ארכיון פוסטים מאת: outside

That it’s harder to be friends than lovers

היא אומרת שאם נשכב זה יהרוס את הקשר ביננו.
הידידות הארוכה בחיי.
סקס הורס דברים כאלה היא אומרת.
אולי.
אבל אני רוצה לזיין אותה בכל זאת.
אני מאמין ביכולת שלי לעשות הפרדה.
זה רק סקס בעיני.
שוכבים לפעמים וממשיכים הלאה.
למה זה צריך להרוס את החברות ביננו?
אבל זה מה שהיא רוצה ואני מכבד את זה.
בדיוק כמו בשיר הזה, שיר גירושין שאני כל כך אוהב.
הוא רוצה והיא מוכנה להכנס למיטה שלו רק כדי להוכיח לו שלהיות חברים זה קשה יותר מלהיות מאהבים ושאסור לערבב בין השניים כי אם עושים את זה ואותו אדם עדיין לא שמח, אז אולי החברות הזאת בסוג של צרות עמוקות יותר.

And when I asked for a separate room
It was late at night, and we’d been driving since noon
But if I’d known how that would sound to you
I would have stayed in your bed for the rest of my life
Just to prove I was right
That it’s harder to be friends than lovers
And you shouldn’t try to mix the two
‘Cause if you do it and you’re still unhappy
Then you know that the problem is you

מה את רוצה?

את ממשיכה להתקשר ואני חושב שאולי יש משהו בין המילים שאני לא מצליח לפענח.
את מדברת על פעם ואיזה כיף היה ומה עשינו ואת מי הכרנו ובכלל איך היה לנו טוב ובקול שלך אני מרגיש שלדבר איתי זה סוג של הקלה ממשהו.
אני לא יודע ממה.
אבל את של מישהו אחר ואני לא יכול להיות במצב הזה שוב.
מפלט זמני לשעמום של אשה נשואה.
מגיע לי יותר.

בהתחלה, כשהיינו על הספה שלך, היססתי ואז העזתי לשלוח יד ולשלב בשלך.
הייתי מופתע שנענית.
הנחת ראש על הכתף שלי, והיינו קרובים, מצח למצח, ועיניים, ואף, ושפתיים נפגשות.
כל מה שרק חלמתי עליו.
ואני הייתי להוט לחזה שלך, בתוך השמלה האדומה שלבשת לכבודי, ויד נשלחה אל בין רגליים.
שנינו מסכימים שאותו יום היה הכי טוב שהיה לנו.
הבטחה של התחלה חדשה.
אהבה שנולדה.
אהבה.
עכשיו כשאהבה הפכה למשהו אחר, מוזר לחשוב על התחושה של אז.
למרות הכל, הייתי רוצה לחזור לאותו יום והפעם לעשות שדברים יהיו כמו שצריך ביננו.
היית אהבה אמיתית ראשונה אחרי יותר מדי זמן לבד, ואני מפחד שהלב שלי, כרגיל, יכנס למגננה ארוכה ארוכה עד הפעם הבאה.

שוב ושוב ושוב

אותן שיחות וריבים.
את מתקשרת ולי אין ממש כוח לנהל שיחה.
אחר כך את שולחת לי הודעה שנמאס לך שאני כועס עליך.
אני כותב שיש לי בעיות אחרות בחיים חוץ ממך ואת אומרת שהנה נפטרתי מבעיה אחת וזו את.
אין לי כוח יותר.

במקום תגובה אצלך

באמת שרציתי לכתוב אצלך משהו, על דמעות.
הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה שאני לא יודע להתמודד עם א)נשים ב)נשים שבוכות
אבל זה הזכיר לי אחת מאלו שבגללן אני מתחבא כאן.
“היא יודעת לעשות, שירדו לה דמעות”.
היא בוכה כל הזמן ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי כשזה קורה.
לפעמים זה ריב עם בעל הבית שלא רוצה לבוא ולסדר איזו בעית חשמל שגורם לה לבכות שהיא רוצה שאבא שלה יעלה על מטוס ויבוא.
הכי נורא זה כשהיא בוכה במיטה.
היא אפילו לא עצובה.
אנחנו מתחבקים, ואנחנו הכי קרובים שרק אפשר והיא לפעמים בוכה.
בפעמים הראשונות לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
תארי לך שמישהו מתחיל לבכות לך במיטה, ככה סתם.
חשבתי שזה בגלל שהיא היתה עם לב שבור ואולי דברים קורים מהר מדי.
היא אומרת שאני לא צריך לדאוג ושהיא תמיד ככה כשהיא מתרגשת.
אף פעם לא הצלחתי להתרגל לזה.
נזכרתי במשהו שסיפרה לי אחת אחרת, על שכנה שלה שבכל פעם שהיא גומרת, פורצת בצחוק מתגלגל ששומעים עד קצה הרחוב.
הייתי מעדיף את זאת.
הדבר הכי נורא הוא שהיא אוהבת כשאני מלטף לה את הראש.
היא בוכה ואני מלטף לה את הראש עד שהיא נרגעת.
“זה סימן לחבק בשבילי”.
זה כנראה זה.
אני יודע לעשות מה שצריך, אבל זה רק בכאילו וזה בלי באמת להבין את הנפש שלה.
היא בוכה, אני מלטף, היא נרגעת.

ללא פרידה

היא אחת האנשים האחרונים שציפיתי שיחזור לחיי, גם אם רק דרך דואר אלקטרוני.
היא שאלה מה נשמע ומה אני עושה, והאם אני עדיין באותו מספר כי היא לא משיגה אותי.
סיפרה שהתחתנה (כאילו אני לא זוכר שהוא היה החותם הסופי שלי ושלה שאחריו היה ברור שזהו. נגמר).
עניתי שכן, ושאני לא כל כך במצב רוח לענות בזמן האחרון, ושאני עובד ושיש מישהי וכבר הרבה זמן.
לא בדיוק נכון ולא בדיוק שקר.
תשובות אפורות כאלה.
המומחיות שלי.
בעיקר הייתי מנומס. מנסה לא להסגיר כלום מעבר למינימום ההכרחי.
פעם, לפני כ3 שנים שנדמות כבר ל20,, אהבתי אותה.
לקח לי קצת זמן, אבל לאט לאט היא הפכה להיות בעיני הכי יפה בעולם.
הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב.
ובדיוק כשהיא לא יכלה להיות יפה יותר בעיני, היא פגשה אותו.
ועכשיו? אני בקושי זוכר איך היא נראית.
כל כך הרבה זמן שלא חשבתי עליה.
כבר מזמן שלא איכפת לי.
מדי פעם היא היתה מבליחה בזכרון.
במיוחד כשאני מגיע לאזור שבו היא גרה.
הנה הספסל בבן יהודה שישבנו עליו ועישנו סיגריה לפני שהלכנו ביחד למסעדה.
אני עוד זוכר מה הזמנתי.
וכאן גרים החברים שלה שהלכנו אליהם פעם, והשתכרנו אצלם נורא ואני חיבקתי אותה וקלטתי את המבטים ששולחים החברים שלא ממש ידעו אם אנחנו רק ידידים או אוהבים, כמו שגם אנחנו לא ידענו.
והנה הרחוב הצדדי שלה.
בפעם הראשונה שבאתי אליה היה גשם שוטף ועד שמצאתי את הדירה שלה הייתי ספוג מים עד לשד עצמותי.
כמעט ולא דיברנו.
היא הפשיטה אותי ושכבנו בפעם הראשונה וגמרתי מהר מדי.
ביומיים שלאחר מכן זה כבר היה טוב הרבה יותר.
והיתה אהבה. והיתה פרידה שלא היתה פרידה (כמו הקשר הנוכחי, אני מניח) והיו דרמות.
בפעם ההאחרונה שראיתי אותה שכבנו ובבוקר היא נסעה.
ואז היא פגשה אותו וזה כנראה היה בסדר כי לא באמת היינו ביחד.
רק שניים שאוהבים ושוכבים וזה לא מספיק לפעמים.
הוא הציע לה מה שאני לא יכולתי.
הבטחה לעתיד.
ואיכשהו עברה שנה ושנתיים ושלוש ולאט לאט יצא לנו לדבר פחות ופחות ואיכשהו היא נשכחה ונשכחה גם העובדה שבעצם אף פעם לא נפרדנו כראוי, רק נשיקת פרידה ליד הדלת באותה דירה קטנה, ועכשיו אנחנו רחוקים מדי בשביל לדבר על מה שהיה ביננו, ולה זה בטח כבר לא איכפת כי היא מצאה את האושר שלה ואני כבר מזמן לא חשבתי עליה והרגשתי את הלב שלי מתכווץ מכאב, ועכשיו אני כאן, כותב וחושב על מה היה קורה אם לא הייתי עושה כל כך הרבה טעויות, לא הייתי מפחד כל כך לאהוב בהתחלה וכשאהבתי, אם הייתי יודע איך להראות את זה.

