פוסט עצבני קצר.
אני צופה עכשיו בהופעה של לאה שבת בערוץ 24.
איך יכול להיות שמישהי עם כזו כמות מסיבית של שירים יפים זוכה להתעלמות כמעט גורפת מהתקשורת?
הכל יחסי כמובן, אבל כל מחשוף של מאיה בוסקילהשירי מיימון וכל קילו שנינט השילה מעליה השנה, זכו ליותר יחסי ציבור מאשר לאה שבת בכל הקריירה שלה כנראה.
אני לא כזה תמים שלא מבין את חוקי המשחק, היצע וביקוש וכל זה…אבל אני ממש לא חייב לאהוב את החוקים, נכון?
חבל שאמנים בשיעור הקומה של לאה שבת, צריכים להופיע מול קהל מנגבי חומוס, וזה הקהל שמולו מתקיימת ההופעה.
אנשים שיושבים ובולסים בזמן שאמן נותן את הנשמה שלו על הבמה זה פשוט מכוער בעיני.
ראיתי מישהו שמדבר בסלולרי שלו(!).
נו, אם בהצגות תיאטרון זו נורמה, מה ילינו אזובי הרוק.
צ’רלס מינגוס קיים הופעה שכללה מוזיקה שניתן להגדיר כ”אקספרימנטלית” בפני קהל ניו-יורקי.
זה היה בהופעה האחרונה שלו עם אריק דולפי, ענק ג’אז אחר שמאז ייצר כמה יצירות מופת משלו (למשל האלבום שמעטר את הבלוג הזה משמאל, “Out to lunch).
מינגוס פנה אל הקהל בתחילת הערב ואמר “בלי מחיאות כפיים, בבקשה, ובלי שקשוק קוביות הקרח בשתיה שלכם…”
אם אני זוכר נכון באותה הופעה הוא גם אמר לקהל ש”אם אתם חושבים שאנחנו מוזרים, כדאי שתסתכלו על איך אתם נראים”, אבל אל תתפסו אותי במילה.
טוב, נו, זה צ’רלס מינגוס, האיש שפעם בזמן הופעה ריסק קונטרה בס של 800$ בהתקף זעם ופעם אחרת ניסה לשבור יד של פסנתרן תוך כדי הופעה (על ידי הורדת המכסה של הקלידים בזמן שהאומלל ניגן, כנראה שלא לשביעות רצונו של מינגוס).
אבל בין לאה שבת למינגוס יש אי אילו הבדלים של טמפרמנט ובגלל זה אוכלי החומוס המדושנים (אינשאללה יהיו להם 30 טריליון קוליפורמים בכל ניגוב), ימשיכו לדבר בסלולרי בזמן שהיא שרה.
כשהתותחים רועמים המוזות שותקות וכשהרינגטון משמיע קולו, עניינים כמו כבוד הדדי לאדם אחר, אמן מופיע, זה כנראה באמת יותר מדי לבקש.

*קצרצרים מכדי לפתוח פוסט עבורם

0> שוב אני ובת אחותי מבלים זמן איכות ביחד.
הגאונה, רק בת 6, התקשרה לחברת הלווין והזמינה לעצמה איזה ערוץ משחקים.
היא נתנה כזיהוי את מספר תעודת הזהות שלי שמצאה על איזה טופס, או משהו כזה, אני לא יודע מה היא עשתה בדיוק.
אבל היא רצתה והיא השיגה.
פשוט עד כדי כך.
ילדה בת שש!
כנראה שזמן האיכות שלנו הוא קצת יותר מדי כי כבר בגיל כזה יש לה מוח קרימינלי ואת הנטייה של לא לעצור באדום.
אבל אני אוהב אותה בכל זאת.
שיחה שהיתה באמת:
ניב: אתה כל הזמן עובד בלילה?
אני: כן
ניב: ואתה כל הזמן יושן ביום?
אני: כן
ניב: אתה הפוך.
ניב: אתה כמו עטלף.

1> אני מתכוון ללמוד בס אצל מורה בקרוב.
כבר מצאתי מועמד בחיפה.
למה שם? בין השאר, ברמה שאני נמצא בה אני צריך יותר מאשר יש לכל מיני מורים בחור שכוח האל שבו אני גר, להציע לי.
מה שמדאיג אותי זה המפגש הראשון.
הוא בטח רגיל לילדים בני 16.
אני כבר לא בן 16, בלשון המעטה.
אני מניח שמתישהו ההלם הראשוני יעבור לו.
אבל עדיין, קצת מדאיג אותי.
הוא בטח יחשוב שאני איזה דפוק במוח או משהו.
לא?

