מהנעשה בעמודי הספורט של ‘ידיעות אחרונות’:
” י. א, תושב מרכז הארץ, ששילם 825 ש’ לכרטיס, נדהם לגלות באולם במוסקבה ישראלים שיושבים במקומות הרבה יותר טובים משלו, למרות ששילמו כ70 שקל בלבד”.
זיהוי בראשי תיבות זה לא משהו ששומרים בדרך כלל לאנשים בתפקידים מסווגים או לקורבנות פשע?
מה הלאה? הופעה בתוכנית של אילנה דיין עם טשטוש על הפנים?
י.א. נתפס בביצוע הפשע הישראלי האסור ביותר.
הוא יצא פראייר.
ולכן הבושה.

תיכננתי פוסט אובדני במיוחד בעקבות מכירת אתר “הייד פארק” למפעילי אתר “חבר’ה”.
אבל סין הקדימה אותי וכתבה משהו כל-כך יפה שלי לא נותר אלא להגיד “אמן”.
אני שמח בשביל זיו וארנון.
מגיע להם.
הבית שהם בנו נבנה לאט לאט ובהמון אהבה וזה מסביר אולי את הפנאטיות של חלקנו כלפי האתר.
אלה שהיו שם כדי לראות את תהליך הבניה האיטי.
זר לא יבין
מי שמספיק וותיק בפארק יודע להעריך את ההשקעה העצומה שלהם במה שהחל כתחביב והפך להיות מפעל חיים בזעיר אנפין.
מגיע להם כבר אמרתי?
למפעילי אתר “חבר’ה” אין לי יותר מדי מה להגיד
מה אני יכול להגיד למי שלקח לי את הבית?
וזה מה שהפארק היה עבורי בארבע השנים האחרונות.
יש קצת שמחה לאידם כי אחת הסיבות שהם רכשו את האתר, הוא הפורום החרדי בחדרי חרדים. אחד מעמודי התווך של הפארק שמצא לו בית חדש.
זהו לעת עתה.

משהו בשורה הזאת רודף אותי.
בכל סיפור או שיר שהייתי כותב פעם, כשעוד היו לי שאיפות מהסוג הנכתב, הייתי ממקם את השורה בראש הדף.
סוג של תחושה קיומית עבורי, אני מניח.
מחכה להתרסקות.

“התנגשות עם כדור הארץ הולכת וקרבה,
כמה רחוק אפשר ליפול” .
– טד יוז –

גם אני בבלוגרים המקצוענים.
עוד יומיים בערך.
לא הבדל גדול, אבל יש סטטיסטיקה מפורטת יותר (מישהו אמר חולה שליטה?:), ויש אפשרות לעיצוב אישי של הבלוג.
יש לי רעיון כללי בקשר לעיצוב והרעיון הוא לגנוב מאתר Slackware כי הפשטות היא אלוהית (פתגם סלאקרי ידוע).
האמת שאני עדיין לא יודע כמה אני אקח מהאתר.
סביר להניח שאת תמונת הרקע שלהם וההגדרות שמתייחסות לפונטים וצבעים.
עם הטבלאות וכל השאר אני כבר אסתדר לבד.
אני מתכוון להסיר את התמונות שמקשטות את הבלוג עכשיו , אז למי שלא הספיק להקליק על התמונה של ביל גייטס., ובכן, יש שם איזו בדיחה גיקית במיוחד.
העיצוב ייעשה בvi ובbluefish בגלל העברית.
אני משתעשע ברעיון של בניה שלא על פי התקן בצורה ששגולשי IE לא יוכלו לקרוא כאן.
אבל אני לא בטוח אם זה אפשרי בכלל.
מה שכן בטוח זה שבLynx אפשר יהיה להכנס לכאן.
זהו.
תוך חודש חודשיים זה בטח יהיה מוכן:)
אני גאה להשיק רשמית את שורות הקוד הראשונות:)

השירטד יוז

לא רצה את האויר
ולא את השחקים הרחוקים

השיר
לא רצה את המדרון שממנו הדהד

לא רצה את העלים
אשר דרכם עברו תנודות קולו

לא רצה את האבנים שעל אדישותן
הצליח, בכל זאת, להעלות אדוה

לא רצה את המים

השיר לא רצה אפילו את הפה שלו עצמו
צפצף על הגרון שלו
על הראות והורידים
אשר מהם קלח

השיר העשוי שמחה
חפש, ממש כמו קנה

אחרי דבר שאיננו בנמצא

נרכן-ניגר מעל לקבר הריק
של מה שעוד לא בא.

