ארכיון פוסטים מאת: SubGenius

גיל סקוט הרון


Gil Scott-Heron’s Lyrics to
“Revolution Will Not Be Televised”

You will not be able to stay home, brother.

You will not be able to plug in, turn on and cop out.

You will not be able to lose yourself on skag and skip,

Skip out for beer during commercials,

Because the revolution will not be televised.

The revolution will not be televised.

The revolution will not be brought to you by Xerox

In 4 parts without commercial interruptions.

The revolution will not show you pictures of Nixon

blowing a bugle and leading a charge by John

Mitchell, General Abrams and Spiro Agnew to eat

hog maws confiscated from a Harlem sanctuary.

The revolution will not be televised.

The revolution will not be brought to you by the

Schaefer Award Theatre and will not star Natalie

Woods and Steve McQueen or Bullwinkle and Julia.

The revolution will not give your mouth sex appeal.

The revolution will not get rid of the nubs.

The revolution will not make you look five pounds

thinner, because the revolution will not be televised, Brother.

There will be no pictures of you and Willie May

pushing that shopping cart down the block on the dead run,

or trying to slide that color television into a stolen ambulance.

NBC will not be able predict the winner at 8:32

or report from 29 districts.

The revolution will not be televised.

There will be no pictures of pigs shooting down

brothers in the instant replay.

There will be no pictures of pigs shooting down

brothers in the instant replay.

There will be no pictures of Whitney Young being

run out of Harlem on a rail with a brand new process.

There will be no slow motion or still life of Roy

Wilkens strolling through Watts in a Red, Black and

Green liberation jumpsuit that he had been saving

For just the proper occasion.

Green Acres, The Beverly Hillbillies, and Hooterville

Junction will no longer be so damned relevant, and

women will not care if Dick finally gets down with

Jane on Search for Tomorrow because Black people

will be in the street looking for a brighter day.

The revolution will not be televised.

There will be no highlights on the eleven o’clock

news and no pictures of hairy armed women

liberationists and Jackie Onassis blowing her nose.

The theme song will not be written by Jim Webb,

Francis Scott Key, nor sung by Glen Campbell, Tom

Jones, Johnny Cash, Englebert Humperdink, or the Rare Earth.

The revolution will not be televised.

The revolution will not be right back after a message

bbout a white tornado, white lightning, or white people.

You will not have to worry about a dove in your

bedroom, a tiger in your tank, or the giant in your toilet bowl.

The revolution will not go better with Coke.

The revolution will not fight the germs that may cause bad breath.

The revolution will put you in the driver’s seat.

The revolution will not be televised, will not be televised,

will not be televised, will not be televised.

The revolution will be no re-run brothers;

The revolution will be live.

לאב לאב, לאב לאב, לאב לאב… (עוד קיטורים על מוסיקה)

0> שמעתי הלילה ברדיו את מאט ג’ונסון שר ש“אהבה חזקה מהמוות” .
אני חושב שעל כתיבת השיר הזה מאט ג’ונסון היה צריך להיות מוכרז רשמית כאל באולימפוס לפחות.
על כל התקליט הזה בעצם.
וג’וני מאר בגיטרה.
מי צריך יותר?

1>קאברים מעצבנים אותי.
הרגע ראיתי באיזה ערוץ מישהי שעושה קאבר לשיר של ‘רוקסט’.
זהו? הגענו לתחתית החבית? אין עוד שירים להתעלל בהם?
havn’t the swedish people sofferd enough?
אני לא בטוח שאני יכול להסביר למה קאברים מעצבנים אותי.
אבל אני יכול לנסות.
כשאומן וותיק עושה קאבר זה סוג של מחווה.
פרל ג’אם למשל ביצעו עשרות קאברים לשירים של אחרים בהופעות.
מ”הדלתות” ועד ניק קייב.
אין לי בעיה עם זה.
כשאומן חדש עושה את זה הוא בעצם אומר שאין לו שום דבר לחדש.
כולם רוצים להיות מפורסמים וקריוקי זו כנראה דרך טובה.
כי זה מה שזה.
קריוקי.
מילא היו מחדשים משהו, אבל לרוב זה נשמע כמו העתק חיוור של המקור.
לא מזמן יצא קאבר לstop של סם בראון.
כן, אותו להיט סלואו של כיתה ו’.
זה היה שכפול של אחד לאחד מהשיר המקורי.
אז למה בעצם?
צריך להיות חוק נגד דברים כאלה.

