על הגיטרה של וודי גאת’רי הופיעה הכתובת “המכונה הזו הורגת פאשיסטים”.
[audio:http://minorcrisis.net/files/02%20House%20of%20the%20Rising%20Sun%20-%20Woody%20Guthrie.mp3]
“המכונה הזו הורגת פאשיסטים” זה שם שיר של להקת הפאנק Anti flag שבכך ציינה עוד נקודה מחברת על הציר שעובר בין בלוז, פולק, ועד לפאנק והארדקור.
[audio:http://minorcrisis.net/files/Anti-Flag%20-%20This%20Machine%20Kills%20Fascists.mp3]
שיר קטן ומקסים ששמעתי עכשיו ברדיו מלהקה(?) שנקראת PLAIN WHITE T’S ולשיר קוראים
Hey There Delilah.
לא מכיר את הלהקה ולא יכול להבטיח שהם לא יהיו להקה משעממת.
אבל לפחות שיר אחד יצא להם כמו שצריך.
זה על בחור אחד שעוזב את אהובתו (המאוד צעירה?) כדי להגשים חלומות גדולים של תהילה ומוסיקה.
השדרנית ברדיו אמרה דבר יפה שהבעיה עם השיר הזה שהאורך הוא לא 15 דקות אלא 3:47.
וכן, זה מאוד מזכיר את השיר הזה.
Shavedneck הוא אתר שמרכז פלאיירים של הופעות פאנק והארדקור מהשנים 1982-1984.
אפשר למצוא שם את כל החשודים הרגילים ועוד כמה שכבר נשכחו מלב.
בכל אופן, מעניין להסתכל על הפליירים אחד אחד, כי לרוב יש הסברים קצרים, שם האמן וכל מיני.
החלק השווה באמת זה ארכיון הmp3 שמציע הופעות של בלאק פלאג והוסקר דו.
הכי שווה? ספיישל הארדקור בן 6 שעות ששודר בינואר 2006 בתוכנית רדיו בשם Brownian Motion.
איאן והנרי.
בפעם הבאה שתשמעו את הקטע זה, תדעו שהוא נקרא “The Entertainer” וכתב אותו אחד, סקוט ג’ופלין שהלחין אותו ב1902, 71 שנים לפני שאומץ כנעימת הנושא של הסרט העוקץ.
Amen to that, brother leon.
משהו שכתבתי ממזמן.
לקראת איזשהו חורף שהלך והתקרב.
חורף.
המושג הזה בלתי נתפס עכשיו.
בכל מקרה, נזכרתי בזה כי אתמול לקחתי את האחיינית שלי לספריה וראיתי שיש גרסת ילדים לספר הזה.
Five leaves left של ניק דרייק מתנגן אצלי עכשיו.
הכמיהה לשמוע אותו היא הסימן עבורי שהחורף כבר מגיע.
זה מדויק מכל לוח שנה.
או. הנרי כתב סיפור בשם The last leaf על ציירת הנוטה למות וכל מה שמשאיר אותה בחיים היא הצפייה בעלי שיח קיסוס בחצרה.
היא לא רוצה למות לפני שתראה את העלה האחרון נושר.
והעלים הולכים ומתמעטים…
“What is it, dear?” asked Sue.
“Six,” said Johnsy, in almost a whisper. “They’re falling faster now.
Three days ago there were almost a hundred.
It made my head ache to count them.
But now it’s easy.
There goes another one.
There are only five left now.”
“Five what, dear? Tell your Sudie.”
“Leaves. On the ivy vine. When the last one falls I must go, too.
I’ve known that for three days. Didn’t the doctor tell you?”
זה רק אני או שהמזג אוויר עושה לנו הכנה לגיהנום 101?
לזכר ימים עברו, מהשירים שאף אחד לא יודה שהוא אהב.
power station.
הרכב שכלל חברים מדוראן דוראן
ואת רוברט (“might as well face it, you’re addicted to love”) פאלמר.
אייטיז במיטבן.
יש תופים, יש גיטרה, יש חצוצרות, ואיכשהו הכל נשמע כאילו יצא מסינתיסיזר אחד.
ולא נשכח את האנימציה הבוהקת, הדוגמניות בעקבים גבוהים וטייטס ורודים זוהרים שנדמה שיכולים לגרום לכוויה דרגה 4 ברשתית העין, איפור זרחני והתסרוקות שלא הייתם רוצים לפגוש בשורות שלפניכם בקולנוע.
אלסנדרו מוראשי היה קסטארטו.
אני לא בטוח אם התרגום המדויק של זה הוא סריס, אבל לצורך העניין זה מספיק קרוב.
הסיבה שאלסנדרו סורס היתה כדי שיוכל לשמור על קול הסופראן שלו גם כשיתבגר.
הדבר היה נהוג במאה 19 עד שנאסר על ידי האפפיור ליאו ה13 שבעצמו היה האפיפיור הראשון שהוקלט.
המנהג הזה, תודה לאל, פס מן העולם
ככל הידוע, אלסנדרו הוא הקסטראטו היחיד שקיימות הקלטות שלו.
את פלורנס נייטינגל לא צריך להציג, אני מניח.
ג’ונסטאון היתה כת שהנהיג הכומר ג’ים ג’ונס ושמה נקשר לאחת ההתאבדויות ההמוניות המפורסמות ביותר.
קיימת הקלטה של 45 הדקות האחרונות בחיי אנשי הכת שבהן מטיף הכומר ג’ונס לחסידיו לשתות את הרעל.
צלילי הגהנום הוא מקרה שבה קבוצת חוקרים יצאו לסיביר וחפרו לעומק האדמה.
לאחר מכן הם הציגו את מה שנשמע כמו קולות הישר מהגיהנום.
בסופו של דבר התברר שזו היתה מתיחה.
את כל אלה והקלטות אחרות תוכלו למצוא באתר הזה.
לתשומת לבכם, יש שם כמה שיעשו לכן סיוטים בלילה.
בחור רואה נערה.
הוא יודע, פשוט יודע,שזו הנערה בשבילו.
שמתאימה לו במאת האחוזים.
אבל הוא לא מדבר איתה והיא נעלמת.
הרגע אבוד.
מתוך הסיפור “בראותי בחורה 100% מושלמת בבוקר אחד יפה של אפריל” של הרוקי מורקאמי.
“דרכינו מצטלבות ליד חנות פרחים. חשרה קטנה של אוויר חם נוגעת בעורי. האספלט רטוב, ואני חש בניחוח ורדים. אין לי אומץ להתחיל לדבר איתה. היא לובשת סוודר לבן, ובידה הימנית היא מחזיקה מעטפה לבנה וחלקה שחסר לה רק בול. אז זהו: היא כתבה מכתב למישהו, אולי בילתה את כל הלילה בכתיבה, אם לשפוט לפי המבט המנומנם שבעיניה.
ייתכן שהמעטפה מכילה את כל הסודות שהיו לה אי-פעם.
אני פוסע עוד כמה פסיעות ופונה לאחור: היא כבר נבלעה בתוך ההמון.
עכשיו, כמובן אני יודע בדיוק מה הייתי צריך להגיד לה.
אבל זה בטח היה נאום ארוך ארוך בהרבה מכדי להעביר אותו כמו שצריך.
הרעיונות שצצים במוחי אף פעם לא מאוד מעשיים.
נו, טוב. זה בטח היה מתחיל ב”היה היו פעם” ונגמר ב”סיפור עצוב, את לא חושבת?”
היה היו פעם נער ונערה.
הנער היה בן שמונה עשרה והנערה בת שש עשרה.
הוא לא היה נאה במיוחד והיא לא היתה יוצאת דופן ביופיה.
הם לא היו אלא נער רגיל, בודד, ונערה רגילה, בודדה, כמו כולם.
אבל הם האמינו שאי-שם בעולם קיימים בשביל נער 100% מושלם ונערה 100% מושלמת.
כן, הם האמינו בנס והנס הזה באמת קרה.
יום אחד פגשו השניים זה בזה בפינת רחוב.
“מדהים,” אמר הנער. “כל החיים אני מחפש אותך. את אולי לא תאמיני לי, אבל את נערה 100% מושלמת בשבילי.”
“ואתה,” אמרה לו, “אתה נער 100% מושלם בשבילי, בדיוק כפי שדמיינתי לי אותך עד לפרט האחרון. זה כמו חלום.”
ושניהם התיישבו על ספסל בגן הציבורי, החזיקו ידיים ושוחחו בינהם שעות על שעות. הם לא היו בודדים עוד. כל אחד מצא באחר בן זוג 100% מושלם בשבילו. כמה נפלא למצוא באחר בן זוג 100% מושלם בשבילך. זהו נס. נס קוסמי.
אבל בשעה שישבו ושוחחו, התחיל איזה נבט זעיר זעיר של ספק להכות שורש בלבבותיהם: האם זה באמת בסדר שחלומות יתגשמו בקלות שכזאת?