All the lonely people
Where do they all come from?
All the lonely people
Where do they all belong?

או במילים אחרות, הרייטינג כאן דפק חתיכת זינוק בעליה.
משהו כמו 90 צפיות בשבוע האחרון.
מי? מה? למה?
מאיפה האנשים האלה באים?
נכון, שמתי לינק בלינמגזין, אבל אני בספק אם יותר מ2-3 אנשים נכנסו יותר מפעם אחת.
סיפרתי לעוד 3 אנשים שאני לא בטוח לגבי אחת מהם אם היא בכלל הגיעה לבקר.
מוזר.
קצת מלחיץ.
יש לי חרדת רייטינג ישנה.
כל מיני משחקי אוהבלא אוהב שאני משחק בראשי עוד מהאתר “האחר”.
מתבאס מזה שאני כותב ולא קוראים.
עוד יותר מתבאס מזה שיותר מדי אנשים קוראים ויודעים מה קורה אצלי בראש.
זה עושה לי חשק לברוח גם מכאן.
לסיכום: בעעעעעעעעעעעעעע יתאר את ההרגשה שלי בצורה די טובה כרגע.

מה זאת אומרת איזה בוס?
לברוס ספרינגסטין יש תקליט חדש והוא מהסוג שאני אוהב.
הבוס תמיד עבד במישור כפול.
תקליטים שהוקלטו בליווי הe-street band, חבורת מוזיקאים משובחת שאם תקחו את כל אחד מהמרכיבים אותה תקבלו את השופרא דה שופרא של המוזיקאים, אבל כולם ביחד פשוט עושים לי כאב ראש.
אני לא אוהב את הצליל המנופח הזה (הידעתם שלואי להב, אותו אחד שמפיק את שלום חנוך, היה טכנאי הקלטות של הבוס? בהחלט אפשר לשמוע השפעות של הצליל האמריקאי הנפוח בתקליטים כמו “חתונה לבנה” ואחרים שהוא הפיק).
זאת הסיבה שאני מעדיף את ספרינגסטין האחר.
ספרינגסטין של ‘נברסקה’.
תקליט צנוע שמתבסס על גיטרה אקוסטית, מפוחית, לא הרבה יותר מזה.
סיפורים על אנשים מהצד הלא נכון של החלום האמריקאי.
“יש לי עבודה, ואני מנסה לחסוך קצת כסף, אבל יש לי חובות שאף אדם הגון לא יכול לשלם”.
אז התקליט החדש הוא מהסוג הזה.
השקט.
המילים בחזית.
במקום הראוי להן.
פעם אחרונה שהוא הוציא תקליט כזה היה עם תקליט שנקרא “הרוח של טום ג’ואד”.
כן, אותו אחד מ”ענבי זעם” (עיניים שמאלה לרשימת הספרים למי שלא מכיר, אם יש כאלה).
אבל עברו כמה שנים מאז והדבר העיקרי שהוא הוציא מאז היה איזשהו תקליט בהשראת ארועי ה11 בספטמבר, תקליט מקושקש שהאכיל את האמריקאים בדייסה שהם אוהבים ולכן כנראה הצליח כל-כך.
“התקליט שאמריקה חיכתה לו, התקליט שאמריקה צריכה” כתבו באחת הביקורות.
שיהיה.
במשכורת הקרובה אני הולך לפנק את עצמי בשני דברים.
התקליט הזה הוא הראשון.
הדבר השני הוא הספר החדש של דונה טארט.
המחברת המאוד מוכשרת של “ההיסטוריה הסודית”.
למי שלא מכיר, אני דורש שתיגשו לחנות הספרים הקרובה ותשיגו אותו עכשיו.
פעם בכמה זמן, אני נתקל בספרים שאני מתאר כ”מניה בטוחה”.
“הגברת העירומה” של דקלה קידר היה כזה.
זה לא משנה מה הטעם שלכם בספרות.
ההנאה מובטחת.
ה-ספר לאי בודד, ה-ספר שאם קונים רק אחד בשנה אז זה חייב להיות זה.
“ההיסטוריה הסודית” הוא גם כזה.
רומן בקנה מידה פ. סקוט פיצג’רלדי.
לא פחות.
לא רק אני חושב ככה.
גם נ. שהיא ברת סמכא ב-ימבה דברים, כולל ספרות משובחת (אם את קוראת כאן, זה הזמן להתערב:)
בין שאר הדברים שאני יכול להגיד על “ההיסטוריה הסודית” זה שמדובר בספר של יותר מ600 עמודים שקראתי בשלוש משמרות לילה רצופות והוא נגמר לי מהר מדי.
דונה טארט הצליחה לעשות כמה דברים שלא ייאמנו בספר הזה.
למשל ליצור דמויות דוחות חלוטין, אנשים שאם תפגשו בחיים תרצו להעיף להם סטירה, ועם כל זה, היא מצליחה לגרום לקורא לדאוג לשלומן, לקוות שהן לא יתפסו אחרי שהחבורה בספר רצחה אדם חף מפשע ורצחה אחד מבני החבורה עצמה על מנת לכסות על הרצח הראשון.
ולא, אין כאן ספוילר, הרצח הוא הארוע הפותח את הספר.
אז עכשיו יש לה ספר חדש בעברית.
“הידיד הקטן”.
ממה שנ. סיפרה לי, דונה טארט “מטיילת” בדרום העמוק של ארה”ב.
הטריטוריה של טנסי וויליאמס, פלאנרי א’וקונר, פוקנר וכל המשתמע מכך.
הדרום של הקו-קלוקס-קלאן, גילוי עריות, סודות אפלים שעוברים מדור לדור.
התחזית: יהיה חם ומגניב.

מכאן.

ארתור רובינשטיין – דברים

“אני מקבל את החיים ללא תנאים. לחיים יש כה הרבה – כה הרבה להיות מאושר בשלו תמיד. רוב האנשים מבקשים אושר על תנאי. באושר ניתן להרגיש רק אם אינך מציב תנאים מוקדמים.

קח, למשל, את גודובסקי. הייתי נדהם למשמע נגינתו. זה עלול לקחת לי 500 שנה להגיע לדרגה זו של שליטה מכנית. אך להיכן זה הביא אותו? הוא היה אדם לא מאושר, כפייתי ואומלל כשהיה רחוק מהמנענעים. האם הוא נהנה מהחיים? זה גרם לי לחשוב מעט. פסנתרן איננו בית-חרושת לפלדה, כמו פיטסבורג.

הערצתי ספרים, תמונות, יין… לא יכולתי לשבת שמונה, עשר שעות ליד הפסנתר… חייתי כל שניה. היודעים אתם את יקר מחירה של שניה אחת מחייכם? היא הלכה לעולם. אינכם יכולים לחיותה מחדש.”

ביום שישי האחרון, הוקדש הטור של דנה ספקטור לשירים שליוו את פסקול חייה.
בין השאר היא דיברה על הקשבה למילים, שזה משהו שבאמת לא כל אחד עושה.
היה לי נחמד לקרוא את הטור שלה השבוע בגלל נקודות דימיון קלות ביני לבינה.
למשל היותה מתרגמת חובבת של שירים (למרות שעכשיו אני זע באי-נוחות לזכר מספר תרגומים שלי לטורי איימוס).
וכמובן, האהבה לרוג’ר נלסון, האיש שיותר ידוע כ(גם) פרינס.
אם תחפשו בגוגל את המילה Prince, התוצאה הראשונה לא תהיה הנסיך הארי, לא הנסיך צ’רלס, אפילו לא בילי פרינס בוני (הלא הוא וויל אולדהם רב השמות והכשרון).
ככל הקשור אלי, יש רק נסיך אמיתי אחד שראוי לסגידה.
מה גם שהיום ראיתי את “גשם סגול” שלו ונזכרתי בכל הדברים שעשו אותו לכל כך גדול בעיני, למרות קומתו הננסית.
אז הוא פומפוזי, בעל טעם בלתי נתפס בבגדים ותספורות על גבול המד”ב.
אבל השירים, הו, השירים.
הוא שר על אמבטיה עם דורותי פארקר (לא הכותבת הסאטירית מהחוג המרושע של שנות השלושים אלא המלצרית בדיינר שלו), על איך זה כשהיונים בוכות, על לגרום לה לצחוק בגשם סגול, על אנשים שמתים ממחלה גדולה עם שם קטן, הוא כתב שירים קורעים על שלג באפריל וחברים שמתו, הוא כתב על גנבים בהיכל שלא אכפת להם איפה הם בועטים כל הם מצליחים לפגוע בך, וכמובן, הזמין את כולם לחגוג כאילו זו 1999, הרבה הרבה לפני שסוף המילניום הפך לדיבוק כלל עולמי בסוף המאה שעברה ועוד המון שירים עם ליריקה וסאונד משובח, גרוב בלתי נגמר, כשהוא מנגן עוד סולו מדהים על הגיטרה שלו…ובכן חברים, צריך להיות עיוור כדי שלא להבין מה בדיוק חסר למוסיקה היום.
אחרי שנות השמונים הוא קצת נעלם.
שנות השמונים היו אחד העשורים המיותרים בהיסטוריה.
כמות כזאת של טעם רע במוסיקה ולבוש לא היו כנראה מאז, ובכן, שנות השבעים:).