2> “הגבר שלה מי יודע היכן הוא, שותה ובורח כמו אליהו”.
זו שורה פחות מצוטטת מ”בלדה לנאיבית” אבל אותי היא תמיד משעשעת.
פעם כתבו כאן שירים שממש היה שווה להקשיב לליריקה שלהם.

3> Black eyed pies הם הדבר הכי טוב ששמעתי מזה הרבה הרבה זמן.
אבל הם כבר מזמן לא בחזקת סוד.

4> הרפיוג’יז חוזרים.
ווייקלף ז’אן, לוריין היל ופראז מקליטים ביחד.
התקליט ההוא, זה שאתם חושבים עליו כרגע, היה די חד פעמי מסוגו.
אין מצב שתקליט כזה של הרפיוג’יז קורה שוב.
הכשרון בטח עוד שם.
אבל קשה לי להאמין שגם הרעב.
וזה מה שעשה את התקליט ההוא.
הרעב.

קסם

עוד קצת דפש מוד בבלוג ברשותכם.
אחד השירים היותר מזוהים איתם הוא enjoy the silence.
“מילים, כמו אלימות,
שוברות את הדממה,
מגיעות, מתרסקות אל תוך עולמי הקטן.
מכאיבות לי, חודרות דרכי,
את לא מבינה,
ילדתי הקטנה”
ואז טורי איימוס הקליטה את השיר.
זה היה קצת אחרי שהיא הפכה לאמא.
אחרי מאמצים רבים כולל הריון נפל.
והיא שרה:
“כל מה שאי פעם רציתי,
כל מה שאי פעם נזקקתי לו,
כאן, בזרועותי”.
ופתאום כל הכעס הזה הופך להיות משהו נורא רך ומפויס.
קסם אמיתי.

מוסיקה

0 > שמעתי השבוע את החדש של ‘דפש מוד’.
במילה אחת: שווה (ביותר).

1>קים גורדון (סוניק יות’) משתתפת בסרט של גאס ואן-סאנט שנקרא “הימים האחרונים’ ועוסק בימיו האחרונים של קורט קוביין.
אמיר קמינר ראיין אותה וכהרגלו לא פספס אף קלישאה.
שאלה לדוגמה:הייתם מודעים להרס העצמי של קוביין?
נו באמת, מה בדיוק קים גורדון הייתה אמורה לענות על זה? שמה פתאום ואף אחד לא ידע וכולם היו המומים?
אבל לעומת זאת, אחת השאלות שלו הצליחה לחלץ ממנה תגובה ששעשעה אותי מאוד.
שאלה:מה עמדתכם בסוגיית ההורדות הלא חוקיות באינטרנט?
תשובה:”מה אנחנו כבר יכולים לעשות נגד זה?
אני חושבת שזאת התגובה הטבעית של הטבע להפטר מרוקרים איומים, גדולים ומסחריים” .

2> שמעתי על הסרט הזה די ממזמן, אבל עד עכשיו לא ממש הקדשתי לזה מחשבה.
האמת? זה נשמע לי רעיון רע.
הסיפור של קוביין הוא מה שהוא.
חייו, מותו, השימוש שלו בסמים.
כל אלו כבר זכו לאינספור מילים ופרשנויות ובעיקר המון גלורפיקציה מצערת.
מגאס ואן-סאנט הייתי מצפה שידע לא לקחת חלק בפסטיבל הזה.
מצד שני, אם כבר אז שלפחות יהיה גאס, ולא נגיד, אוליבר סטון.

עישון מזיק לבריאות (והערות שוליים אחרות)

0> אני יודע שעישון מזיק לבריאות.
אבל אני אוהב את תחושת החריכה הזאת בריאות שלי, כשאני שואף את העשן פנימה.
רצוי עם כוס קפה בוץ.
קפה וסיגריות.
יאפ.
בהחלט טעם החיים.
חוצמזה שגם החיים זה קצת מזיק לבריאות (ולשפיות).

1> התחלתי לקרוא את “הקץ לנשק” של המינגווי.
הוצאה חדשה (ותרגום חדש?) היישר מהתנור.
על הכריכה מקדימה מודגש שהספר זכה בפרס נובל.
“הקץ לנשק” זכה בפרס על שם ממציא הדינמיט.
תבינו מזה מה שאתם רוצים.

