אני כל כך אוהב את המילים האלה של ג’ון קייל.
“לא מנצחים ולא מפסידים.
אין הרבה בחירה,
בין מה שנכון למה שלא.
אין מה להפסיד ואין מה להרוויח,
ועדיין, הדברים הם לא אותו הדבר,
ביני לבינך.”
בסופו של דבר אנחנו נפגשים.
ערב יום שישי.
את באה לפינת העולם הקטנה שלי, בעיירה המנומנמת שעל הר.
אני שונא את עצמי כי נכנעתי שוב.
חשבתי שכבר נגמר, אבל אני שוב נשאב למלכודת שלך, אחרי כל החודשים האלה.
ועכשיו יתחילו משחקי השליטה.
הציפיה שאני תמיד אהיה כאן כשאת רוצה אותי.
ואת כמעט אף פעם לא שם כשאני צריך אותך.
גורמת לי להרגיש כל כך ריק.
אף פעם לא רציתי ממך כלום.
את נותנת מעט ואחרי זה מאשימה שאני לוקח ממך כל כך הרבה.

שתיקה יכולה להגיד הרבה. אבל מילים הן מילים ואי אפשר להגיד “אני אוהב אותך” בשתיקה וגם אם אפשר, איכשהו, בטח שאי אפשר לעשות את זה בטלפון.
סיפרת לי שפגשת מישהו בעבודה שעד אז הכרת רק מהשיחות בטלפון.
הוא לא הפסיק להסתכל עליך ובסוף אותה ישיבה ניגש אליך ואמר לך שאת נראית כמו נסיכה.
“הוא צודק” רציתי להגיד לך.
לא הצלחתי.
כמו אלף המילים האחרות שלא הצלחתי להגיד לך.
שאני אוהב אותך, ומתגעגע לגוף שלך, ולדרך שאת מסתכלת עלי עם העיניים הכחולות המדהימות שלך.
יותר מכל דבר אחר, אני לא מצליח לשכוח את העיניים שלך.
בסוף שאלת מתי ניפגש סוף סוף ואני שתקתי אפילו יותר, מרגיש כמו האיש הרע.

חברה סיפרה לי עכשיו שהיא מתחילה לחפש עבודה חדשה, אחרי שנים במקום מסוים.
נזכרתי בכל ראיונות העבודה שהייתי בהן בשנת המובטלות שלי.
שאלות על למה עזבתי את מקום העבודה הקודם.
אני מתעב את השאלות האלו.
ההרגשה כאילו זה לא בסדר שנמאס לי ואני רוצה לשנות.
שאיך יכול להיות שוויתרתי על השמיכה הכלכלית הנעימה בשביל קצת שלווה נפשית ואיזה חטא איום זה לרצות ולגדול כאדם.

תכף נדבר בטלפון אחרי נתק של כמה חודשים.
התקשרת ולא עניתי.
עכשיו את בממתינה.
ניסיתי פעמיים.
“אני אוהב אותך” זו התחלה הולמת לשיחה?
את תגידי שלא התכוונת לפגוע בי ואני אגיד שלא התכוונתי לפגוע בך.
כמה מוזר זה שאיכשהו אנחנו מצליחים לפגוע גם בלי להתכוון ולעשות את זה כל כך טוב.
אנחנו לא מקוריים במיוחד בקטע הזה, היו מיליונים לפנינו, אבל זה לא מפחית כלום מכמה רע שזה מרגיש.

שני לילות. אחד אחרי השני. חלומות עליך.
בלילה הראשון חלמתי שאני מספר לך הכל על האחרת.
את צוחקת ואומרת לי שאת מבינה ושלא הייתי צריך לתת לזה להשפיע עלי כל כך ולפחד שתפגעי.
זה בסדר. כל כך בסדר.
את מבינה ולי הוקל.
בלילה השני החלטתי סתם ככה לנסוע לבקר אותך בעיר שמעבר לעננים.
כל הזמן פספסתי אותך.
פעם את בעבודה, ופעם את בתערוכת צילום ואני תקוע שם, בעיר הזרה, בלי להכיר אף אחד ושום דבר.
בסוף אני מוצא אותך.
את שמחה לראות אותי, אבל אין לך זמן.
אנחנו קובעים לפעם אחרת.
יום לאחר מכן אני חוזר ואת שוב שמחה לראות אותי ושוב אין לך זמן.

איך שאני לא הופך את זה, אני לא מצליח לכתוב משהו שלא ישמע זול.
אני מנסה לספר למה פתחתי בלוג.
יותר נכון, למה פתחתי עוד בלוג בנוסף לזה הקיים.
אז איך כותבים על סקס ולא יוצאים כאלה שמחפשים רייטינג?
אישית, תמיד סלדתי מבלוגרים שכותבים על סקס.
כמובן שזה מותר. אבל יש אנשים שמקצינים את זה. הם מבינים שזה מביא להם קוראים ואת זה אני מתעב.
תכתבו כדי להוריד דברים מהלב. כדי לשתף אחרים. אבל לכתוב בשביל שיקראו אותכם? שאנשים יעשו מנוי?
זה נראה לי שיא העליבות ואנשים כאלה בעיני הם אנשים פאתטיים אפילו יותר ממני.

הבלוג האחר שלי.
בלוג עצמאי, מוכר יחסית.
נמצא בכל הבלוגיש והענבים והאוזרוקס של הרשת בלי שביקשתי כלום.
יחסית אני חשוף שם.
יש דברים שאני לא מסוגל להביא את עצמי לכתוב עליהם.
ניסיתי.
על סקס, על אהבה, על החיים עם תחושת כשלון בלתי נגמרת.
למרות רמזים כאלה ואחרים, אף פעם לא הלכתי עם זה, הכתיבה על זה, עד הסוף.
תמיד ידעתי לצבוע דברים בצורה כזאת שאני יוצא רגיש ומיוסר ומקסים.
אז אני מנסה כאן.
אולי פעם אחת ולתמיד אני אצליח לשפוך ה-כ-ל.
כל הג’יפה.
לא רק סקס, בעצם. אם זה אולי נשמע ככה.

כרגע פשוט, זה מה שיושב אצלי בtop of my head.
הבעיות שלי בחיים גדולות קצת יותר מלשכב עם בחורה אחת שאולי אוהבת אותי ואז להיות מישהי אחרת ולחשוב שזה הדבר האמיתי רק כדי לגלות שלא (פוסט יבוא בהמשך)
יש בעיות בעבודה, ועם המינוס בבנק ועם השנים שרצות מהר קדימה בזמן שהחיים שלי נשארים באותו מקום.
לא הכל שחור.
אבל בבלוג הזה, כנראה שיהיה רק השחור.
בשביל זה פתחתי אותו.

אנו שמחים לראות שהצטרפת אלינו בבלוגלי. זהו הפוסט הראשון. ניתן לערוך אותו או למחוק אותו ולהתחיל להשתמש בבלוג!