אני מודה לאל שהגעתי לגיל שאפשר להתחיל בתחילת שנות התשעים, עשור שמחציתו המוזקלית הראשונה היא משהו שאפשר לסכם ב”עולם ישן נחריבה”.
הפסקול המוזיקלי שלי היה בעיקר הגראנג’, ככה שניצלתי מהצורך בווידויים מביכים על פוסטרים של בוי ג’ורג’ שכיכבו אצלי.
הדבר הגדול האחרון שהוא עשה מבחינתי היה הסרט “גשר גראפיטי” הכה מעולה והכה לא מוערך ואת “יהלומים ופנינים” וזהו.
מאז הוא הספיק להסתכסך חברת התקליטים שלו מה שהוביל למספר שנים שבהם היה ידוע כ”הסמל” (הסמל הוא מעין צורה חסרת שם ששימשה כשמו הרשמי ) בגלל שעל פי חוזה השם “פרינס” הוא רכוש של חברת התקליטים, נולד לו בן שנפטר זמן קצר לאחר הלידה, הוא עשה כמה תקליטים שלא זכו ליותר מדי הערכה ובאופן כללי, כמו העשור שבנה אותו, התפוגג לו אל הזכרון הקולקטיבי.
שמועות אומרות שהתקליט האחרון שלו מחזיר אותו לימיו הגדולים.
פרינס, אם אתה קורא כאן, הפוסט הזה בשבילך:)

*הערות שוליים:

0> Nothing compares to you?של שינייד? פרינס כתב.

1> הכותבת דנה ספקטור היא בערך הדבר הראשון שאני קורא בימי שישי, (אחריה אני עובר על מוסף השבת, מרפרף על הפוליטיקה ומתעמק במוסף הספרות, אם זה מעניין מישהו).
במשך תקופה מסוימת איבדתי עניין בטור שלה.
הציניות שלה הפכה להיות מעיקה מדי עבורי.
כנראה תוצר של שנים של סחיבת שק פחמים ציני משלי על גבי.
שני שליליים לא מייצרים פלוס במקרה הזה ולי נגמרה הסבלנות לעולם דרך משקפי ספקטור.
יש לי מספיק תרעלה משלי, תודה.
אבל הגעגועים עשו את שלהם ואני שוב קורא את הטור של דנה ספקטור.
אחד הדברים שמרתקים בעיני זו החשיפה העצמית שלה בטור.
בטור שמובא לעיל היא מספרת על אובדן הבתולים שלה ומתארת את הסיטואציה כחוויה שרחוקה מלהיות זכרון נעים.
כקורא מן השורה אני נתפס לאיכות הכתיבה והעצבות ששורה על הסיפור מדביקה גם אותי.
אבל בעין יותר ביקורתית אני לא יכול שלא לחוש מעט חמלה כלפיה.
לא בגלל הסיפור הספציפי הזה.
הצורך הזה לפרוט את הזכרונות הכי אינטימיים שלה, מביכים ככל שיהיו, למילים מעל גבי העיתון, שבוע אחרי שבוע.
העם דורש דם וקרביים והעם יקבל.
אבל מה אני מבין, אולי היא באמת אקסבצ..אקסהבניצי….נו, המילה הזאת….אתם יודעים.
אולי היא נהנית מכל רגע.
גם מלחלוק את סיפור אובדן הבתולים שלה.
אני לא מתיימר להבין איפה הגבולות שלה ומה עובר לה בראש כשהיא מקלידה את חייה במרץ להנאתי.
אני יכול רק לתהות לגבי זה.
כמו כל קורא אחר.
יש טור שלה ששמרתי למטרת העלאה עתידית כי הנושא בו העלה נקודה מעניינת מבחינתי.
אבל מבטיח שלא לעשות יותר מדי מזה.
לנצל עבודה של מישהו אחר כדי למלא את הבלוג שלי או להפוך את הבלוג שלי למחסן כלשהו.

2> לתשומת לב הקוראת דנה ספקטור:
השיר Poison של אליס קופר? יש הטוענים שמדובר בשיר על איידס.
נשבע לך.
כמובן שאם נשארים ברמת המטפורה, אפשר לקחת את זה לכל מיני כיוונים.
לגיטימי.

3>השורה שהתפספסה בגלל הקיפול:
“הוא גימד אותנו לגובה שלו ושל פרינס. 1.57 מטר, בדיוק.
והכי חשוב, הוא בנה מעצמו את המאהב הכי מוצלח שיהיה לנו אי פעם.”

קריאה נעימה.

בזמנם כאלה, של דכאון וחוסר שינה (שאני די חושד שקשורים אחד בשני), אני מתגעגע לאשכול הדכאון הייעודי שלי בהייד-פארק (שמעתה ועד עולם יכונה “האחר”).
איפה עוד אני יכול לקטר על בסיס קבוע כשאני לא מצליח להרדם, על זה שמעבר לבאסה הכללית ששורה עלי אני עוד טוחן ג’אנק פוד ושאריות עוף שיש במקרר (אז מה אם השעה חמש וחצי בבוקר, אסור לאכול עוף אם אני בדכאון?) מה שרק מוסיף לתחושת “לא הכי סבבה לי כרגע”.
לפחות באתר האחר מצאתי נחמה כשראיתי את טור הצפיות עולה לאיטו.
אולי רק חמישה או שישה אנשים קראו שם, אבל לפחות ידעתי מי הם.
בצורה ביזארית מעט, זה נחמד לבכות לחברים גם אם הם וירטואלים.
אבל, אני כבר לא כותב באתר האחר (אני מבטיח פוסט בנושא מתישהו, על למה אני כבר לא שם) ואני נאלץ להסתפק בעיקר בעוברי אורח לא ברורים לחלוק איתם את יסורי **** הצעיר.
התחלתי לפרסם את הבלוג בחתימה שלי באתר לינמגזין, ואני לא בטוח כמה זה חכם לקשר בין הזהות הוירטואלית הקודמת שלי לנוכחית, אבל… (וכאן כל אחד יכול לחשוב מה שבא לו בעניין הפרסום העצמי חסר הבושה שעומד נגד כל מה שאני מאמין בו בלה בלה בלה בלה…)
אני חושב שמה שמטריד אותי בעיקר זה שבלינמגזין, מתוקף היותו אתר חדשות טכני ולא אתר אישי, זה כנראה המקום היחיד שאני כותב בו ולא משוייך לקטגוריית “הדפקט עם האיזון הכימי הלוקה בחסר”, שזו הקטגוריה שאנשים משייכים אותי אליה באתרים אחרים שבהם כתבתי.
so be it.
זה מה שאני אומר.
יום שני יש פגישה בחיפוקס, ואני כמעט בטוח שאני שם, הנושא הוא Firewall Piercing והערב קראתי קצת בנושא.
ג’מיל, נראה לי שזה יכול להיות הפתרון שלך עם גלישה לצ’אט של האתר האחר:)
קצת רקע בנושא.
ומשהו על כותרת הפוסט.
השיר המעולה הזה של פלויד הוורוד.
אני חושב שעשיתי חלק נכבד ממה שמוזכר בו.
קניתי דברים (גם גיטרות:), עבדתי לילות רבים מספור בגלל שככה רציתי, העברתי תקופות ארוכות של כמעט ללא שינה, וויתרתי על בשר למספר שנים, עשיתי עוד כמה דברים שבאו מאותו מקום ובסוף גיליתי ששום דבר לא יכול למלא את החללים הריקים.
לפחות לא משהו שנמצא בהישג ידי.

הסרט הזה שווה פוסט נפרד.
גם יבוא.