2>היום היתה אזכרה לסבא שלי.
זה שהכרתי.
זה שאהבתי.
היה עוד אחד שלא הכרתי ונפטר לפני שנולדתי.
אני קרוי על שמו.
הדבר הכי חשוב שאני יודע עליו, זה שעל שמו אני קרוי, זה שהוא נטש את המשפחה שלו (מצד אבי) כשהם עלו לארץ.
אחר כך הוא חזר.
אולי זה מסביר כמה דברים על למה אבא שלי כל חייו היה כל-כך סגור.
להיות נער שהופך למעשה לאבי המשפחה בארץ זרה וצריך לצאת לפרנס את משפחתו יכול לחרוט צלקות.
אחד הדברים שהוא הכי הצטער עליהם היה שמעולם לא למד לקרוא בעברית.
בעצם, גם לדבר הוא לא ידע כל-כך טוב.
אני לא אומר שזה רק בגלל זה, אבל זה תרם לחוסר הקשר ביננו.
הוא לא מדבר עברית, אני לא מדבר רומנית.
בימיו האחרונים, במיטת חוליו, כבר לא היה לנו כלום להגיד אחד לשני וגם אם היה, לא ידענו איך.
אבל רציתי לכתוב משהו על הסבא השני שלי.
הצד השני של המשפחה הוא בדיוק ההפך.
אנשים אופטימיים, אוהבים, קשורים אחד לשני.
אני מקטר הרבה לאמא שלי שהמשפחה שלנו היא סוג של רשת מודיעין, יודעים מה קורה אצל כל אחד בכל רגע נתון, מדברים בטלפון אינספור פעמים ביום.
זה מטריף לי את השכל.
בגלל זה אני משתדל שלא לספר על עצמי כלום לאף אחד מהמשפחה, גם לא לאמא שלי או לאחותי.
אני לא רוצה להפוך לנושא דיון ברשת המודיעין.
אז הסבא הזה גידל יחד עם אשתו משפחה גדולה (4 ילדים) בדירה פצפונת ועבד בפרך כל חייו כדי שיהיו להם חיים טובים.
ומהדירה הפצפונת הזאת התחיל שבט לא קטן ואם יורשה לי להעיד, הרוב יצאו די בסדר.
משכילים, מוצלחים, ברובם.
כמובן שלכל כלל יש את היוצא מן הכלל (~שיעול~) אבל זה לפעם אחרת.
מה יש לי לספר עליו?
אני אוהב לקרוא ספרים.
אף אחד אחר במשפחה שלי לא קורא.
כלומר, חלק קוראים כמו כל אדם ממוצע, אבל אף אחד לא קורא כמו שאני קורא.
אז זה ממנו.
גם הוא היה קורא ככה.

קנון מהופך

כך מספרים על מקורם של כלי הקשת: יום אחד נכמרו רחמיה של האלה פארוואטי, רעייתו של שיווה, על האדם בשל הגורל הצפוי לו בהרפתקה שלו עלי אדמות, ולכן החליטה להעניק לו דבר מה שיגן עליו מםני השדים, משהו שבזכותו – אם יחפוץ – יוכל למצוא גם על פני האדמה את עולמם של האלים.
ואולם, שיווא קינא במחווה הזאת של של פארוואטי ובהמלומה אחת ניפץ את מתנתה.
השברים נפלו לימים וליערות והפיחו רוח חיים בכונכיות ובצבי הים, הטביעו את חותמם בעצים וירדו אל חלציה של האישה.
רק הקשת לבדה הגיעה בשלמותה אל האדם, אבל דורות רבים שימשה כלינשק בלבד.
היא היתה המיתר הרוטט הראשון.
חלפו עידני אל רבים עד שעלה בידי האדם לבנות משיריון צב את הקתרוס הראשון שלו, אם כי בימים ההם עדיין נהגו לפרוט עליו באצבעות.
אולם, רק כשעמדה בפתח התקופה החדשה, המפחידה מכולן, גילה האדם שהקשת שלו יכולה לשמש בידיו כלי להרטיט את המיתרים ולחקות את הצליל המתמשך שברא את העולם, את המשב שעלה מבגדיו המתבדרים של האל המרקד השולט בתבל ומכונן את סדריה.

(‘קנון מהופך’ – פאולו מאורנסיג)


על הספר:
“בשנות השלושים של המאה הקודמת, באקדמיה למוזיקה שחניכיה חיים במשטר קפדני וקשוח, נרקמת ידיות אמיצה בין שני נערים.
האחד, כנר מחונן, בן למפשחת איכרים מהונגריה.
השני, יורש יחיד למשפחה אריסטוקרטית אוסטרית שנאחזת בכל כוחה בגינוני מעמדה ובמותרות שמעניק לה ייחוסה.

כינור יפיפה ונדיר מהמאה השבע עשרה צופן את סיפור הגילגולים שעוברים השניים על רקע שקיעת אירופה במחול הטירוף של גרמניה הנאצית ואת המפתח לפענוח יחסיהם המורכבים.
לימים מוצג הכינור למכירה פומבית בלונדון.
שני אנשים מבקשים אותו לעצמם.
האחד טוען שידוע לו סודו הנורא, והשני מביא את סיפורו.

