוחד כפי שהוא נוגה ומהורהר בסמוך לקבר של
קארבר.

אבל אפשר להתעלם מן המיסוכים האלה בקלות. יש כאן תצלומים דייקניים ופשוטים של
קארבר, פניו בעלי התווים הגסים, מבטו התבוני והחד, לרוב נטול שמחה, לפעמים
מבועת. ויש, כמובן, תיעוד מצולם של אמריקה הקארברית. אמריקה הדהויה, היורדת לשולי
כביש שכוח ונעצרת בפתח פונדק מכורסם מרוחות, מוטל שהסטנדרטיזציה הכעורה והשטוחה
שולטת במראהו, אך בחדריו, כמו בסיפורי קארבר, מתרחשים חיים מלאים, רדופים, של
אנשים שאינם יודעים הנאה ברגע הווה או תכלית ברגע הבא.

יש תמונות של החברים, סופרים, משוררים, ציירים, אנשי עמל, כולם אנשים אמיתיים,
שמיקטעים מתוך נוכחותם בחיי הסופר באים לידי ביטוי ביצירתו. האלבום הזה בא להמחיש
איך צמחה יצירת קארבר מתוך חייו הממשיים. איך דמותו של אלפרדו מן הסיפור ‘מנודו’
אכן קיימת במציאות, וכי אכן ישנו צייר בשם אלפרדו ארגוין, שמתמחה בציורי חיות
ססגוניות. לכן מובא כאן תצלום הצייר וציוריו, קטע מן הסיפור הנ”ל ומכתב של קארבר
אל אלפרדו, שבו הוא מודה לו על שקרא את הסיפור ואהב אותו, וזאת, עוד לפני שהסופר
שלח את הטקסט להוצאה לאור.

התצלומים בשחור-לבן, כמו הסיפורים של קארבר. השחור-לבן מדייק, מעצים קונטרסטים,
מבליט פרטים, מושך את המבט אל העיקר, אל מהות פנימית שאינה תלויית-זמן.

זהו אחד המקרים הנדירים של צירוף נכון בין טקסט לתמונה. אדלמן הלך עם הסיפורים
וצילם את המקומות והאנשים המופיעים בהם. בסיפוריו, קארבר לא הרחיק מנופיו. עוצמתו
בקירבה הנוראה אל נושאיו. קחו את השיר שלו לבתו קריסטין, שתמונת פניה כאן מעידה
על עצבות ויאוש, שאין מהם תקומה. קארבר, בשיר מהפך-קרביים, מבקש מבתו, שתפסיק
לשתות. “בת, את לא יכולה לשתות./ זה יהרוג אותך. כמו שזה הרג את אמא שלך, ואותי./
כמו שזה הרג”.

האלכוהוליזם של קארבר דומיננטי כאן, בעיקר בטקסטים, כפי שהיה בחייו. אנושיותו
הפגיעה מודגשת כאן, ולכן גם הצד האחר של השכרות – היציאה ממנה, ההצלה, הריפוי,
נמצאים באלבום.

קארבר, אמן הפרטים הקטנים, הטריוויאליים, ידע את ערכם המופלא. מה חמים וחכם אותו
סיפור ‘מנודו’, )תרגום עברי נמצא ב’סיפורים אחרונים’ בתרגום משה רון, הספריה
החדשה(, שקטע ממנו מובא כאן. הגיבור, העומד על פרשת דרכים ביחסיו עם אשתו
ואהובתו, נזכר בעיצומו של ליל המשבר בלילה אחר, קשה. איך באותו לילה, כשהתמוטט
והחל לרעוד במטבח של חברו הצייר אלפרדו, עמד זה ובישל לו מרק מרגיע. המספר נרגע
מעצם ההתבוננות באלפרדו המבשל את המרק, משיחתו הלא מובנת מעל הסיר. לבסוף הוא
הולך לישון ואחרים אוכלים את המרק הטוב. זה סוג של תמונת-זיכרון מנחמת, שקארבר
יודע לעשות ממנה אמנות.

הוא יודע לתאר את הרגעים הנדירים והיקרים האלה, שנראים כמו כלום ובעצם מתמצתים
בתוכם את איכות ההתרחשות החיה, עד שאתה רוצה לבכות מרווחה ואושר, או לפחות לחבק
את כל החברים שלך )או גם זה וגם זה(. קארבר מתייחס לרגעים האלה בלי בושה, ובכל
זאת מעולם לא נראה כמו אידיוט סנטימנטלי. השיר ‘הסירה שלי’, למשל, המופיע בעמוד
הבא במסגרת ‘שיר ממול’ )תרגום חופשי שלי, בסיוע הערותיו של עוזי וייל, המתרגם
המסור של שירי קארבר. ספר התרגומים שלו ‘ריימונד קארבר, שירים’, יצא במודן, 79′(.
האם זה באמת מפתיע להווכח, שקארבר האלכוהוליסט, נטול האשליות, קארבר חולה הסרטן,
אהב את החיים ואת בני האדם ורצה להכיל את כולם בסירתו.

(מתוך הספר Craver country)

זהו.
נרגעתי.
לקרוא שירה עוזר לי וקארבר הוא תמיד בחירה מועדפת.

בתי ועוגת התפוחים
היא מגישה לי חתיכה ממנה כמה דקות
אחרי שיצאה מהתנור
אדים עולים מתוך החריצים
מלמעלה.
סוכר ותבלין קינמון – שרופים לתוך הקרום.
אבל היא לובשת את המשקפיים הכהים האלה
במטבח בעשר בבוקר
הכל נחמד, כשהיא צופה בי שובר חתיכה, מביא אותה לפי,
ונושף עליה.
המטבח של ביתי בחורף.
עם המזלג אני גומר את העוגה, ואומר לעצמי לא להתערב
היא אומרת שהיא אוהבת אותו.
אין, ולא יהיה יותר גרוע מזה.

לבתי

מאוחר מדי להטיל עליך קללה-שתהיי פשוטה,
למשל,כמו שייטס ביקש עבור בתו
וכשפגשת אותה בעיר סליגו,זה עבד –
היא באמת *היתה* פשוטה, האישה הזקנה ביותר באירלנד.
אבל היא היתה מוגנת.
במשך זמן רב כל כך, ההיגיון שלו חמק ממני.
על כל פנים, זה מאוחר מדי בשבילך, כמו שאמרתי.
את בוגרת עכשיו, ונהדרת למראה.
את שתיינית יפהפיה, בתי.
אבל את שתיינית.
אני לא יכול לומר, שאת שוברת את ליבי.
אין לי לב כשזה נוגע לשתיה.
עצוב, נכון.
אלוהים לבדו יודע.
הגבר שלך מהשנים ההן, זה שקוראים לו שילו
חזר העירה, והמשקה התחיל לזרום שוב.
את שיכורה כבר שלושה ימים, את מספרת לי,
כשאת יודעת טוב מאוד לעזאזל
שאלכוהול הוא כמו רעל למשפחה שלנו
אמא שלך ואני לא נתנו לך דוגמה מספיק טובה?
שני אנשים שאהבו מסתובבים בבית ומכים אחד את השני,
מכים את האהבה שהרגשנו, כוס אחרי כוס ריקה
קללות ואגרופים ובגידות?
את בטח משוגעת! כל זה לא הספיק לך?
את רוצה למות? אולי זה העניין.
אולי אני חושב שאני מכיר אותך, ואני לא.
אני לא מתבדח ילדה. על מי את עובדת?
בתי, את לא מסוגלת לשתות.
בפעמים האחרונות שראיתי אותך, היית בצרות.
גבס על עצם הבריח שלך, או קיבוע לאצבע,
משקפיים כהים כדי להסתיר את עינייך היפות, החבולות.
שפתיים שגבר צריך לנשק, לא לפתוח במכות.
הו אלוהים, אלוהים, אלוהים אדירים!
את חייבת לקחת את עצמך בידיים.
את שומעת אותי? תתעוררי!
את חייבת להפסיק עם זה ולחזור לעצמך.
תהיי בן אדם, אני מבקש ממך.
או.קיי, אני *אומר* לך.
ודאי, המשפחה שלנו נועדה לבזבז,
לא לצבור בשקט. אבל שני את הכיוון, עכשיו.
את פשוט חייבת, זה הכל!!!
בתי, את לא מסוגלת לשתות.
זה יהרוג אותך.
כמו שזה הרג את אמא שלך, ואותי.
כמו שזה הרג.

“‘מעולם לא הצלחתי להבין מה זה בדיוק פמיניזם. אני רק יודעת שאנשים קוראים לי
פמיניסטית בכל פעם שאני מביעה דעה שמבדילה ביני לבין סמרטוט לניקוי רגליים”

– רבקה ווסט –

כי לא על הזעם לבדו יחיה האדם.

הכלב שלך מת

הוא נדרס על ידי רכב מסחרי,
אתה מוצא אותו בשולי הדרך
וקובר אותו,
זה עושה לך רע.
זה עושה לך רע באופן אישי,
אבל זה עושה לך רע בגלל הבת שלך,
שזה היה הכלב שלה,
והיא אהבה אותו כל כך,
היתה שרה לו בשקט שירי ערש,
ונותנת לו לישון במיטתה.
אתה כותב על זה שיר,
אתה קורא לו שיר לבת שלך,
על איך שהכלב נדרס על ידי רכב מסחרי,
ואיך טיפלת בו, ולקחת אותו אל תוך היער,
וקברת אותו עמוק עמוק.
והשיר יוצא כל כך טוב,
שאתה כמעט שמח שהכלב הקטן נדרס,
שאחרת לא היית כותב את השיר הטוב הזה.
אז אתה מתיישב לכתוב שיר על כתיבת שיר
על מותו של הכלב הזה,
אבל תוך כדי כתיבה אתה שומע אישה צועקת
את שמך, שמך הפרטי,
שתי ההברות,
ולבך נעצר.
אחרי דקה, אתה ממשיך שוב לכתוב,
היא צועקת שוב.
אתה תוהה כמה זמן זה יכול להימשך.

שום מילה אחרת לא תצלח: כי זה מה שזה היה.
שמנת.
שמנת, אחת-עשרה השנים האחרונות.
חי, לא שותה, עובד אוהב ונאהב על ידי אישה טובה.
לפני אחת עשרה שנים אמרו שיש לו שישה חודשים לחיות, בקצב שהוא התדרדר.
והכיוון שלו היה רק למטה.
אז הוא שינה את דרכיו איכשהו.
הוא הפסיק לשתות! והשאר?
אחר כך הכל היה פשוט שמנת.
כל דקה מזה, עד וכולל הרגע שאמרו לו שמשהו,
ובכן, כל מיני דברים התקלקלו,
והתחילו לגדול בתוך ראשו
“אל תבכו בשבילי”,
הוא אמר לחבריו.
“אני אדם עם מזל. היו לי עשר שנים יותר משאני או מישהו ציפה.
שמנת מתוקה, ואל תשכחו את זה.”

נרשמת לחבר’ה? כתבתם בפארק? תנשקו את האנונימיות שלכם לשלום.

ואנשים שמתחילים להבין מה נפל עלינו: