הערב תרגמתי איזשהו מאמר על סלאקוור לאתר לינמגזין שם יש לי עוד בלוג.
לאחר מכן נכנסתי לאתר המקור כדי לבדוק משהו לגבי אוגוסט פינגווין שגם השנה יקרה בלעדי.
באתר נתקלתי בקישור ל planet FOSS-IL שזה, שימו לב, “אתר בלוגים אישיים של פעילי תוכנה חופשית”, על פי ההגדרה באתר ‘המקור’ ודברים שאני כותב התפרסמו בו.
פעיל תוכנה חופשית? אני? למה אף אחד לא סיפר לי?
חוצמזה שעוד לא נולד היום שבו יזכירו אותי ואת המונח “פעילות” באותו המשפט.

נ.ב. לג’אמיל שבטח נשרף עכשיו בשמש בזמן קטיף האבוקדו.
נחש מי הצטרף לעמותת המקור כ”ידיד”.
רמז: זה לא אורד ויינגייט.
אני לא בטוח למה הצטרפתי או מה אני יכול לתרום.
אבל אני בטוח מתכוון לנצל את ההנחות בקומבוקס שיש ל”ידידי” העמותה.

ומשהו ברצינות לסוף.
גם ‘המקור’ וגם האתר שבו יש feed של הבלוג שלי מלינמגזין משתמשים במונח “פלנטת…” כדי לכנות את אתר הבלוגים שלהם.
אני יודע שזה היסחפות מצידי לחשוב על זה, ולקשר דברים בדרך שאני מקשר, אבל המילה “פלנטה” לא עושה לי טוב.
היא מתחברת לי למשפט על הפלנטה האחרת של ק. צטניק.
ככה זה.

אופייני.
איך שסיימתי לעמול על התרגום (טוב, לקח לי רק חצי שעה, אבל זו היתה חצי שעה ארוכה:), נזכרתי שיש לי ספר שירים של אדגר אלן פו ואולי יש בו תרגום.
אכן היה.
תרגום של חנה ניר.
בניגוד לאחרים כאן, רואים שהיא יודעת מה היא עושה.
היא יכולה להיות מתרגמת מקצועית:)
אתם מוזמנים להשוות.
אבל תדעו שאני רגיש ולוקח ללב אז אם אין לכם משהו טוב להגיד, עדיף שלא תגידו:)
התרגום שלה מעולה.
אבל שלי יותר באווירה של רוק’נ’רול.

זה היה לפני שנים רבות,
בממלכה אשר על יד הים,
חייתה עלמה אשר אולי תכירנה,
שמה היה אנאבל-לי.
ואותה עלמה חייתה ללא שום מחשבה מלבד,
לאהוב ולהיות נאהבת על ידי.
היא היתה ילדה ואני הייתי ילד,
באותה ממלכה על יד הים.
אבל אהבנו באהבה שהיתה יותר מאהבה –
אנוכי ואנאבל-לי שלי-
אהבה שהשרפים בעלי הכנף בשמים
קנאו לה ולי.

כי הירח לעולם לא ישלח קרניו מבלי שישאו את חלומותי
על אנאבל-לי היפהפיה;
והכוכבים לא יעלו מבלי שאראה את עיניה הבהירות
של אנאבל-לי היפהפיה;
וכך, כל ליל, אני שוכב לצידה של
יקירתי, יקירתי, חיי וכלתי
בארון הקבורה שלה ליד הים,
בקבר שלה, אשר על יד הים.

[תרגום ואפקטים מיוחדים אחרים: SubGenius]

לפני שבועיים בערך.
שבת בבוקר, בערך בחמש ושלושים.
קצת לפני שגל החום התחיל.
עוד לילה בלי שינה אז החלטתי שזה זמן טוב לצאת לצלם קצת בחוץ.
צולם במצלמת canon eos 300v
אני חושב שאני משתפר.
עדיין לא יודע לשחק משחקי חשיפה ומהירות סגר.
אבל אני לומד מהטעויות שלי כל הזמן.
אני שורף המון תמונות ולא ממש מרוצה מאלה שכן יוצאות.
אבל אני לא מרוצה משום דבר שאני עושה אף פעם אז זה בסדר.
אני חושב.

שולי העמק שאחרי הבית שלי.

דומה, אבל לא בדיוק.

קצת יותר מקרוב.

בדרך למעלה.
אני עובר בנקודה הזאת כל יום בדרך לעבודה.
כמו בסרט “עישון” שבו הבעלים של חנות לסיגריות וסיגרים מצלם כל יום באותה השעה ואותה הזווית ככה אני עובר כאן וחושב שאני צריך לעמוד כאן כל יום ולצלם את העוברים ושבים.
אל תשאלו למה.

בדרך למטה.
הלהפך של התמונה הקודמת.

חתול שכנראה גם לא מצליח להרדם נועץ בי מבט מסטול מעייפות.

חתול שכנראה לא מצליח להרדם מגלה אדישות.

ממש מחוץ לדלת של המקום שבו אני עובד.
איור ממסוגר שנמצא על מה שנדמה לי שהוא קופסת חיבור לכבלים.
האיור הוא של קיסוסית.
לא שאני מכיר, אבל ככה כתוב.
אני לא יודע כמה שנים זה שם או מי שם את האיור.
חפצים ישנים ונטושים תמיד מקסימים אותי.
כאילו קול של רוח רפאים מהעבר.
תלושים.
לא כאן ולא בעולם שכולו זכרון רחוק.

ולסיום.
נראה לי שאני כותב יפה יותר מאשר אני מצלם:).

– הנרי מילר –

סרט על אדם רגיל.
כמוני, כמוכם, שיום אחד פשוט מאבד את זה.
את השפיות.
את היכולת לספוג את כל הבולשיט שהעולם מאכיל אותו.
אז הוא יוצא למסע הרס פראי ומרהיב שבחיים לא הייתם מאמינים שאחד כמוהו מסוגל לו.
ונעבור לSubgenius, שכיר אומלל במקום שבו הטיפשות היא ערובה להצלחה וקידום תלוי בכמה ארוכה הלשון שלך.
מחר אני הולך לעשות כמה פרובוקציות בעבודה.
עם קצת מזל יפטרו אותי.
או שלא.
אני רוצה את זה.
אני יודע שמובן מסוים אני חשוב ואם יפטרו אותי זה יעשה חתיכת בלאגן במערכת שיקח כמה חודשים לפחות עד שיושקט וגם זה לא בטוח.
תאמינו לי שאני לא מתרברב בנוצות לא לי.
אבל הגעתי לנקודת השבירה.
שוב.
אולי זה בגלל שאני שוב עובד הרבה לילות וזה תמיד מצליח להפוך אותי למעט פסיכוטי.
בימים האחרונים אני חווה התקפי פאניקה ברמות שונות.
קצת קשה לי לנשום, הלב דופק קצת יותר מהר ממה שהוא אמור.
בקטנה.
לא משהו שאני לא מכיר.
דאגות בגלל בחורות (שאין כל כך ברקע), בגלל חשבונות שלא נגמרים וכסף (שממש אין ברקע), בגלל הלימודים.
אני אמור ללמוד הרבה מתמטיקה השנה והסתכלתי על חוברת הקורסים שלי.
בקרוב מאוד אני אצטרך לדעת מה זה המרחב האוקלידי ה-n ממדי, להבין מה זה שדה גלואה לשנן את משפט גאוס ומשפט סטוקס.
אני לא יודע מה זה הדברים האלה.
אני לא רוצה לדעת.
אני סוחב כמעט שלושים שנים של נבערות מדעת אז מה זה עוד 20 וקצת (על פי ממוצע ההשרדות של הזכרים במשפחתי, זה בערך מה שנשאר לי).
אבל אני אהיה חייב ואני יודע שאני הולך להכשל.
אז זה מצטבר לי על החזה.
היום ניסיתי לבטל את ההרשמה לסמסטר הקרוב.
בצהריים חשבתי שאני אעזוב את העבודה והכסף שאני אחסוך עם ביטול ההרשמה יעזור לי לחיות בראש שקט עד שאני אמצא שוב עבודה.
אז התקשרתי לאן שצריך רק כדי לגלות שכבר סגור.
יום שישי היום.
לעזאזל.
אחר כך התקשרתי למישל שהצליחה להרגיע אותי ושכנעה אותי שאני לא אעשה שום דבר שאני אתחרט עליו.
אבל הערב שוב היה קטע בעבודה שגרם לי לרצות לזרוק הכל.
השבירות האלו מגיעות בקצב הולך וגבר ורק ההיגיון העקשן שלי מונע ממני לזרוק הכל לקיבינימט.
אז מחר אני הולך למתוח כמה גבולות, לראות על מה יסלחו לי ועל מה לא.
כאמור, אני חושב שזה חוסר השינה המצטבר שגורם לי להיות כל כך כועס.
כל ניצוץ התחככות קטן הופך להיות תבערה.

אני רוצה לקרוא את כולם.
ספרים נערמים אצלי.
אני קונה ספרים.
אני נכנס לחנויות ספרים רק בשביל להסתכל ויוצא בידיים מלאות.
בסרט החנות מעבר לפינה של ארנסט לוביץ’, אחת הדמויות שמבקרת באותה חנות שמעבר לפינה, השתמשה בביטוי שמצא חן בעיני מאוד, window shopig שזה בעברית “אני רק מסתכלת”.
אז גם אני רוצה לעסוק בWindow shoping אבל מוצא את עצמי מתלבט בין שני ספרים, איזה לקחת ואיזה להשאיר ובסוף מחליט שלא להחליט ובוחר את שניהם (או שלושתם או ארבעתם).
ויש את הספרייה העירונית.
בטרמינולוגיה של סמים הספריה משולה לCrack*.
סיפוק מהיר ב5$ למנה.
אני מגיע, בוחר ערימת ספרים ונמלט עד הפעם הבאה שבה אני אצטרך את המנה שלי.
אולי בגלל זה אני לא קורא הרבה ספרים שאני לוקח.
בא בקלות, הולך בקלות.
כמו עם המוסיקה באינטרנט.
אני כבר לא מוריד כמעט בגלל שהבנתי שמרוב שיש כל כך הרבה ובשפע, זה כבר לא מעניין.
להקשיב לדיסק שקניתי זו חוויה שונה לגמרי מאשר להקשיב לאותה המוסיקה מהרשת.
אותה מוסיקה, אבל שונה לגמרי.
כמו שלשמוע שיר ברדיו שונה מהלקשיב לו במערכת הסטריאו הביתית.
היום בצהריים שידרו את Alive של פרל ג’אם באיזו תחנה וזה עשה אותי שמח כאילו אין לי את השיר הזה במרחק הושטת יד כל יום*.
אבל אני רוצה לדבר על ספרים.
אני מנוי בהוצאת ספרים שמתמחה בכל מיני צרפתים מנופחים מחשיבות עצמית ובדרך כלל נראים טוב על הנייר ורק שם, אם אתם יורדים לסף דעתי, אבל לפעמים מפרסמת גם דברים טובים.
הספרים שלהם מגיעים ברובם באריזות קטנות שלא מעידות במאום על המשקל הגדול שהספרים נושאים.
כל הספרים האלה מתסכלים אותי כי על כל ספר שאני קורא, מופיעים שניים שאני רוצה לקרוא קודם.
אני לא מספיק לקרוא כלום.
ככה זה מרגיש לפעמים.
סיזיפוס העומל על גלגול הסלע אל ראש ההר.
אבל אני לא מוותר וממשיך לקרוא.
עד שאני אצליח לקרוא את כל הספרים כולם.

*הערות שוליים:

0> הפסאודו-אינטלקטואל שבי אומר : “החנות מעבר לפינה” שימשה השראה לסרט דלוח עם מג ראיין וטום הנקס בשם “יש לך דואר”.

0.1> האני הלא כל כך פסאודו אומר : סרט דלוח? נראה לכם? מת על קומדיות רומנטיות, רצוי כאלה שמג ראיין מופיעה בהם.

1> דניס לירי אמר על Crack “אף פעם אל תעשנו סם שנקרא על שם חלק מהתחת שלכם”.

2> ומשהו אישי למיז קיי: לאחרונה הגעתי למסקנה שאצלי לפחות, בקרב הלהקות שבין נירוונה לפרל ג’אם ניצחה האחרונה במבחן הזמן.
נירוונה אכן הריחה כמו ריח נעורים.
אבל היום המוזיקה שלהם כבר לא הופכת את הקרביים שלי באותו זעם חסר פשרות שהרגשתי כשהייתי בגיל שבו עוד הרגשתי זעם חסר פשרות.
זעם הנעורים אכן השתלם ואני הפכתי להיות אותו זקן משועמם שקורט שר עליו ולעולם לא הפך להיות.
הראשון של פרל ג’אם מראה עמידה יפה יותר בפגעי הזמן.
כנראה שזה בגלל שמראש היה מדובר במוזיקה דינוזאורית באופייה ובגילי המתקדם כבר לא בא לי על דברים חדשים.
רק עוד מאותו דבר שאני כבר מכיר.
את האלבום הראשון שלהם אני חושב שאני אגדיר כ”המלך מת, יחי המלך הישן”.
מצד שני, המון זמן לא שמעתי את nevermind אז דעתי עוד יכולה להשתנות.
כרגיל:)

“חומר טוב” זה הספר שאני קורא עכשיו.
יהונתן גפן סוגר חשבונות עם חבורת “לול”
פוסט נזעם ומנומק יותר עוד יגיע ברגע שיהיה לי קצת זמן לנשום.
הרבה רפש יש בספר הזה.
אבל גם בין הרפש אפשר למצוא פנינים.
כל מיני מראי מקום לאנשים שהיו איתנו ולא עוד.
יאיר הורביץ.
מודה ומתוודה שעד לפני ימים ספורים לא ידעתי מיהו.
אבל גפן כתב עליו עם כל כך הרבה אהבה, ולמרות הבעיה שלי עם הספר הנ”ל, אני מאוד מעריך את גפן, שכמובן ויצאתי למסע בעקבות יאיר.
משהו בתיאורים של גפן את הורביץ גרם לי לחשוב שזה מישהו שאני ארצה להכיר.
אני עוד בתחילת המסע.
לא הצלחתי למצוא הרבה שירים שלו ברשת.
אבל אלה שמצאתי…
שני שירים לבינתיים.
עד שאני אניח את ידי על עותק בשר ודם אמיתי של ספר שיריו.

שיר ראשון:

לאהבתי, כשתשכים / יאיר הורביץ

שקט שקט הערב עובר
בעץ ובלב. האדמה,
פנים מפקירה לברכת שמים והרוח
בהפיחו צנה יפזר
את הקסם המאפיר בעלי שלכת ויבשר
לזרעים מיחלים את בוא
המים בשרשים צמאים. שקט

שקט באהבתי. שובי
שובי לקסמך אהבתי, שובי
נסוכה פני מלאכים, פני מלאכים אהבה לי,
נחים על איים מלאכים ואור
פרחים נפקח מהלכים, בעדנתם שטים
על ימים, נעלמים,
ורק הלב בודה קנאתם במלאכים הנחים
על איים, באיים ערב

עובר שקט שקט. האדמה,
פנים מפקירה ומשב רוחות יצנן באויר צלול לאהבתי,
כשתשכים.

שיר שני:

טוב, התאוששתי מכל מיני דברים שעברו עלי בוירטואליה והוציאו לי את החשק לכתוב לזמן מה.
הבלוג ישוב בקרוב ובמתכונת נטולת פוזות מיותרות.

מצאתי בבלוג של שתיקה קישור לקטע הבא של בלוגר בשם “אלקטרוני”.
הקטע נקרא פשעי מלחמה
מוקדש בלי יותר מדי סלחנות לצבא הכיבוש הנאור.