פאולו מאורנסיג משתמש בספרו בטכניקות שאולות מעולם המוזיקה ושוזר ביד אמן מספר עלילות לסיפור אלפטי אחד.
סיפור אפוף יצרים, מתח ומיסתורין שקוראים בנשימה עצורה, ובדומה ליצירה מוזיקלית מסוג קנון מהופך אפשר לספרו מן ההתחלה אל הסוף ומן הסוף אל ההתחלה.

פאולו מאורנסיג נחשב כיום לאחד הסופרים הבולטים באיטליה.
רק לאחר שהיה בן חמישים יצא לאור ספרו הראשון.
קודם לכן עסק במלאכות שונות, בינהן שחזור כלי נגינה עתיקים.
‘קנון מהופך’, ספרו השני, זכה להצלחה עצומה ותורגם לשפות רבות”.


ודעתי על הספר:
מהנה מאוד, אבל קצר מדי.
בסביבות 150 עמודים.
החומרים שהמספר עוסק בהם כאן יכולים להחזיק רומן עב כרס.
בסוף הספר היתה לי תחושת החמצה קלה.
כאילו הסיפור נקטע בדיוק כשדברים מתחילים להתבהר.

נביא

אני לא יכול להסביר למה הציור הנושא את השם הזה מוצא חן בעיני.
כמו במוסיקה קלאסית, אין לי יומרות להציג את עצמי כמומחה ובטח שלא בא לי לשפוך הררי מלל בניסיון שנועד לכשלון מראש תחושות שציורים (או מוסיקה) מעוררים בי.
צייר אמיל נולדה (Emil Nolde).

מה שכן אני יכול להגיד זה שהציור מזכיר לי, מסיבות מובנות לחלוטין, את הציור של ליין סטיילי שהופיע כאן לא מזמן.

Selling the drama

קצת על טלוויזיה.
נושא ראשון: ג’וני דרמה.
כבר כתבתי פוסט בנושא, אבל לחיצה על המקש הלא נכון מחקה אותו.
זה קורה לי לפעמים.
אני תמיד נשבע שמעתה ואילך אני כותב למעבד תמלילים ואז מפרסם.
לא משנה.
בכל אופן, כתבתי על סדרת טלוויזיה בשם “הפמליה” שעל פי הפרסומים, מאוד מצליחה.
תקציר:כוכב קולנוע צעיר והחבורה שמקיפה אותו.
אני לא חושב שיש הרבה מה לספר.
מדובר בבידור קליל ועוד שנתיים בערך אף אחד לא יזכור שהיתה סדרה כזאת.
נחמדה, זורמת, המון תפקידי אורח (הרי בכל זאת, מדובר בסדרה על כוכב הוליוודי) מהסוג של “היי, אני מכיר את השחקן הזה מאיפשהו”.
בשורה התחתונה, שום דבר שממש נדבק.
אבל יש סיבה אחת ששווה לראות את הסדרה בגללה היא הדמות שמכונה “ג’וני דרמה”.
לשחקן הצעיר והמצליח בסדרה יש אח בשם ג’וני, בעצמו שחקן.
רק שבניגוד לאחיו הצעיר, ג’וני הוא שחקן כושל שזכה לפני זמן רב ל15 דקות של תהילה ומאז לא מצליח לשחזר אותן.
הדמות שלו מסתובבת עם פרצוף נעלב בכל פעם שלא מזהים אותה בכניסה למועדון אופנתי, כשאיזו בחורה שהוא מתעניין בה מתעניינת יותר באחיו המפורסם, סופג עלבון אחרי עלבון, ובנוסף, כנראה שלא מדובר בגאון הדור, בלשון המעטה.
אבל זו הדמות האהובה עלי.
מצחיקה ונוגעת ללב.
ויש כאן הברקה זוטא.
השחקן שמגלם את ג’וני דרמה הוא קווין דילון.
אח של אחד, מאט דילון.
כך שכמו בן דמותו בסדרה, קווין הוא אחיו השחקן והפחות מצליח של שחקן אחר.
לא שהוא לא עשה כלום בקריירה.
הוא למשל היה ג’ון דנסמור בסרט הרע למדי “הדלתות” שביים אוליבר סטון.
אבל חוץ מכמה פריקים לקולנוע או ממעריצי “הדלתות”, ספק אם מישהו באמת שם לב:)
האחים לבית דילון:
קווין:

מאט: