PUSTOTA נתנה לי מתנה לחג.
שרביט קסמים שיגרום לי לספר לכם שלושה דברים שלא ידעתם עלי.
אז ככה:

1. אין לי רישיון נהיגה.
את מספר הטסטים שנכשלתי אפשר לספור על שתי ידיים.
פעם אחת אחרי הטסט “הצלחתי” לנעול את המפתחות של הרכב בתוך הרכב.
המורה שלי לנהיגה נאלץ להתקשר לאשתו שתביא את המפתח הנוסף.

2. במקומות מסוימים שכתבתי בהם נדבק אלי דימוי של אדם נורא רציני (ומדוכא).
אנשים שפגשו אותי אמרו לי שאני שונה מאיך שהם תיארו אותי.
בכלל, ישנה אמרה של סופר גרמני (ששמו חמק ממני) שאמר פעם שאין דבר מגוחך יותר מאנשים שלוקחים את עצמם ברצינות ואני מנסה לזכור את זה.
אנשים גם בטוחים שמהבוקר עד הערב אני יושב וקורא שירה וספרות כבדה.
המילה “אליטיסט” עלתה בקשר אלי אצל אנשים מסוימים.
פעם זה היה נעים לי, התאים לאיך שראיתי את עצמי.
אחר כך זה העיק עלי וניסיתי להפריך את זה עם וידויים על כמה אני אוהב לשחק שש-בש וכדורגל ולצפות ב”השיר שלנו” (מה שנכון).
עכשיו אני שוב מרגיש נוח עם זה.
זה כבר הרבה פחות עניין של פוזה כמו שאולי זה היה פעם.
גבה-מצח שמנופף בספרים שהוא קורא על תקן שיריון מגן מול עולם הדורש את ליטרת הדם שלו.
במקרה הזה, תווית.
ואני סיפקתי ברצון.
אבל עכשיו אני מרגיש מאוד נוח עם הכובע הזה.
זה בטח שוב ישתנה מתישהו.

3. כשאתה ברומא התנהג כרומאי.
באתר הייד פארק אימצתי לי את מנהגי המקום.
את שמי האמיתי שמרתי לעצמי.
חלק מהפאראנויה הכללית (והמוצדקת לעיתים) ששררה בחלק מהפורומים.
אאוטינג נתפס כדבר הנורא ביותר שגולש אחד בפארק יכול לעשות לחברו.
העניין הוא שהייד פארק היה הקהילה הראשונה שהייתי חבר בה.
הגעתי לאתר כגולש חסר ניסיון ואת מה שלמדתי על וירטואליה למדתי שם.
בדרך הקשה לפעמים.
למשל החוק של “לא לערבב חיים ו-וירטואליה” שהיה נר לרגלי, התחיל שם.
מי שמהאינטרנט שיישאר שמה.
האמת היא שאני מפר אותו מדי פעם (ואז נכווה).
אבל זה לפעם אחרת.
את המנהגים שאימצתי שם לקחתי למקומות אחרים.
הקפדתי שלא לכתוב תחת השם האמיתי שלי בשום מקום (שם פרטי כן, לפעמים).
כבר כתבתי כאן שאני לא רואה את עצמי יותר כחלק מקהילת הייד-פארק.
החלטתי שהגיע הזמן לתת לפחדים הישנים למות.
בגלל זה לפני חודש, באתר לינמגזין שאני כותב בו, החלפתי את שם המשתמש שלי.
בהתחלה כתבתי כDragonfly, אחר כך כMoti j ועכשיו אני כותב תחת השם האמיתי שלי.
זה אולי נשמע כפרט טריוויאלי, אבל בשבילי להתחיל לכתוב תחת השם האמיתי שלי היה ביג דיל.
הרגשתי כמו לפני יציאה מהארון, אני מניח.
כאילו השמיים הולכים ליפול בכל רגע.
הם לא נפלו.
השרביט עובר למיז קיי ולסין בסין .

מזמן לא היה כאן משהו מקטגוריית “רדיו הייד פארק החופשי”.
תהליך ההתנתקות שלי מהאתר הגיע כבר לשלב שבו באמת לא מעניין אותי מה קורה שם.
אבל אני עדיין מציץ לפעמים (וכותב מדי פעם).
בכל זאת, הרגל של שנים וכנראה שהרגל שלא יעבור בקרוב.
אז הנה עוד קצת רפש.
ישנה דמות בשם “כאחל” שעל פי עדותה היא אזרח איראני.
מטרת הדמות (או האדם אם תרצו) היא הפצת ידיעות מאתר בשם קול-דוד, שזה משהו בסגנון “קול הרעם מקהיר”.
בעיקר הרבה ליכלוך על האויב הציוני במסווה של ידיעות חדשותיות.
ההנהלה החדשה לא מאפשרת לאותו כאחל לפתוח פורום חדש מסיבותיה היא.
כולל איום על תלונה במשטרה (ראו בתמונה המצורפת).
איך שגלגל מסתובב לו.
פעם גולשים היו מאיימים ומגישים תלונות במשטרה (ומיד על זה), והים הפארק מאיים על גולשים, ולא בפעם הראשונה.
העניין הוא שבהייד פארק חופש הדיבור היה עד לא מזמן באמת ערך עליון.
נכון, מנהלים חסמו, ערכו, מחקו הודעות, בצדק או שלא, אבל זה תמיד היה עניין פורומי פנימי ולא משהו שהגיע מהמערכת עצמה.
היו חוקים מסוימים.
פורום בשם “מוות לערבים” לא היה עובר.
אבל בגדול, האתר אכן היה נאמן לשמו.
כולל כמה הסתבכויות של ארנון וזיו, מנהלי הפארק הקודמים, בגלל הנחישות שלהם להגן על חופש הדיבור של גולשים.
דוגמה אחת שאני יכול חושב עליה היא של פורום סמים בפארק.
גולשת אחת שלא מצא חן בעיניה שישנו פורום העוסק בסמים בפארק איימה על המנהל שאם לא יוריד את הפורום היא תגיש נגדו תלונה במשטרה.
הוא סירב, היא הגישה תלונה.
הפורום נשאר.
אותה גולשת התאיידה לעומת זאת.
וקיטור שני.
מסתבר שיש תחרויות נושאות פרסים בפארק.
תציפו את הפורום שלכם בהודעות חסרות משמעות, קבלו מנהל משנה רביעי.
(ישנה הגבלה של שלושה מנהלי משנה לפורום).
בסוף אותו כאחל קיבל את הפורום שלו, דרך אגב.
הקליקו על התמונה להגדלה.

אתמול צפיתי בתוכנית עם יצחק קלפטר שבה הוא דיבר, אולי בפעם הראשונה(?) על הסכיזופרניה ש(מה בדיוק המילה? תקפה? אחזה?) בו.
נזכרתי בראשים של פרנץ מאסרשמידט.

הראשים,
סדרת פסלים של פרנץ מאסרשמידט
שהיה אדם בעל אפיזודות פסיכוטיות.
הפסלים עוררו עניין בין פסיכולוגים, שטענו שהם מייצגים את הבעות הפנים הנפוצות בין סכיזופרנים.

אשליות מוזרות-ללא קשר עם המציאות,
להאמין שיצורים מהחלל שולטים בנו,שהמחשבות מחוברות לרדיו וכל העולם מקשיב,להאמין שאנחנו נפוליון

הזיות-תמונות מנטליות התפסות על ידי החולה כאמיתיות,הזיות חזותיות,על אנשים או חפצים,
הזיות על תחושות משונות בעור,.
הסוג הנפוץ הוא הזיות שמיעתיות,
החולה מדמיין שקולות אומרים לו מה לעשות,
ולעיתים אף עונה להם.

שפה בלתי מאורגנת-דיבור שמתעלם מחוקי הלוגיקה,שפה בלתי מובנת שמורכבת
מחלקי משפטים שאין בהם קש.

ביטויים רגשיים לא מובנים-אף שהחולה מביע רגש בעזרת פניו(כמו שנראה בפסלים),
הוא יכול לפרוץ בבכי,
או בצחוק,וכיוצא בזאת,
ללא סיבה הגיונית או נראית לעין.

הם יצחקו למשמע חדשות רעות,
ויביעו כעס למשמע חדשות טובות.

נסיגה לעולם פנימי-התנתקות מעניין באחרים,שתיקות ארוכות וימים ללא תגובה לגירויים סביבתיים

סוגי סכיזופרניה

1-סכיזופרניה משובשת
כוללת את כל סוגי התסמינים ,
החולה מתלבש מוזר ומפתחים שפת דיבור והתנהגות מוזרות.

סכיזופרניה קטטונית,
my personal favorite
היתה נפוצה לפני כמה עשרות שנים, אך תודות לשימוש בתרופות היום כמעט ולא נתקלים בסוג זה.

הביטוי של סוג זה בא בהפרעות תנועה שונות,
החולה יכול לעמוד נוקשה מבלי לזוז במשך זמן ארוך,
להיות היפר אקטיבי,או לעבור ממצב למצב

ישנו מצב שנקרא “גמישות שעוותית”-שבו ניתן להזיז את איבריו ממצב למצב ללא התנגדות מצד החולה,והוא ישאר במצב זה שעות.

סכיזופרניה פרנואידית.
תסמין מרכזי של הרגשת רדיפה, החולה מרגיש שהוא קורבן של מישהו או של קבוצת אנשים,
(יצורים מהחלל, לפעמים)
ולעיתים נהיה אלים כהגנה.

סכיזופרניה בלתי נדלית.

קחו הכל,
תערבבו חזק
מה קיבלתם?

נכון,
בדיוק את זה.

פירוש המושג סכיזופרניה-פיצול של תהליכים שכליים.

ניתן לרפא סכיזופרניה

סכיזופרניה יכולה להופיע ללא אזהרה מוקדמת

כאילו היתה שם מאז ומעולם

ובאותה הדרך להעלם

עוד ראשים ומידע.

black Bloc הם אירגון אנרכיסטי שעלה לכותרות לפני מספר שנים כשחלק מאנשיו הביאו לפריצת אלימות במה שהיה אמור להיות מפגם מחאה סולידי (יחסית) נגד הגלובליזציה בגנואה, איטליה.
זה נגמר בכמה הרוגים ונזק תדמיתי קשה.
העניין הוא שאפילו לא בטוח שזה אכן היה “הבלוק השחור” שאחראי למהומה אלא מתחזים שהגיעו לבושים בבגדים הדומים ל”מדים” של הבלוק השחור.
ברדס שחור ומטפחת בצבע זהה.
היה מה שהיה, הנזק התדמיתי נעשה.
אצלי בתודעה לפחות, הבלוק השחור השתרשו כסוג של חוליגנים שאפשר למצוא למשל במגרשי כדורגל באנגליה או הולנד (עם כל הכבוד ל’אולטראס’ של מכבי ת”א ול’קופים הירוקים’ של מכבי חיפה, זה לא ממש זה).
האידיאולוגיה שלהם היא אלימות.
כל השאר הוא סיפור כיסוי.
נזכרתי בהם כשמצאתי את הלוגו הבא כאן.
מדובר בניסיון לקיים קהילת “האקטביזים” (hacktivisim) על ידי אימוץ שיטת התאים של הבלוק השחור.

זה הביא אותי לשוטטות ארוכה באתרים שעוסקים בקריקטורות פוליטיות.
האמרה הידועה היא שכשהתותחים רועמים, המוזות שותקות.
אבל לא חסרות הוכחות שדווקא ההפך הוא הנכון.

Five leaves left של ניק דרייק מתנגן אצלי עכשיו.
הכמיהה לשמוע אותו היא הסימן עבורי שהחורף כבר מגיע.
זה מדויק מכל לוח שנה.
או. הנרי כתב סיפור בשם The last leaf על ציירת הנוטה למות וכל מה שמשאיר אותה בחיים היא הצפייה בעלי שיח קיסוס בחצרה.
היא לא רוצה למות לפני שתראה את העלה האחרון נושר.
והעלים הולכים ומתמעטים…

גרייס פיילי.
פעילה פוליטית (קיצונית בעיני אחדים).
משוררת.
לא בהכרח בסדר הזה.
בהתחלה הערצתי אותה כסופרת.
אחר כך גיליתי שהיא כתבה גם שירה.

אנשים במשפחה שלי

במשפחה שלי
בני השמונים ושתיים שונים מאוד
מבני התשעים ושתים

בני השמונים ושתיים גדלו
ב1914
וידעו רק
מלחמה – מלחמת עולם – מלחמה

לכן כשהם מדברים אל ילד
הם אומרים
מסכן שלי…

בני התשעים ושתיים זוכרים
את שנת 1905
הם נאסרו
גלו
אמרו – הא – עוד מעט

כשהם מדברים אל נכד
הם אומרים
כן – תהיה מהפכה
תהיה מהפכה – ושוב
ואחר כך האדמה עצמה
תתהפך ותתהפך ותצעק הו
החליאו אותי

ואתה – ניצן קטן שלי
תהיה חייב לפרוח ולהציל אותה

שלטים

אדם תלה שלט על העיר
ונאמר בו – סבל – באותיות קטנות
כלומר (כך חשבתי) סבל צנוע

המעשה הכעיס מישהו
שהכין שלט באותיות רישיות
ונאמר בו – תקוה – כלומר (כך חשבתי)
תקוה לא צנועה

אחר כך השתרעו מרחבי קפה וקקאו
כמו מזג אויר זר
וארז – מתחת לשמש המתין במדבר

השורקים

איש זר קרא לכלב ושרק
ואני באתי בריצה אף על פי שאני לא אפגני צמרי

או פודל מגונדר ולא ממש
כלב של ילד-עיר עם זנב פראי שמח ועיניים אדומות

הזר אמר – סליחה – קראתי לכלב שלי לא לך
הא – עניתי להסבר המנומס

לפעמים גם אני שורקת – אבל בעיקר בגלל הפחד
לאבד את העולם – אני כלב לשורקים

נשבעתי שאני אפסיק לעשות את זה.
לנסות “להמיר” אנשים לשמוע את המוסיקה שאני שומע או את הספרים שאני קורא.
פה ושם אני עוד חוטא בזה.
מזה זמן מה למשל אני מנסה לשכנע מישהי לקרוא את “החיים על פי אלוהים” של דוגלאס קופלנד.
הספר הזה היה כל-כך משמעותי עבורי בזמן מסוים בחיי ואני רוצה לחלוק אותו איתה.
את העותק הראשון שלי, זה שהתאים בדיוק לכיס הדגמ”ח הצבאי וליווה אותי בכל בסיס שהייתי בו, מבט”ר חורון שעל יד נבלוס , דרך בה”ד 20 ועד לנפח ברמת הגולן, נתתי למישהי בתחנה הצבאית האחרונה שלי באיזשהו בסיס חימוש.
דרך אותה אחת למדתי בדיוק כמה אני קנאי ואובססיבי ובעל נטיה להרס עצמי.
אני זוכר שעל פנים הכריכה האחורית שירבטתי את התרגום שלי ל”אני האיש שלך” של לאונרד כהן.
עכשיו כשאני חושב על זה, זה היה תרגום הבתולים שלי.
אחר כך נתתי עותק במתנה לבחורה השניה שאני יכול להגיד שבאמת אהבתי.
איתה זה כבר היה אחרת.
למרות שגם שם נותרו אי-אילו צלקות.
אבל זו בעיקר אשמתי.
הדרך שבה אני נכרך אחרי נשים והקושי שיש לי לוותר על העבר.
אבל כל זה לא קשור למה שאני מנסה להגיד כאן.
אז לפעמים אני עוד מנסה “למכור” דברים שאני אוהב.
אבל אני מצמצם את זה רק למי שחשוב.
פה ושם להזכיר איזה שיר או איזה תקליט, בהחלט, אבל ממש לנסות לשכנע, מיותר.
למה כל זה קשור?
זמר בשם מארק לניגהאן .
הקשבתי לו היום בלופ.
לתקליט שלו שנקרא Field Songs.
אם לחבוש את כובע איש המכירות, הייתי אומר שמארק לניגהאן הוא הטום ווייטס של ימינו.
רק עם גיטרה במקום פסנתר.
הוא לא רק דומה לו במראה, הוא גם מאוד מזכיר אותו בשירה.
שירה של אחד ששתה הרבה וויסקי ישר מהבקבוק ובלגימות ארוכות כשבין לבין הוא לוקח שאיפה מהסיגריה שלו.
התקליט הראשון בחיי של טום וויטס היה תקליט בשם Bone Machine.
תקליט קשה.
נדמה כאילו לוציפר עצמו קיבל חוזה להפיק תקליטים וחופש אומנותי מוחלט לעשות ככל העולה על רוחו.
דיסהרמוני, צורם למאזין, עטיפה שלא דומה לכלום שאני מכיר.
אבל איזה תקליט מדהים.
התקליט האחרון של לניגהאן שרכשתי נקרא Here comes that weird chill והדבר הראשון שעבר לי בראש היה שזה נשמע קצת כמו Bone machine.
אז זהו בעניין לניגהאן וטום ווייטס.
למרות שהפנתי עורף לכל הדברים שפעם אהבתי, אני יודע שהמוסיקה עדיין כאן, החברה הכי טובה שמציעה נחמה גדולה.

בלעדיה, היום, אני חושב שאולי הייתי עושה משהו טיפשי.
ההאזנה לתקליט הזה היום הצליחה להשאיר אותי שפוי לעוד יום.
מזל שתמיד יש את מחר לעשות דברים טיפשיים:)

רציתי לכתוב משהו על אוסף יצירות לצ’לו שרכשתי לאחרונה.
אחד הקטעים בו הוא של פבלו קאזאלס, מהבולטים בצ’לני המאה הקודמת.
כששמעתי את הקטע נזכרתי בתמונה שלו שצילם יוסוף קארש שהיה צלם שהתמחה בצילומי פורטרטים.
התמונה הראשונה היא של קאזאלס.
אני מניח שהשאר לא צריכים הצגה.
אני אוותר כאן על שירי ההלל והתיאורים הציוריים של איזה רגשות מעוררים בי הצילומים שלו ואני פשוט אמשיך לתרגל את השתיקות שלי
מ…ע…כשיו.

.

עוד תמונות

בתיווי מוסיקלי ישנה סדרת סימנים שכל אחת מחברותיה מכונה “דממית”.
נדמה לי שזה השם העברי.
בלועזית קוראים לזה Rest.
ישנה דממית של חצי, דממית של רבע, וכן הלאה.
אותה “דממית”, כשמה כן היא.
תפקידה לסמן פרק זמן ביצירה שבו על כלי הנגינה לדמום בין תו לתו.
אני נוהג לקרוא לזה “לנגן את השקט”.
אני נכשל בכל פעם מחדש כשאני מנסה לנגן את השקט.
חוסר סבלנות שגורם לי להתפרץ מוקדם מדי או מאוחר מדי כשאני מנסה לגלות שליטה עצמית.
לדעת מתי לשתוק זו אומנות שאני עדיין לא אמון עליה.