לכן כשחלה לרגע הפוגה בשיחתם, אמר הנער לנערה: “בואי נבחן את עצמנו, רק פעם אחת. אם אנחנו באמת זוג 100% מושלם, הרי ללא ספק ניפגש שוב אי-שם בימים. וכשזה יקרה, ונדע שאנחנו באמת זוג 100% מושלם, נתחתן מיד בו במקום. מה דעתך?”
“כן,” אמרה היא, “זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות.”
וכך הם נפרדו. היא פנתה מזרחה, והוא מערבה.
אלא שהמבחן שקיבלו עליהם היה מיותר לגמרי. הם כלל לא היו
צריכים להעלות את הרעיון הזה, כי הם באמת ובתמים היו זוג 100%
מושלם, ונס הוא שנפגשו בכלל. אבל הם היו צעירים מכדי לדעת את זה.
וכך החלו גליו הקרים והאדישים של הגורל לטלטל אותם בלי רחמים.
חורף אחד חלו שניהם, גם הנער וגם הנערה, בשפעת הנוראה של
העונה, ואחרי שפרפרו שבועות בן חיים למוות, נמחק כל העבר
מזיכרונם. כשהתעוררו, היו ראשיהם ריקים כאותה קופת חיסכון של ד. ה. לורנסו הצעיר.
אבל שניהם היו צעירים מוכשרים ושאפתניים, ובמאמצים בלתי נלאיים
הצליחו להקנות לעצמם שוב את הידיעות ואת הרגשות שאבדו להם, וכך
יכלו לחזור ולהשתלב השתלבות מלאה בחברה. השבח לאל, הם היו
לאזרחים הגונים היודעים איך לעבור מקו אחד למשנהו ברכבת תחתית,
ומסוגלים בהחלט לשלוח מכתב רשום בדואר. ואפילו התנסו שוב
באהבה, לעתים עד כדי 75% ואפילו 85% של אהבה.
הזמן חלף במהירות מדהימה, והנה הנער בחור בן שלושים ושתיים והנערה בחורה בת שלושים.
בבוקר אחד יפה של אפריל פסע לו הבחור ממערב למזרח כדי למצוא
ספל קפה כדי להתחיל בו את יומו, והבחורה, שהתכוונה לשלוח מכתב רשום,
פסעה באותו שעה ממזרח למערב, שניהם באותו רחוב בשכונת
הרג’וקו שבטוקיו. הם עברו זה על פני זה ממש באמצע הרחוב. לרגע קט
התהבהב בלבותיהם ניצוץ עמום של זיכרונותיהם האבודים. כל אחד מהם
הרגיש ברעם מתגלגל אצלו בחזה. והם ידעו:
היא בחורה 100% מושלמת בשבילי.
הוא בחור 100% מושלם בשבילי.
אבל גחלת הזיכרונות היתה חלשה מדי, ומחשבותיהם כבר חסרו את
הבהירות שהיתה להן לפני ארבע עשרה שנה. בלי מלה עברו זה על פני
זה ונבלעו בתוך ההמון. לנצח.
סיפור עצוב, את לא חושבת?”
כן, זהו זה, זה מה שהייתי צריך להגיד לה.
שאתם בעבודה, והמכונה שאתם מפעילים עובדת בקצב מסוים ואתם מרוכזים בקצב הזה כי כשהוא משתנה, סימן שמשהו השתבש.
ערבוב של רעש מנוע, בוכנות, גלגלי שיניים, עם קולות רקע מסביב של אנשים וצפצופים, וטלפונים שמחוברים לכריזה כדי שהצלצול יגבור על הרעש.
ואיכשהו אתם מתחילים להזיז את הראש שלכם בקצב מסוים, בדיוק כמו המכונה, ומשהו מרגיש מוכר, משהו שקשור להמולה שמסביב והקצב של המכונה, ומרחוק רחוק בזכרון שלכם עולה משהו שאתם לא מצליחים ללכוד.
ומילים מזדחלות לכם להכרה לאט לאט.
“Every man is evil yes an every man is a liar…”
פעם אחר פעם.
“Every man is evil yes an every man is a liar…”
והראש שלכם כבר מתמלא בקול המעט יבבני הזה ששר והבס והתיפוף וצליל הבנג’ו שבתהחלה גרם לכם להרגיש לא נוח ואחר כך התמכרתם אליו.
ואתם שרים לעצמכם.
“Every man is evil yes an every man is a liar
An unashamed with the wicked tongues sing
In the black soul choir…”
