כל כך חם.
כאילו עברתי לגור באיזו סצנה ממחזה של טנסי ווילימאס.
וסתם ככה, באמצע הגיהנום הלוהט, הגפתי תריסים, השארתי את העולם בחוץ ושמתי דיסק שנקרא Above בלופ. כמה שעות של בריחה לפני עוד שבוע של מלחמה נגד העולם ונגד עצמי.

קראתי את עשרה טיפים לכתיבת בלוג מוסיקה משובח ב”עונג שבת” שנכתב כחלק מפרויקט הכתיבה הקבוצתית של חנית.
ישבתי לכתוב אחרי שקראתי את הטיפים של גיאחה.
לאורך כל הקריאה עברה בראשי המחשבה של על מה לעזאזל הוא מדבר.
עשרת הטיפים שלו הם בדיוק העשרה שאני הייתי נמנע מהם.
האמת היא שהם לא כולם רעים.
אבל איכשהו נדמה לי שהנקודה העיקרית פוספסה.
כאילו כל מה שהוא מציע זו פירוטכניקה בלוגית.
בבלוג מוסיקה שכתבתי בעבר, לא קיימתי אף אחד מהכללים האלה.
ועדיין, נהניתי מכל רגע.
כשלא נהניתי פרשתי.
הטיפים ב”עונג שבת” מצוינים בשביל לנפח את הסטטיסטיקה שלכם, אבל בין כל זה לבין בלוג מוסיקה משובח אין דבר וחצי דבר.
יש שיר של בוקובסקי שנקרא “אז אתה רוצה לכתוב?”
הוא אומר בו שאם אתה לא עושה את מתוך תשוקה, אז אל תעשה את זה. אם אתה לא עושה את זה בגלל שאחרת כל מה שבתוכך ישגע אותך ותהפוך לרוצח המונים, אל תעשה את זה. אם אתה עושה את זה כדי שיהיו לך נשים במיטה, אל תעשה את זה. אם אתה לא כותב בגלל שהשמש שבתוכך שורפת אותך, אל תעשה את זה.
אני מניח שמה שבוקו ומה שאני מנסים להגיד, זה שכלום לא חשוב מלבד המוסיקה ומלבד הצורך לכתוב.
אתה יכול להיות כותב שנון ומלא בידע, או שאתה יכול להיות עילג.
נחש מה? זה בסדר.
בעיני, כל מה שבאמת חשוב זה לדעת שאני קורא מישהו שאוהב את מה שהוא עושה.
שכותב כדי לחלוק עם העולם איזה שיר או להקה נפלאה שהוא גילה ורוצה שכולם יזכו להכיר אותה.
אולי לא תאמינו, אבל כשאתם אוהבים את מה שאתם עושים, כשאתם באים מאהבה, זה ניכר.
כנות. יושר. תשוקה.
מילים גדולות, אני יודע.
אי אפשר לזייף דברים כאלה.
האמת העצובה היא שיכולה להיות לכם התשוקה הכי גדולה בעולם למה שאתם עושים ויהיו לכם מעט קוראים.
אין ביטוח בדברים האלה.
אבל בסופו של יום, אם תכתבו בגלל התשוקה שלכם למוסיקה, לא בשביל הרייטינג, תאהבו את עצמכם הרבה יותר מאשר אם תלכו בדרך האחרת ובתמונה הגדולה, זה מה שנחשב.

[0]טיפ ראשון.
אם נולדת עם זוג ביצים ואין לך כוונות לעבור ניתוח לשינוי מין בעתיד הקרוב כדי לשחרר את האשה שבפנים, רצוי לכתוב בלשון זכר.
אתה אולי חושב שאתה יוצא מאגניב, אבל אני די בטוח שלרוב האנשים שקראו את זה עברה המחשבה בראש ש”גיא, grow a pair”.

[0.1]כן, ראוי לקרוא את 10 טיפים להפטר מקוראי הבלוג שלך.
חנית היא פיגורת בלוגינג מכובדת והיא נותנת עצות מצוינות חינם אין כסף.
על חלק מהעצות שלה הייתי חותם בשמחה.
למשל סעיף 5 [להיות ישרים)וגם סעיף 2 הוא מאוד נכון בעיני.
ועדיין, בשורה התחתונה, רק אתם יודעים מה טוב לכם.
בא לכם להפגיז בפוסטים? לכו על זה.
אין מוזה? אין טעם לכפות על עצמכם ולכתוב בלי חשק.
נמאס לכם לכתוב על מוסיקה ובא לכם לתת ביטוי לתחומי עניין אחרים? אני מבטיח לא לספר למשטרת הבלוגספירה.

[0.2] לכו לאיפה שבא לכם.
בטח שמעתם שמסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד (וזו ההזדמנות להפנות לקטגוריית “אודיסיאה מוסיקלית” בבלוג הזה).
למה לא לכתוב על סטינג? האיש אחראי לכמה מהשירים היפים בתולדות מוסיקת הפופ ואת מה שמדונה עשתה בקריירה שלה ילמדו עוד שנים ארוכות בביזנס.
מצד שני, אם אתם אוהבים אוונגרד יפני, אם אתם מבינים אותו ובא לכם לכתוב רק על זה או אלבומי low-Fi, אל תתביישו במה שאתם אוהבים.
אולי לא תזכו בנקודות אצל הגיאחות של הבלוגיספירה, אבל לפחות תהנו ממה שאתם עושים.
הרבה יותר מאשר אם תנסו לרצות את הקוראים שלכם.
מי יודע, אולי תגלו עוד שותפים לאהבה הזאת וזה בפני עצמו כבר סיפוק גדול מאוד.
[0.3]סקרנות זה חשוב.
אני בעד להשאיר את האוזניים פתוחות.
אם הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שתחנת הרדיו שאני אקשיב לה הכי הרבה תהיה קול המוסיקה ושאני אדע על מה מדברים כשמזכירים את טוקטה ופוגה ברה מינור הייתי שולח אתכם לדרככם בברכת Metal up your ass.
אבל אל תהיו סקרנים בשביל הניים דרופינג או בגלל שלא כתבתם כלום כבר חצי שנה בבלוג.
אל תהיו אובססיבים במרדף אחרי הלהקות הכי חדשות, אחרי הטרנדים אחר ההייפ.
הגעתם עד לשלב הזה בחיים עם מספיק ידע מוסיקלי, ואתם בטח יודעים שמוסיקה טובה לרוב היא מוזיקה שמוצאת אתכם ולא ההפך.
כמה להקות יש עכשיו בפלייליסט שלכם רק בגלל שקראתם עליהם באיזהו מגזין, או מצאתם בlast.fm?
סביר להניח שיש כמה כאלה.
עוד יותר סביר ששנה מהיום כבר לא תזכרו את שמות הלהקות האלו.
תנו למוסיקה לעשות את שלה ולכבוש אתכם בלי שהתכוונתם לתת לה כי זו המוסיקה שתהיה באמת משמעותית עבורכם.

[0.4]לא תמיד יש מה להגיד ולא צריך להתנצל על זה.
לפעמים יש שירים מדהימים כל כך שממש לא צריך לתת הקדמה של 300 מילה כדי לפרשן אותם, לגרום לאחרים להבין אותם.
אפשר פשוט להעלות את השיר ומי שיבין יבין ומי שלא כנראה שהפסיד.

[0.5+0.6]לינקים ותמונות.
אף אחד באינטרנט לא באמת צריך שיגידו לו לשים לינקים, נכון?
לינקים זה מה שעושה את האינטרנט לאינטרנט ובלי לינקים כולנו היינו גולשים בDarpa.
לינקים זה כיף וזה חשוב אפילו יותר מ”תוכן מבוסס גולשים” 2.0, אתרים בשלב הבטא שאפשר להרשם אליהם רק עם הזמנה ושאר מטרדים אקולוגיים.
לגבי תמונות (וקליפים).
זה מוסיף צבע ואם אתם חושבים שזה מאוד רלוונטי שאנשים ידעו שדי.ג’יי שאדו הוא לבן זו זכותכם, אבל בניגוד למה שמשתמע מהפוסט של גיאחה, אפשר לתת קצת קרדיט לעצמכם שאתם מספיק מעניינים ושהקוראים שלכם מספיק אינטילגנטיים בשביל לקרוא את הטקסט שלכם גם בלי קישוטים.
אחד הבלוגים הכי מעניינים שאני מכיר הוא בלוג שכמה שאני מאמץ את הזכרון, אני לא מצליח להזכר מתי ראיתי בו תמונה.
המילים שלכם והמוסיקה, זה מה שחשוב.
בבלוג מוסיקלי שהיה לי פעם, הנושא כל-כך הטריד אותי, שקיבלתי החלטה שלא לשים יותר קליפים מיוטיוב.
חשבתי שמראה עיניים בעיקר מסיח את הדעת ולכן כל אומן שכתבתי עליו קיבל ייצוג בתצורת אודיו בלבד.
שהאוזניים ישפטו, לא תקציב האפקטים.
בכל אופן, וכמו כל דבר אחר בפוסט הזה, השורה התחתונה היא שאין חוקים וזה בעיקר עניין של טעם ופילוסופיה אישית.

[0.7]תגובות זה חשוב.
מעטים הבלוגרים שלא יחושו מתוסכלים מכך שהם נתנו את הנשמה בכתיבת פוסט ובתגובה קיבלו דממה רועמת.
אני מודה. יש בזה הרבה סיפוק.
אבל אל תתחנפו.
אל תגיבו בגלל שלא נעים לכם.
אם אני שוב אתן עצמי כדוגמא אישית, תמדי חשבתי שהפוסטים שלי מדברים בעד עצמם והתגובות הן יותר בשביל מי שירצה להאיר, לתקן, להוסיף נקודת התייחסות שונה.
להגיב באופן אוטומטי לכל אחד שהשארי תגובה זה פשוט לא זה.
לגבי מה שגיא כתב ש”עוררי את הדיון בעצמך. שאלי את הקוראים שלך שאלות, תני להם אתגרים, תני להם לענות בתגובות.”
תעשו את זה אם הבלוג שלכם זה תחליף לשעת מחנכת.
הפעלות ומשחקי חברה היו לי בקייטנה כשהייתי ילד, לא רוצה את זה בבלוג שלי.
כאן אנשים מנהלים דיון על מוסיקה.

[0.8]על מיקסטייפים אין לי יותר מדי מה להגיד בהקשר של בלוגינג.
כבר הרבה שנים שלא הכנתי אחד.
ניסיתי להכין אחד במחשב, אבל זה לא אותו דבר אם לא צריך לשבת ולחשב איך מנצלים כל צד בקלטת עד המקסימום מבלי ששיר יפסיק באמצע הצד, או לתכנן את סדר השירים כמו שהייתם מתכננים מבצע צבאי.
להקשיב שוב שוב, להיות עם האצבע על כפתור הpause והrewind, בשביל שלא יהיו ישמעו את לחיצת הכפתור המהוססת שלכם על סרט ההקלטה.
זה אולי נשמע כמו התבכיינות, וכנראה שכן, אלה קיטורים אליטיסטיים במובן מסוים.
אבל עבודה קשה נושאת את הפירות הכי מתוקים לפעמים ואין מתוק ממיקסטייפ שהזעתם עליו.
היום מספיק לגרור עם העכבר אם שיניתם את דעתכם ולא צריך לחזור לנקודת האפס על כל טעות.
כאמור, זה רק אני.
אולד סקול וכיו”ב.

[0.9]להשקיע?
כן, לכו לכמה הופעות שאתם רק יכולים.
אבל לא בשביל לכתוב על זה בבלוג.
לא בשביל לעמוד עם המצלמה כשאתם שקועים במחשבות על איך תצא התמונה ולא שמים לב שיש שם להקה שנותנת הופעה על הבמה, אז חלאס להתעסק עם הפוקוס והתאורה והזווית שבה אתם עומדים.
התחלתם לכתוב על מוסיקה בגלל שאתם אוהבים מוסיקה, לא בגלל שאתם אוהבים לכתוב (למרות שגם זה בסדר).
אל תהפכו את האהבה שלכם לנטל.

[1.0]לכתוב לאמן.
כמו שאר הטיפים שלי, גם אז זה אפשר לסכם בתעשו דברים בשביל עצמכם.
הנה ווידוי: הצטרפתי למייספייס רק כדי שאני אוכל להשאיר למייק וואט תגובה ולספר לו כמה אני מתרגש מזה שהוא והסטוג’ס מגיעים לארץ.
לפני כמה שנים קראתי ספר שנקרא “הגברת העירומה” של דקלה קידר וכל כך נהניתי ממנו שקראתי אותו שלוש פעמים וכתבתי לה על כמה שנהניתי.
ככה שאני לא אטען שאני חף מגינוני הערצה.
שמעתם שיר שקרע לכם את הלב ובא לכם לכתוב לאמן?
מצוין.
אבל לכתוב כדי לנפנף בזה שקיבלתם התייחסות זה פאתטי.
חוצמזה ראו סעיף 0.9
הבלוג זה לא עבודה.
לא צריך להראות תוצאות ,הישגים, דו”חות התקדמות.
99.9999% מהאמנים שאתם מקשיבים להם משלמים לאנשים אחרים שיענו על המיילים שלהם או ינהלו את העמוד שלהם במייספייס.
בא לכם לפרסם המלצות שקיבלתם מאיזה בחור מחוצ’קן שבמקרה מנהל את העמוד של הדרזדן דולז במייספייס (ובטח של עוד כמה אמנים מאותה חברת תקליטים).
אולי זה גילי המתקדם, אבל אני מסתפק במוסיקה עצמה.
מה גם שאם אדם כתב שירים מבריקים, זה עדיין לא אומר שהוא מישהו שאתם באמת רוצים להכיר.
גיבורים נוטים לאכזב, אתם יודעים.

אחד ספר.
“הפיל הנעלם” של הארוקי מוראקאמי.
אולי הדבר הראשון שלו שיצא בעברית והשם מאוית אחרת מאשר בספרים אחרים שלו.
סיפורים קצרים עם תיאורים של נשים אחרי מקלחת ושיער ערווה רטוב.
אחד ג’ון “טריין” קולטריין שמתנגן ואחד אני שחושב שהמוסיקה הזאת יותר טובה מסקס.

יש שני סולמות שנחשבים לא”ב המוסיקלי.
הראשון הוא הסולם הכרומטי.
סולם שהוא לא סולם ועליו ידובר בפעם אחרת.
השני
הוא הסולם המאז’ורי
כולם מכירים אותו.
הדו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו שאולי הכרתם משעורי מוסיקה בבית הספר או ממקום אחר.
ככה הוא נשמע:

על הפסנתר מנגנים את הסולם המאז’ורי על ידי נגינת רצף של שמונה קלידים לבנים בלבד ללא השחורים.
זה סולם דו מאז’ור.

הסולם המאז’ורי הוא הבסיס המשמש לבניית אספקטים שונים של המוסיקה.
אם זה בתאוריה מוסיקלית, ואם זה בפיתוח השמיעה.
למרות שמדובר בחומר מאוד בסיסי, מאוד רצוי להכיר את הסולם, על מרווחיו, היכרות אינטימית.
על מרווחים בפוסט הבא.

השיר לאקי של רדיוהד הופיע באלבום ok computer.
אבל כשנתיים לפני שהופיע באלבום הזה, גרסא ראשונית שלו הוקלטה עבור הפרויקט שידוע כThe help! album.
מיטב להקות בריטניה התכנסו כדי להקליט אלבום בזק לטובת יתומי המלחמה בבוסניה.
הקונספט של האלבום לקוח ממשהו שג’ון לנון אמר על הקלטת האלבום אינסטנט קארמה, על הרצון שלו להוציא את התקליט כמו שמוציאים עיתונים.
לכתוב ולהוציא לאור מיד.
החלק היותר מעניין קשור דווקא ללהקה אמריקאית בשם נירוונה שהיתה אמורה להקליט שיר לפרויקט גם כן.
אני לא זוכר בדיוק למה זה לא יצא לפועל).
אולי עניין של זכויות יוצרים בין חברות התקליטים, או שאולי בגלל שזה לא הסתדר עם לוח הזמנים של הלהקה (כל האלבום הוקלט ביממה אחת.
יש באלבום כמה רגעי רוקנרול משמעותיים.
המאניק סטריט פריצ’רז הקליטו את Rain drops falling on my head וזו היתה ההקלטה הראשונה שלהם אחרי העלמותו של ריצ’י אדווארדס, סוויד הקליטו את הקאבר המרגש לShip bulding של אלוויס קוסטלו שכתבתי עליו פעם כאן.
למרות שנירוונה לא הקליטו שיר לפרויקט, נגן הבס שלהם, קריסט (שהיה מאוד מעורב בתנועות הקשורות למלחמה, בהיותו ממוצא יוגוסלבי בעצמו) תרם את תרומתו כשכתב מעין מבוא לפרויקט (introduction) שהופיעה בשרוול האלבום.
כזכור, באלבום האנפלגד של נירוונה התארחו האחים כריס וקורט קירקווד (the brothers meat puppets) ושם כנראה נוצר החיבור שהוביל להקמת הלהקה Eyes adrift שכללה את קורט קירקווד בגיטרה ואת קריסט על הבס (גם המתופף של Sublime הצטרף, מה שהפך את Eyes Adrift לחתיכת סופר-פאנק-גרופ).
הלהקה לא האריכה ימים, אבל אל תדאגו לקריסט.
הוא מצא עבודה חדשה בתור נגן הבס של “פליפר”.
אגדת הארדקור שאפילו רולינס האימתני סיפר שפעם היה איזשהו ג’ם סשן של בלאק פלאג עם חברים מפליפר (וזה היה בחתונה של ג’לו ביאפרה) והוא לא עלה לבמה כי הוא פשוט פחד מחברי “פליפר” (תבדקו את Sex bomb שלהם. פצצת אנרגיה מטורפת).
טוב.
הנה Eyes Adrift עושים שיר שנקרא “אלסקה” וזו גם נקודת החיבור לשיר הבא.
מישהו רוצה לנחש?

אתמול העליתי שיר של ג’ון פרושיאנטה בביצוע של שני קידר.
היום יתארח כאן פרושיאנטה שבעצמו עושה גרסת כיסוי.
פרושיאנטה התחיל כנער שעזב הכל כדי לנסוע בעקבות הלהקה שהוא מעריץ, הפפרז, והפך לגיטריסט של ההרכב לאחר מותו של הלל סלובק ובדיוק כמו הלל, התמכר לסמים ועזב את הלהקה לאלמוניות.
כשחזר כבר היה אדם אחר.
אדם שעשה סיבוב ארוך באזור האפור שבין החיים והמוות ושרד כדי לספר על זה.
למרות שמהאזנה למוסיקה שלו, למילים, בהחלט יש הרגשה שג’ון מסתכל על השפיות מהצד הלא נכון שלה.
יש משהו מצמרר בדרך המיואשת שבה הוא עושה את “לאקי” של רדיוהד.

נכון, הוא מאוד קטן.
רק 20 watt בבוקסה קומפקטית.
אבל הייתי צריך אחד כזה כדי להגרר איתו ממקום למקום.
המגבר הנוכחי שלי קצת כבד מדי בשביל הגררויות.
בכל אופן, החל מהיום אני בעליו הגאה של Peavy micro bass.
הוא נשמע מצוין, הרבה כוח ביחס למגבר כזה קטן, וכל פעם שאני מסתכל עליו, ובעיקר עושה לי חשק לנגן בגלל שהצליל שיוצא ממנו כל כך טוב.
הכי חשוב שיש כניסה לאוזניות, מה שאומר שהשכנים שלי ישנו טוב יותר הלילה.

שעשוע חדש.
אני אעלה לכאן שיר מדי יום ואנסה לקשר ביניהם.
משהו בסגנון תאוריית הקשר ששודרה בגל”צ (ואולי עדיין?) רק בלי מכנה משותף בסוף.
ההתחלה תהיה איטית, אני מניח, אבל תהיו סבלניים.
זה רק ילך וישתפר.
כמובן שמלבד ה3-4 שירים ראשונים שאני יודע מה הם יהיו, כל השאר יהיה פריסטייל.
אחלה של מבחן לכמה אני יכול לזבל את השכל עם פריטי טריווויה איזוטרים:)
נקודת הזינוק הוא השיר going inside שנכתב על ידי ג’ון פרושיאנטה וכאן עושה אותו שני קידר ביחד עם עומרי לוי בהופעה בקמלוט.
על שני קידר אני יכולה להגיד בעיקר שכל דבר שלה ששמעתי עשה לי טוב ובעיקר עשה לי חשק לעוד.
זה האתר שלה ואת הביצוע הזה אני אוהב יותר מהביצוע המקורי.
ויש משהו במילים שמאוד מדבר אלי בשיר הזה.
ביום המסוים הזה.
היום אני בן 31.
מוזר לכתוב את זה.
לפני שנה כתבתי את זה.
לא הגשמתי את מה שהבטחתי לעצמי שנה שעברה והשנה יש לי מטרה חדשה, כמו שאתם בטח יודעים (באודות של הבלוג הזה)
תהנו מהשיר.

קריאת תווים (הפוסט מעט משובש בקטע של התמונות. אז עד שימצא הפתרון, תסבלו בשקט)
הדבר הראשון שצריך לדעת בקשר לקריאת תווים הוא השמות שלהם.
מתוך הרגל אני משתמש בשמות הלועזיים (A,B,C,D,E,F), ואם תרצו את המקבילה העברית אז זה A=לה b=סי C=דו D=רה E=מי F=פה G=סול (שאני מודה שכשל בזכרון שלי מונע מלזכור. אבל בשביל זה הבלוג. שאני אדע גם את הדברים האלה).
הדבר השני שצריך לדעת הוא שקיימים מפתחות שונים ושמות התוים משתנים בהתאם.
אותו תו באותו מיקום אבל במפתח אחר, יהיה בעל שם שונה.
השניים היותר נפוצים מבין המפתחות הם מפתח סול (treble clef) המשמש לכלי נגינה בעלי צליל גבוה יחסית (גיטרה, סקסופון) ומפתח פה (Bass clef) המשמש בתיווי של כלי נגינה בעלי מנעד נמוך (בס).
קיימים מפתחות נוספים, אבל לעניינו, אלו שתי המפתחות הרלוונטים.
מפתח סול נראה ככה:

מפתח פה (בס) נראה ככה:

אגב, יש סיבה למיקום המסוים שלהם על הקווים (שבעצמם נקראים “חמשה”).
בגיטרה נשתמש במפתח סול, בנגינה על בס נשתמש במפתח פה, ובנגינה בפסנתר, נשתמש בשניהם.
הנה ציור שממחיש את שמות התווים על פי המיקום שלהם בשורת החמשה בשתי המפתחות
.

עכשיו מגיע החלק הבעייתי למתחילים.
לזכור איזה שם שייך לאיזה תו וזה בעצם השיעור להיום:
אם תסתכלו על מפתח סול (העליון), תשימו לב שהאותיות הממוקמות על קווי החמשה הן EGBDF.
הקו התחתון הוא התו E(מי), הקו השני מלמטה הוא G וכן הלאה.
האותיות שממוקמות על המרווחים שבין קווי החמשה הן FACE.
לשם כך הומצאו מספר משפטים שהאות הראשונה בכל מילה בהן היא בעצם שם התו.
הנה משפט אחד לדוגמא:
Every Good Boy Desrve Fudge
למרבה הפלא (ליהיא, את הולכת לאהוב את זה) זהו גם שם אלבום של Mudhoney.
למשפט הזה יש וריאציות נוספות:
Every good boy deserves fruit, Every good boy does fine, Every good bird does fly, Elvis’ guitar broke down Friday, Every good book deserves finishing.
זה לגבי התוים במפתח הזה ההמוקמם על קווי החמשה.
לגבי התווים הממוקמים בין שורות החמשה, אותן מייצגות האותיות FACE.
אני לא מכיר משפט עבור האותיות האלה, אבל די קל לזכור.
אז בפעם הבאה שאתם בוהים בתווים ולא זוכרים איזה צליל מייצג התו שממוקם על הקו השלישי מלמטה בשורת החמשה, תזכרו במשפט every good boy do fine (או אחר מאותה משפחה) ותדעו שהמילה השלישית (Boy) מייצגת את הקו השלישי ולכן התו שממוקם על הקו השלישי הוא B (סי בעברית).

אותו הרעיון תקף כמובן לגבי מפתח הפה:

תזכרו במפתח שונה, אותם תווים מכונים בשם אחר.
שני תווים באותו מיקום בשורת החמשה לא יהיו זהים בשם כאשר המפתח שונה.
במפתח פה שמות התווים הממקומים על קווי שורת החמשה הן GBDFA שאפשר לזכור על פי המשפט Good Boy Do Fine Always (יש כמובן ורסיות רבות נוספות).
שמות המרווחים הן AECG (All Cows eat Grass).
לסיום, הנה טבלה של שמות התווים כפי שהם ממוקמים על הפסנתר.
לאלה מאיתנו שלא מכירים את האנטומיה של הפסנתר, אני אספר שהקלידים השחורים קיימים בקבוצות של שני קלידים ושלוש קלידים.
כדי למקם את עצמכם, תסתכלו על קבוצה של שני קלידים שחורים (בכל מיקום בפסנתר).
הקליד הלבן משמאלו של הקליד השחור (בקבוצת השניים) יהיה תמיד C(דו).