המרדף טוב יותר מהלכידה עצמה.
כך אומרים (וזה גם שם של אלבום משובח במיוחד של להקה בשם מוטורהד)
לאחרונה יצא לי לחוות את זה, בצורה מסוימת.
באחד הערבים בעבודה, מצאתי את עצמי איכשהו, מזמין שלוש נשים לדייט.
הראשונה היא מיכל שאני מפתח תשוקה חשאית כלפיה מזה זמן מה.
תוך כדי שיחה רגילה, היא אמרה משהו על זה שבזמן האחרון אני מרוחק מעט, ואם הכל בסדר, ואני הגבתי שכן, זו תקופה כזאת, אז היא אמרה שאם אני רוצה להפגש לכוס קפה, לדבר על זה, היא שמח.
כמה ימים אחר כך שאלתי אותה אם במקום כוס קפה, בא לה על ארוחת ערב במסעדה.
היא הסכימה.
עכשיו, העניין הציק לי כי על פניו אנחנו הולכים כידידים ולא יוצאים לדייט.
אז אתמול ניסיתי לשאול אותה אם בא לה לצאת איתי.
ממש לצאת (וסליחה על המושגים המעט ארכאיים, ממש לא בא לי להיות פוסט-מודרניסטי ושנון כרגע אז אני משתמש במושגים שנהירים לציבור הרחב:)
זה הלך ככה:
“מיכל?”
“כן”?
“הכל בסדר”?
ה”הכל בסדר” זה כמובן בגלל שלא העזתי להוציא מהפה את מה שבאמת רציתי.
דיאולוגים כמו זה המובא לעיל התרחשו לאורך כל המשמרת.
להזמין אותה לדייט בסוף לא הזמנתי.
אבל לא זה העניין (כלומר, גם על הפאתטיות שלי אפשר לדבר, אבל למה לבזבז את כל הרחמים העצמיים בפוסט אחד?:)
העניין הוא שאני מאוד רוצה את מיכל.
אני נמשך אליה, אני מוצא אותה כסקסית להדהים ומתוקה להחריד.
האמת שהיא כל כך נחמדה לפעמים שזה פשוט מעצבן אותי.
אדם נטול רוע.
אני מניח שיכולתי לתת לה שיעור או שניים בתחום הרוע האנושי.
או פשוט לתת לזמן לעשות את שלו והיא כבר תלמד לבד.
אבל, תוך כדי ניסיונותיי העלובים למדי להזמין אותה לדייט (אגב, היא לחלוטין לא בעניין שלי בקטע הזה למרות שאני חושב שהיא כן היתה מסכימה לצאת איתי ולו רק בגלל נחמדותה הרבה)., חשבתי לעצמי, “ומה אם כן יהיה משהו ביננו, מה אני אמור לעשות עם זה?”
אני מניח שרוב הקוראים כאן חוו מערכות יחסים בחייהם ואני לא צריך להסביר איך דברים מתנהלים בקשר.
המחשבה על זה גרמה לי ליאוש מסוים.
אם אני אשיג אותה, אני בטח ישר אתחיל לחפש פתחי מילוט.
ללהקת The The יש קטע מצוין על איך אדם רוצה משהו, חושב עליו כל היום וכל הלילה, אבל כשהוא משיג אותו, הוא מבין שהוא לא ממש רוצה אותו יותר.
אני מניח שזה מסכם את מה שאני מנסה להגיד.
משהו דומה קורה לי עם שתי האחרות.
עדיין לא נפגשתי איתן, יצא לי להכיר אותן תוך כדי שיחות טלפון בענייני עבודה.
לירז למשל.
לירז היא בחורה עם בטחון עצמי ברמות שאני לפחות לא מכיר.
היא לא מפסיקה לדבר על עצמה ככוסית על, על הגוף שלה, על הפנים היפות שלה, על המחזרים שלה, על הארוסים שלה (היא היתה מאורסת כשלוש פעמים אם להאמין לה).
מה שנחמד בה זה שהיא בהחלט הבחורה ל”dirty talk” לפני השינה.
את השיחות ביננו אפשר לתעד ולהפיץ מחדש כרומנים פורנגרפיים.
לא שאנחנו מדברים רק על זה, אבל זה מה שאני זוכר בעיקר:)
אז במשך זמן מה הייתי נלהב לקראת הפגישה ביננו, אבל ככל שזה הולך ומתקרב, אני מוצא סיבות לדחות את זה.
זה לא שמדאיג אותי שאני לא אמצא חן בעיניה או משהו דומה.
פשוט לא בא לי.
משהו בה מבלבל אותי.
אותו דבר לגבי מעיין.
אפילו לא התכוונתי להזמין אותה לצאת.
דיברנו על משהו שקשור לעבודה שלה.
אני אמרתי משהו אחד, היא משהו אחר ובסוף היא אמרה “רוצה להתערב? אתה מזמין אותי לארוחה אם אתה טועה”.
מאז היא העלתה את נושא ה”מתי ניפגש” מספר פעמים.
ואני?מרגיש עייף רק מהמחשבה על השתתפות במשחק הזה.
אני לא בטוח מה בדיוק אני עושה עם כל זה.
מיכל היא זאת שאני רוצה אבל בערבון מוגבל, לירז היא פלרטטנית בלתי נלאית ואני לא יודע אם אני באמת מוצא חן בעיניה או שהיא פשוט ככה וזהו, ומעיין, למרות שהיא די ברורה לי וממה שנאמר לי עליה היא זיון בטוח, פשוט לא עושה לי את זה בשום מובן.
אולי אני צריך טיפול פסיכולוגי, מישהו שיכול לתקן אותי ולהעלות אותי על פסים נורמליים.
שאני אפסיק לרצות דברים ולהרגיש הרגשת מיאוס קלה אחרי שהשגתי אותם (או הייתי קרוב מספיק:)

*למרות כל שנכתב כאן, אני מקווה שאף אחד לא מקבל את הרושם שיש לי חיי חברה תקינים מכל סוג שהוא.
ממש לא.

במסגרת הצלילה הטוטאלית שלי לנבכי עולם המוסיקה והרצון להבין דברים לעומקם, אני קורא את הספר “החיים במוסיקה” של דניאל בארנבוים.
זוהי מעין אוטוביוגרפיה.
בתור אוטוביגרפיה, הספר לא שלם כי הוא במודע מדבר בעיקר על חייו כמוסיקאי ואת הפרשנות הרגשית הוא משאיר בחוץ רוב הזמן.
יש כאן הרבה מ”הייתי, עשיתי” כאילו זה הדבר הכי טבעי לילד לטייל בעולם ולהופיע בקוצרטים.
תובנות רגשיות כאמור, כמעט ואין כאן.
בארנבוים עשה רעש בשנים האחרונות בין השאר גם בגלל פרשת וואגנר.
כזכור, הוא התעקש לנגן מיצרותיו של המלחין למרות שהתבקש במפורש שלא לעשות כך.
קצת רקע לאלו מאיתנו שלא מבינים על מה המהומה.
וואגנר היה מלחין שבין השאר חיבר מאמר ששמו היה “היהודים במוסיקה” ובו טען שהיהודים הם גזע טפיל ושאינו מסוגל ליצור.
בין השאר הוא היה נשוי לאחותו של ניטשה שגם לה יש פרק אנטישמי מכובד (היא ערכה את כתביו של אחיה לאחר מותו כך שיראה שהוא תומך בדוקטורינות של הגזע מה שגרם לכך שנישטה נתפס כאנטשימי מובהק במשך שנים רבות).
מלבד זה, המוסיקה שלו היתה חביבה מאוד על הנאצים שניגנו אותה במחנות ההשמדה בעת שיהודים הולכו לתאי הגזים ולמשרפות.
הוויכוח היה האם יש להפריד את המוסיקה מהדעות של האדם, או בפשטות, האם האומנות היא מעל לכל.
בזמנו לא היתה לי דעה ברורה בעניין.
מוסיקה קלאסית היא לא מהותי מחיי, בעצם הנוכחות שלה לא קיימת כמעט, ולכן היה לי נוח יותר לשבת על הגדר בעניין הזה.
היום אני חושב שאין מקום לנגן את וואגנר.
אין צורך לגלות אצילות נפש כלפי אדם ששטם אותי ואת מהותי.
תהיה היצירה שלו משובחת ככל שתהיה.
או בקיצור, סעעעעעעמק על וואגנר ועל הוולקיריות שלו וזו דעתי המנומקת בעניין!
ונחזור לספר.
לריינר מריה רילקה ישנו ספר ידוע למדי, “מכתבים למשורר צעיר”.
אני לא אטען שבארנבוים כתב יצירה שוות ערך, זה אפילו לא מתקרב או מנסה להוות משהו דומה, אבל אני לפחות מצאתי בספר משהו שאני מניח שאפשר להתייחס אליו כסוג של מראה שהוצבה מולי.
אני לא אכנס לפרשנויות רחבות מדי, סביר להניח שבין כה וכה זה לא יהיה מובן למי שלא חי בתוך הראש שלי:).
מה שאני מנסה להגיד, בקצרה, זה שלקחתי משהו מהספר הזה למרות שכאמור, הרקע הוא עולם שזר לי לחלוטין.
טוב, הנה:

“עבורי, לימוד נגינה על פסנתר היה טבעי כמו ללמוד ללכת. לאבי היתה אובססיה לרצות שהדברים יהיו טבעיים. אני גדלתי על העקרון הבסיסי שאין כל חציצה בין בעיות מוסיקליות לטכניות. זה הי החלק אינטגרלי מהפילוספיה שלו מעולם לא נדרשתי להתאמן בסולמות או ארפג’יו. מה שנדרש ממני כדי לפתח את המיומנות שלי כפסנתרן, נעשה אך ורק על ידי הנגינות עצמן.
העיקרון שהוחדר בי מן ההתחלה, אליו אני צמוד עד היום, היה שלא לנגן אפילו תו אחד בצורה מכנית.
הוראתו של אבי הית המבוססת על האמונה שיש די והותר סולמות בקונצ’רטי של מוצארט.
לעיתי קרובות אני פוגש מוסיקאים המנסים לפתור בעיות מסוימות באופן טכני ומכני תחילה, ואז מנסים להוסיף את ה”מוסיקליות”, כמין קישוט של קרם על העוגה. על השניים להיות קשורים זה בזה מן ההצחלה, מפני שהאמצעים הטכניים בהם משתמשים כדי להתגבר על בעיות פיזיות מסוימות, ישפיעו על ההבעה.
אני מתאמן תמיד על המעברים הקשים מבחינה טכנית תחילה – בנפרד ולאט – כך שאני לומד לשלוט בהם ולפסק אותם.
צריך להתנגד לפיתוי לנסות לנגן בטמפו נכון, עד שאתה שולט היטב בטמפו אטי.
לעולם איני מנגן מעברים כאלה באופן מכני, כשהכוונה היא להוסיף את הפיסוק מאוחר יותר.
מעבר קשה מבחנה טכנית צריך להיות מנוגן לאט, עד שאהת לומד לשלוטו בו – אבל בהבעה מוסיקלית הנכונה.
הפרדת הצד הטכני מן הצד ההבעתי של הנגינה, היא כמו להפריד את הגוף מן הנפש”.

“לנצח בעל פה פירושו לדעת באמת כל פרט בודד, כל תו, ולא לסמוך על התזמורת.
אין די בכך שאתה זוכר את התווים, עליך גם לזכור את הדרך לבצע אותם. הזכרון כשלעצמו, אם אין הוא נתמך על ידי ההיזכרות, הופך לחסר בטחון ומכני. היכולת להיזכר היא מצב יצירתי.
מובן שיש לעבוד על כך, להתאמן.
אבל “אימון” היא מילה כל-כך על מוסיקלית.
זוהי בעיה בלשנית.
המלים “אומנות”, “אימון”, ו”אמונה” באות כולן מאותו שוש (א, מ, נ) ואינני חושב שזה צירוף מקרים בלבד.
לכל אדם יש יכולות שונות של ריכוז. לי עצמי אין כללים נוקשים, כמו לנגן שמונה שעות ביום או פחות מארבעים וחמש דקות.
שני הקצוות יכולים להיות מזיקים באותה מידה.
לעולם לא אנגן תו אחד כשהריכוז שלי אינו מרבי, מפני שלעשות זאת פירושו ליפול במלכודת של הנגינה המכנית”.
אנשים רבים מתאמנים שעות רבות מסיבות לא מוסקליות, כאמצעי לחיזוק בטחונם העצמי, נגינת מוסיקה אינה הדרך להשיג זאת.
המלחינים הגדולים – בטהובן, וגנר, דביסי, בולז או מוצרט – לא כתבתו מעומק רגשותיהם כדי שפסנתרנים עלובים יכולו רכוש בטחון עצמי.
בטחון עצמי תלוי באופי וביכולת לנתח דברים.
אנחנו יכולים לשפר אותו על ידי העמקה של הידע או ההבנה, לעולם לא על ידי חזרה מכנית”

*הערות שוליים:
0> ספר אחר שאני קורא בימים האחרונים וגם הוא שייך לז’אנר, “מוסיקאי מחפש משמעות” הוא זה.
קני וורנר כתב ספר על התהליכים הנפשיים שמוסיקאים עוברים, על הלחץ, חוסר הבטחון, הספק העצמי, על היחס בין עבודה קשה לכשרון ולמי מהשניים יש משקל גדול יותר, והאם עבודה קשה יכולה לשמש כסוג של פיצוי על חוסר כשרון.
בשורה התחת
ונה, הספר כנראה מדבר על פחד ואיך להתגבר עליו.
ספר נפלא וממש לא צריך להיות מוסיקאי כדי למצוא בו, אולי, פיסות קטנות של חוכמה.

“מהשקט הזה והטמטום
מהיושר שנראה עקום
מהשקר והמועקה
משנים של ציפיה לשמחה
באה מוזיקה.”

אם היה צדק בעולם התקליט הזה של שם-טוב לוי היה מוכר מאה אלף עותקים.
האמת שלי זה לא היה משנה בהרבה, אבל לפעמים זה נחמד לדעת שעוד אנשים שמעו שיר מסוים והתרגשו כמוך.
המון כתיבה משובחת, ורשימה ארוכה של אורחים שכתבו וניגנו (אלי מגן, ארקדי דוכין, מיכה שטרית, ברי סחרוף, אהוד בנאי ועוד המון שקצרה היריעה וכו’…).
אני מדבר על אלבום שנקרא “99” ויצא לאור, כמה מפתיע, בשנת 1999.
אני לא יודע אם הוא מכר או לא, אבל סביר להניח שהאלבום ההזה נשאר על המדף.
למה? ככה זה.
בין השאר, שם-טוב לוי מתעסק עם חייו כאמן.
השיר הראשון בתקליט, “באה מוזיקה” (מילים: ארקדי דוכין), מדבר על הצורך ליצור והמקומות שמהם זה מגיע.
משהו בשיר הזה תמיד נוגע בי, כי אני מבין מאיפה זה מגיע.
פעם חשבתי שאני אדם כותב, אבל לא הצלחתי להגיע לאן שרציתי, עכשיו אני בעיקר מנגן (רק לעצמי בינתיים) ומקווה להיות שווה משהו יום אחד.
אבל אני ממשיך לדבוק בזה, אני לא יכול אחרת.
טד יוז כתב פעם שיר על סילביה פלאת’, השיר נקרא “האלוהים”.
אולי אני אביא פעם את התרגום המלא.
“הסיפור שלא נכתב הוא אלוהיו של הכותב, מצווה חרישית, כתוב!”
זה עוד מאותו דבר.
“המשחקים שמשחקים בנו…”.
יש דברים שחזקים מכל היגיון.

*הערות שוליים.
0> אז מה אם אני מצונן קשות ובקושי נושם. זו לא סיבה להפסיק לעשן כמו קטר.
1> מחר אני אמור להיות בבית-משפט להעיד על משהו.
מה הסיכויים שהשופט יאשים אותי בביזיון בית המשפט אם אני לא אפסיק להשתעל ולהתעטש?
2> דילמה: להזמין את עצמי לארוחת ערב נחמדה איפשהו או לקנות ספר חדש?
3> עונג שבת אמיתי.
מצאתי את האתר הבא שעמוס מכל טוב בתווים ליצירות שאת רובן אני מכיר ואוהב וכולן במפתח הנכון.
מפתח סול:)
בעל האתר גם העלה מאמר שפורסם בעיתון GQ וטרם הספיקותי לקרוא.
“מי הרג את ג’אקו”.
דעתי?
ג’אקו הרג את ג’אקו.
המאניה דיפרסיה ליתר דיוק.
כמובן, ששומר ראש חמום מוח שדפק לו את הראש במדרכה כמה פעמים זירז את העניינים.
אבל על זה בפעם אחרת.

Bass Solo on “Used To Be a Cha Cha”

ובכן, אני די נחוש שלא להפוך את הבלוג הזה לבלוג שעיקרו עניינים טכניים וגיקיים.
לבלוג הזה יש מטרה שונה לגמרי.
אבל, מדי פעם אני מניח שלא יזיק לגלוש לנושאים האלה בכל זאת ולהביא סיפורים מז’אנר ה”זר לא יבין”.
כמו הסיפור של מל שמסתובב ברשת מאז שנת 1983 בערך.
הסיפור של מל הוא משהו שלא ברור אם קרה באמת או שזו אגדה אורבנית שמתכנתים אוהבים לספר מסביב למדורה.
מל נשכר על מנת לתכנת משחק בלקג’ק עבור חברה שמכרה מחשבים, לרוע מזלה של החברה, מל תיכנת את המשחק טוב מדי ואף אחד לא הצליח לנצח את המכונה.
המעביד של מל ביקש ממנו לחבל בתוכנה שכתב כדי שהלקוחות יוכלו לנצח.
לאן זה הוביל אפשר לקרוא כאן:
סיפורו של מל

ועוד חומר קריאה לפני השינה

לכבוד הצטרפותי לטבעת לינוקס ותוכנה חופשית, אני מניח שכדאי להקדיש פוסט אחד לנושא לעת עתה ולו רק כדי להצדיק את ההצטרפות.
על פי יומן הפיתוח של סלאקוור, שולחן העבודה Gnome כבר לא יהווה חלק מההפצה.
זו פשוט יותר מדי עבודה למתחזק ההפצה.
הוא מסביר חלק מהסיבות למהלך כאן.

אני מודה שבימי הראשונים כלינוקסאי העדפתי את שולחן העבודה KDE, כמו כל מהגר טרי מ’חלונות’, חיפשתי משהו שייתן לי את התחושה המוכרת, אבל אז שמעתי על פרויקט שנקרא Dropline Gnome ויועד עבור סלאק’.
אז ניסיתי, ומאז לא עצרתי בכדי להביט לאחור.
אני מודה שזו לא היתה אהבה ממבט ראשון.
כאמור, חיפשתי משהו שיראה כמו מערכת ההפעלה האחרת, אבל החלטתי לתת לGnome והיום אני לא מבין איך אפשר בכלל לחיות אחרת.
דבר ראשון שולחן העבודה מאוד נעים לעיניים.
נדמה לי שקראתי פעם שאת הפרויקט התחיל צוות של עובדים שפרשו מ’אפל’ וכמה ששולחן העבודה של ‘אפל’ יפה, אין צורך לספר למי שמכיר.
מעבר לזה, gnome מעוצבת בצורה פשוטה ותכליתית.
למי שאין צורך בכל ה”הו-הא” של KDE והעומס של אפליקציות שמגיע איתה ומצ דשני לא מת על החסכנות היתרה של שולחנות עבודה כמו xfce או flux box (שאני מאוד מעריך), זו החבירה הטבעית.
כמובן שמי שממש רוצה יוכל להמשיך להשתמש בgnome גם בסלאק’ 11 והלאה.
פטריק בעצמו ממליץ על דרכים חלופיות להתקנת שולחן העבודה בקלות (הוא מציין את הפרויקטים Gwar, gsh ודרופליין ואני מכיר עוד דרך אחת ומהירה לעשות זאת).
אבל עדיין, קצת חבל, כי למרות שאני מאמין באמרה על כך ש”ברירת מחדל היא האויב של כל המשתמש”, ככל הקשור לסלאקוור, ברירות המחדל שלה ככל הקשור לתוכנות תמיד נתפסו אצלי כמאוד אינטילגנטיות ויעילות וממש לא בא לי להתעסק עם כל מיני פרויקטים של צד שלישי.
כמו כל לינוקסאי טוב, אני בטוח שאין דבר מרתק יותר מאשר תמונות של שולחן העבודה שלי:)

וקצת של אנשים אחרים שמצאתי כאן http://www.lynucs.org/?gnome

מצאתי את השעה המושלמת.
השעה שבין ארבע ושלושים עד לחמש ושלושים לפנות בוקר.
הייתי צריך להגיע לאזור חיפה, וזה היה צריך להיות מוקדם, אז כדי שלא לאחר יצאתי עם האוטובוס הראשון בארבע ושלושים.
יש לי מעט מאוד שקט בחיים.
אני כל הזמן מוקף אנשים.
בבית, ברחוב, בעבודה.
בני אדם לרוב שוכחים את הרעש הבלתי פוסק הזה, מתמזגים לתוכו והוא לתוכם, אבל לא אני.
בשבילי, כל צלצול של סלולרי מרגיש כמו גונג בראשי, כל צפירה של נהג חולף גורמת לי למיגרנה.
פעם גרתי בדירה קטנטונת באזור שמאוכלס בעיקר על ידי אוכלוסיה בוגרת או נרקומנים.
לא משהו ששוה להתרגש ממנו.
בשבילי הנוף הזה הוא סוג של נוף ילדות.
רחוב צדדי עם בתים ישנים שלא קורה בו יותר מדי.
אני זוכר בעיקר ילדה אחת בקומה למעלה שלמדה לנגן בפסנתר ותרגלה סולמות לאט לאט במשך כשעה אחת ביום.
סוג של פסטורליה, אני מניח.
החיים שלי היו אז חיים של ביתעבודהביתעבודה ודי השתגעתי שם, היה לי שקט ובכמויות, אבל גם מדבר טוב יכול להיות יותר מדי.
חשבון הטלפון שלי היה מגיע ל700-800 שקל לחודש בקו הטלפון ואותו סכום בסלולרי.
עודף השקט גרם לי לפתח הרגל תלותי של התקשרות בלתי פוסקת לאנשים בשעות הקטנות של הלילה, רק כדי לשמוע קול אנושי.
חוץ מאותה תקופה, לא זוכר מקום אחר שהיה לי בו שקט בחיי.
פעם עוד הייתי מנסה ליצור שקט מלאכותי.
כל שישישבת הייתי מנתק את הטלפון, לא מדליק מחשב, מעביר את הזמן בעיקר בקריאת ספרים והאזנה למוזיקה.
אבל בשלב מסוים גם זה אבד לי.
אני לא יכול להרשות לעצמי להעלם לעולם.
ככה זה.
אז אתמול נסעתי לחיפה בארבע וחצי לפנות בוקר.
הרחובות היו ריקים כמעט לחלוטין, העולם עדיין לא התחיל לרוץ לדרכו, שום סלולרי לא נשמע באופק ואף נהג לא צפר.
עליתי לאטובוס, שילמתי לנהג והתיישבתי.
לא נסיעה ארוכה, אבל שלוות נפש מסוימת תפסה אותי.
הכל חשוך, הכל איטי, קריר ונעים.
היה כל כך שקט שאפילו הצלחתי לחשוב על כל מיני דברים שכבר מזמן לא חשבתי עליהם.
ירדתי בצ’ק פוסט ועצרתי באיזו פיצוציה לקנות סיגריות וכוס אספרסו במחיר מוגזם רק כדי שיהיה לי תירוץ לשבת על ספסל ולמתוח את שלוות הנפש שלי לעוד כמה דקות.
אחר כך העולם הדביק אותי ושוב נהיה רעש בלתי נסבל.
אז זהו.
השעה המושלמת בשבילי.
ארבע וחצי לפנות בוקר כשעוד אפשר לחשוב ולא רק לתפקד.
כשאפשר לפזם לעצמי חרישית שיר דני רובס…
” נוסע על כביש מהיר
מגע החורף שבאויר
ובחלון שלי הנוף חולף מולי או שאני חולף מולו
כל שיר חושף איזה סוד
מותח עוד גשר לחצות
ומכוון כליו , אני דרוך אליו , רוצה לדעת את כולו…”

מכיוון שאתמול הזכרתי את רולינס במקום אחר בישראבלוג ומכיוון שעם האוכל בא התיאבון, אני מפרסם כאן מאמר שתירגמתי לפני אי-אילו שנים.
חדי העין שבינכם ישימו לב שמצד ימין ישנה עטיפת אלבום של black Flag.
רולינס היה הזמר הרביעי של ההרכב ובזמן שירותו את הלהקה נכתבו כמה פרקים מפוארים בתולדות ההארד-רוק פאנק.
בזמנו האלבום לא הופיע תחת שם הלהקה מכיוון שסכסוך עסקי עם חברת התקליטים שלהם מנע מהם את השימוש בשם Black Flag או הדפסת שמות החברים בלהקה על גבי האלבום.

קורס מבוא להארד-קור.
http://hasharat.co.il/html/10uneed_2.php

מבוא לבלאק פלאג.
http://hasharat.co.il/html/article_2570.php

יופי עוויתי
==========
מילים מלאות פחד מלידיה לאנץ’ והנרי רולינס.
–
(מאת:כריס אוקונר)

לידיה ונער בשם הנרי. הם לא כל כך שונים ממך או ממני, “סבון שנהב”, “לחם פלא”, ו”ספיישל אחרי הצהריים של abc”. ככה הם גדלו. ממש לא שונה.

מלבד זה שלידיה גדלה עם אבא שחיכה לשעת לילה מאוחרת, כשהוא בטוח שהיא ישנה, כדי להזדחל לחדרה, לחדור לגופה בן השש. לילה אחר לילה, שנה אחר שנה. ואז להגיד לה שאף אחד לא יאהב אותה. כי היא מזוהמת. לא נקיה.

והנרי…הנרי גדל עם אמא שלא היתה כל כך בסדר בראש. ולא יכלה לעצור את אביו, איש צבא עם מזג של נפל”ם, מלהכות אותו (או “ללמד משמעת”), כל יום.
הופך את הילדות שלו למחנה טירונות נצחי.

כשהוא גדל, הוא “דפק עריקות”, הוא הצטרף ללהקה שנקראה “black flag”, ומאוחר יותר, ייסד להקה משלו. אבל הוא מעולם לא נמלט משדות ההרג.
בקושי עברה שנה מאז שחברו הטוב’ ג’ו קול, נורה במרחק שישה מטרים ממנו.
יריה שפגעה ישירות בגולגולת.

להנרי עדיין יש קצת דם וחלקי מוח שלו שמורים בצנצנת.
זה כל מה שנשאר לו.

רוב סיפורי האגדות העגומים של אמריקה, נגמרים בבידוד, במחלקה פסיכיאטרית, או על מגדל מים, עם רובה אוטומטי.טעון.

זה שהם שרדו, ובדרך יצרו סרטים מבריקים כמו fingered, או right side of my brain (לידיה), או אלבומים כמו the end of silence וסיבוביי הופעות כמו spoken word(רולינס), תוך כדי התהליך, היא אחד מהניסים המוזרים של אלוהים.

ובכל זאת, יש הבדלים, כמעט אלימים בגוונים של הכאב שלהם.

עם רולינס, זה קר, חד, ממושמע, מסודר בשורה כמו מצבות.
“תראו אותו מת” (שפורסם על ידי הוצאת הספרים שלו 2.13.61) הוא אסופה של קטעי יומן, מהופעות, יומן אישי, רסיסים של עצמו.

אבל יותר חשוב.
זה תיעוד של הניסיון לתת לרוחו של ג’ו קול, מנוח.
מאבק שהוא מנוסה בו.
כל מחשבה או חלום, נכתבות, מתועדות, מנותחות, נלמדות, מבותרות וממוינות לתאריכים.
“חפש והשמד”.
מחשבה אובססיסית שמבטאת תקווה למעט שליטה או שיחרור.

אתה לא רואה אותו מת.
אבל אתה נכנס למשהו הרבה יותר מפחיד.
אתה רואה את התקלפותו מרצון מרגש.
הכמיהה שלו להפוך מישהו שבחלקו חיה, חלקו מכונה.
הכל מלבד בן אנוש עם חולשות.

כשהוא מכה, -בערך שלושת רבעי הזמן-הוא עושה את זה חזק.
“קיום זה סוג של מתיחת השרירים, כאב חייתי טהור. כל השאר זה רק טלוויזיה עבורי. התיידדתי עם הסיוטים שלי, הם רק חלומות עכשיו.
הם חלק ממני.
הם נהגו לזהם אותי כמו מחלה, ועכשיו הם בעלי הברית שלי. הם לא שופטים אותי כמו שבני אדם עושים. אני עשוי מאימה וטרור.

לידיה לאנץ’ היא הר הגעש אל מול הקרחון שלו, הרובה שמול סכין המנתחים שלו.
בוערת, חיה, מפלסת דרכה בהתמדה דרך זרם הולך וגובר של מיניות ודם.
אוסף השירים שלה, המחזות, התסריטים, קורעים דרכם מבעד לרגשות שרולינס דוחה מעליו, וממשיך להתקדם,
מישיר מבט אל גילוי עריות, השפלה, ואלימות, קורא עליהם תיגר לנסות ולהתעסק איתה.

“תאכיל אותי בכוח במאתיים קילו של פלדה, זה יגרום לך להרגיש כמו גבר, זה יגרום לי להרגיש כמו חרא, אבל זה בסדר. אחרי שהרבצת לי בפעם ה349, סדקת את מה שנשאר לי מהגולגולת, שברת לי את שתי הידיים והרגלים, שפכת את מעיי על השטיח, אני עדיין אחזור, מתחננת לעוד.
כי אם אתה יכול לבשל את זה, אני יכולה לאכול את זה.
חתיכת עניין גדול ומזויין, מר מרושע עם הזין מקל גדול.”

זה בלתי אפשרי לתפוס ממנה מרחק לאחר מכן ולא להרגיש מלוכלך, נאנס אפילו.
להרגיש כמו מציצן אל דברים שהאנשים “הבריאים”, לא אמורים לראות לעולם.
(south of the border, ו dady dearest יותר טראומטית מפלוגה שלמה של סמלים מרושעים)

זה בלתי אפשרי להתעלם מהיכולת הגאונית שלה להפחיד, לדחות (ללחוש), ולרגש אותך עם אותם הדברים שלמדת לתעב.

זה אולי לא יפה, זו אולי אפילו לא “אומנות”, אבל זאת שירה.
שירה שנכתבה בדם, שתן, זרע,שבאה מהמקום הכי פרימטיבי, הכי אנושי, של צרכים.

כמו שכתוב על גב עטיפת “רדיו אתיופיה”

“Beauty will be convulsive or not at all.”

ותודה לגוגל שטרחו והכינו את הלוגו הזה לכבוד יום הולדתו של ואן-גוך.

הקלקה על הלוגו תוביל למספר קישורים משובחים כמו הגלריה הבאה שמופיעה תחת הפרויקט הגוגלי השאפתני goole print (שדורש פוסט משלו).
ואן-גוך בשחור לבן?אם לא הייתי יודע לא הייתי מאמין.
יש רק שלוש דוגמאות, אבל אפשר “להרגיש” אותו אם אתם יורדים לסף דעתי.
לרוע המזל, גוגל מגינים על התמונות בעזרת טכנולוגיות שונות, כך שתאלצו לכתת רגליכם וללחוץ על הלינק בעצמכם (הקלקה על הלוגו של גוגל ולאחר מכן הלינק שמופיע עם אייקון של ספר בצידו, שאגב, לא מופיע בביצוע אותה פעולה בגוגל ישראל) כדי להנות מסריקה איכותית של הציור הזה:

ולשוחרי האומנות שביננו, מה שקצת צבע (ושמונה שנים, ואולי גם שינוי השם) יכולים לעשות לציור.
אישית אני מעדיף את המקור.

עכשיו, שלא תחשבו לעצמכם שאני חובב אומנות גדול, להפך, ככל הקשור לציור, אני פשוט בור, אבל ישנם מתי מעט שפשוט “גורמים לנשמתי להעתק”.
אין לי שמץ של מושג מה נחשב לאומנות טובה ומה לא, אני מעריך יצירת אומנות על פי הרגש שהיא מעוררת בי ולעזאזל על כל השאר.
אבל וינסנט, הו וינסנט…
“אלוהים אוהב משוגעים, בגלל זה הוא עשה כל-כך הרבה מהם” (פתגם יידי).

יש שיר כזה, של ג’וליאנה האטפילד.
הסיפור הוא על גוזל שהיא מצאה בחצר לאחר סערה ועל אנשים וציפורים וההבדל שבינהם.
נזכרתי בשיר הזה אתמול.
לקחתי את ניב, בת 6 מקסימה ומניפולטיבית להחריד (ובמקרה בתה הבכורה של אחותי) לספרייה העירונית.
כשחזרנו לקחתי את האוטובוס הלא נכון והיו לנו מספר תחנות לצעוד חזרה.
על הכביש ראינו ציפור פצועה.
כנראה שספגה מכה חזקה בכנף או משהו דומה כי היא לא הצליחה להזיז אותה ורק נפנפה בכנף הבריאה.
ניב ביקשה ממני להרים את הציפור כדי שלא תדרס על ידי רכב חולף (מה שכמעט וקרה לנגד עינינו).
הרמתי את הציפור והנחתי אותה על פיסת אדמה בצד הדרך.
ניב שאלה אותי אם הציפור תהיה בסדר ואני שיקרתי ואמרתי לה שכן.
הרי אם הפציעה לא תהרוג את הציפור, אז חתול מזדמן יעשה את זה או משהו אחר.
הרגשתי רע עם זה.
שקרים תמיד מכבידים עליי, אפילו שקרים לבנים קטנים.
אבל רציתי להגן עליה.
לא יודע כמה זה נכון.
כבר בגילה הצעיר היא הכירה מספר אנשים שמתו, אבל אין לה הבנה של מה זה מוות, או לפחות נדמה לי שאין לה.
אני חושב שלמרות שהיא מבינה שכשמישהו מת זה עצוב, המוות זה לא דבר נורא (ואולי הוא לא, איש איש והשקפתו)
כל פעם שמישהו בסביבה הקרובה שלה מת, אחותי מספרת לה שהואהיא בשמיים.
פעם כשאחותי לקחה אותה איתה לבקר את האבא שלנו בבית הקברות, היא התעקשה ש”סבא נתן לא באדמה, סבא נתן בשמיים”.
אז שיקרתי לה.
צריך להיות אדם מאוד קר כדי להסתכל לתוך העיניים החומות והגדולות שלה עם מבט שמצפה ממך להגיד לה שהציפור תהיה בסדר ולהתעקש על זוטות כמו אמירת אמת.

I really had to go downtown.
Go downtown and hang around.
Was not prepared for what I found.
A baby bird was lyin’ on the ground.
Lying there in front of my feet.
Dying there right next to the street.
I picked it up and felt it’s heat.
I tried to wake her up but she wanted to sleep.
I’m trying, and I’m trying, and I’m trying
But I can’t get away from the thought.
It’s dying, it’s dying, it’s dying,
And it’s something that I couldn’t stop.
You’re lying, you’re lying, if you say
It’s gonna make it ‘cos I know that it’s not.
Hanging on a telephone line.
Witnessing a million crimes.
I’ve been alone all this time.
I’d call someone but I don’t have a dime.
I don’t care for boys or girls.
I’d rather hang around with the birds.
Humans only wreck the world.
They’d kill your whole family for a string of pearls.
I’m trying, and I’m trying, and I’m trying
But I can’t get away from the thought.
We’re dying, we’re dying, we’re dying.
Our insides are starting to rot.
You’re lying, you’re lying, if you say
We’re okay, ‘cos maybe we’re not.
Ooh, ooh, ooh… ooh ooh. Ooh, ooh, ooh… ooh ooh.
Ooh, ooh, ooh… ooh ooh. Ooh, ooh, ooh… ooh ooh.
Oooh… ooh ooh… ooh
If I had wings I’d try to fly.
But they don’t make it harder to die.
You can take it up to the sky.
But no one ever stays that high.
High… high
I’m trying, and I’m trying, and I’m trying
But I can’t get away from the thought.
I’m dying, I’m dying.
I already gave away all that I’ve got.
I’m lying, I’m lying, if I say
That I’m cool ‘cos really I’m not.