פוסט עם שיר של קארבר בסוף

לחשת לי באוזן “אתה אוהב אותי?” ואני חשבתי שזה דבר נורא לשאול מישהו בפעם השניה שאתם שוכבים.
החבר הכי טוב שלך הוא רכלן איום, אבל הוא לא ידע עלינו וסיפר לי דברים, אז ידעתי שבן הזוג שלך בשלוש השנים האחרונות אף פעם לא אמר לך דברים כאלה.
“אני אוהב אותך”.
בגלל זה עזבת אותו.
כמו הרבה דברים מהקשר ההוא, זה חילחל גם אלינו.
אמרתי שכן.
השנים והנשים והחיים הפכו אותי לשקרן מיומן.
רק שנתיים לפני כן הייתי אומר לך מה אני באמת חושב על זה.
אבל היינו במיטה והשדיים הלבנים שלך גדולים וכבדים על החזה שלי אז אני אוהב אותך.

המלה הזאת אהבה – ריימונד קארבר

לא אבוא כשהיא תקרא לי,
אפילו אם תאמר “אני אוהבת אותך
במיוחד אם היא תגיד את זה,
אפילו שהיא נשבעת
ומבטיחה לי
רק אהבה אהבה.

האור בחדר הזה
מכסה הכל
באופן שווה;
אפילו זרועי אין לה צל,
היא נאכלת על ידי האור.

אבל המלה הזאת אהבה
המלה הזאת הולכת ומחשיכה, הולכת ונהיית
כבדה, ומנערת את עצמה, מתחילה
לבלוע, להתכווץ בעוויתות בחילה, מעכלת
את דרכה דרך הנייר הזה
עד שגם אנחנו נעלמים אט אט בחשכת
גרונה השקוף ועדיין
מפורקים לחתיכות, עדיין מבריקים, ירכיים ומפרקים, שערך
החופשי שאינו יודע
היסוס.

מייל מוקדם בבוקר

“איפה אתה, מזמן לא דיברנו”, מייל שנשלח בשעת בוקר מוקדמת.
די חריג עבורך, שלא מבלה יותר מדי ליד המחשב אלא אם כן את חייבת.
בערב התקשרתי ושאלתי אם את חושבת עלי כל כך מוקדם בכל יום.
אמרת שנעלמתי ולמה לא התקשרתי.
“כי את לא כזו חשובה לי” חשבתי ואמרתי משהו אחר, מתחמק.
והמחשבה הזו כמעט נכונה. לפחות בימים האלה.

שירותי תמיכה בע”מ

“אני צריכה שתתמוך בי בזה, אני צריכה את זה”.
כמו בכל הפעמים האחרות.
חייבת לשמוע שאת צודקת ואת עושה את הדבר הנכון.
משקיעה אלפי שקלים שאין לך במשהו שאת לא צריכה.
בלרדוף אחרי החלום הנוכחי.
רק לפני שלושה חודשים היית בטוחה שאת רוצה להיות משהו אחר וכבר שכחת מזה.
את אומרת שאת צריכה את הדברים האלה בשביל הנשמה.
את המסעדות סושי שלך, ואת הקניות, הנעליים, הבגדים, החופש מהעבודה.
ואחר כך את רצה לאנשים, לסבתא, לאבא ואמא שאת אוהבת כל כך להאשים בכל הבעיות שלך, שיתנו לך כסף.
לא שזה יעזור להם לקבל ממך קצת הערכה לשם שינוי במקום מנות הבוז הרגילות.
חס וחלילה שמישהו יגיד לך פעם שאת טועה.
שאולי מנצלים אותך.
ניסיתי להגיד את זה, בעדינות, ואת הסתכלת עלי על סף דמעות, אלה שבאות לך בקלות רבה כל כך,אומרת שאת צריכה שאני אתמוך בך.
חשבתי על הפעם ההיא שדיברנו בטלפון, ואמרתי משהו שלא אהבת, התפרצת עלי ואמרת ש”כן, אני ילדה בגוף של אישה, ואם לא הבנת את זה אולי לא כדאי שנהיה ביחד” וניתקת.