מחר הוא יום האדג’ הלאומי.
Read all about it

מתוצרת kent armstrong.
עבור הג’אז בס המקסיקנית בניסיון לשפר קצת את הצליל שלה.
התכנון היה להזמין שני פיק-אפים מתוצרת ברטוליני, ולמרות שאני יכול (איכשהו) לספוג את זה מבחינה כלכלית, אבל בסופו של דב החלטתי שלהזמין את הפיק-אפים המאוד יקרים מארה”ב (מצאתי חנות גיטרות שהבעלים היה מוכן להזמין אותם עבורי) בשביל פנדר מקסיקנית, זה סיכון גדול מדי.
לרוב, פנדר מקסיקניות הן גיטרות בס באיכות לא רעה.
הנקודה החלשה שלהן היא האלקטרוניקה ולכן בעצם אני מחליף את הפיק-אפים.
דבר נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא שקשה לדעת מה איכות העץ ובמקרה כזה, לא יעזור הפיק-אפ הכי טוב בעולם.
להערכתי הבס שלי היא מהטובות וסך הכל אני מאוד מרוצה ממנה (ביחס למקסיקנית כמובן).
אני מקווה שהשדרוג הזה יתן לה איזשהו boost באיכות בכל זאת.

צרה אחת רצינית בהיות אדם חלק מאסכולת DIY ובמיודח אם אותו אדם הוא אני, היא שלפעמים הוא שוכח, או סתם מוסט מהדרך.
תירוצים יש למכביר.
עייפות, עבודה, פחות מדי זמן ויותר מדי דברים לעשות.
יותר מדי דברים לעשות בעצמך, ללמוד.
לפעמים המטרה אובדת ואדם צריך להזכיר לעצמו ששיש מחיר והמחיר הזה הוא זיעה,
בקיצור, קצת ירדתי מאיפוס בגלל כל מיני סיבות, במרדף אחרי ציוד, בניסיון ללמוד כל מה שאני יכול על אולפנים ביתיים, וחיפוש אחר פתרוהו יצרתיים ל1001 בעיות שאני מגלה שעומדות לפני.
אז עכשיו אני נושם עמוק וחוזר לשביל הישר.
ומה טוב יותר משאר חזרה סיזיפית על מדוסים?
נראה לי שזה עונש הולם:)

טוב, קצת מוסיקה.
At the drive in.
אומנם כבר הצהרתי על זה בעבר, באוזני אחדים ואחדות מכם, אבל אם יש להקה אחת שבעיני יכלה להיות מוגדרת כיורשת של נירוונה ברמת האינטסיביות והאנרגיה, זו At The Drive-in.
למרות שלא ברור לי איך מלהקה כל-כך מוכשרת יצאו זוועות כמו Sparta וThe Mars Volta.

בכלל נכנסתי לקנות מיתרים לבס.
קניתי זמן קצר לפני כן סט מיתרים של D’adario שהיו בקוטר קל ממה שאני משתמש בו לרוב ובכלל נתנו לי צליל שלא אהבתי (לא אהבתי? סבלתי!)
מיתרים לבס עולים 100 שקל לסוג הכי פשוט, אז מן הסתם אני לא מחליף כל יומיים, אבל כאן זה היה מקרה חירום.
אני מניח שביחס למחיר שנגני קונטרה בס או אפילו נגני ויולה משלמים, אני צריך להודות על מזלי הטוב שלא עשני ויוליסט.
ושם היא היתה.
גיטרת חצי נפח של איבנז.
גיטרות נפח הן תשוקה ישנה שלי.
ביקשתי לנגן עליה.
התיישבתי והתחברתי למגבר.
השיר הראשון שניגנתי היה back in black שלמדתי לנגן לא מזמן.
לא בדיוק מה שיוצרי הגיטרה התכוונו אליו, מן הסתם.
אחר כך ניגנתי כמה משפטי בלוז קצרים ואילתרתי על סולמות.
בחנות היו עוד שני נגנים שבחנו גיטרות, אבל קצת אחרי שהתחלתי לנגן השתרר שקט מכיוונם.
זה הביך אותי מעט, אבל התעלמתי.
המיתרים הרגישו מוזר בקצות האצבעות ומאוחר יותר גיליתי למה (בהמשך).
כלי זמר ידועים בכך שמדי פעם יש שם צניחות מחיר פראיות, בעיקר בתקופות של ספירות מלאי וכנראה שזה אחד המקרים האלה.
עלתה כמה שעלתה, עדיין לא יכולתי להרשות לעצמי.
עברו כמה ימים שבהם התלבטתי עם עצמי אם אני באמת צריך את זה ואיך אני משיג כסף ועל מה אני צריך לוותר בשביל זה.
אחרי כמה ימים של לשכב ער על משכבי בלילות והרהורים בלתי נגמרים, כהרגלי בקודש החלטתי שלעזאזל עם ההיגיון ושדחיית סיפוקים זה דבר רע.
אז הלכתי לפקידה בבנק וביקשתי להגדיל את המסגרת.
היא ניסתה לשכנע אותי לקחת איזשהי הלוואה והסברתי לה שאני כבר מחזיר הלוואה ואני מחכה בקוצר רוח ליום שבו היא תסתיים כדי שאני לא אצטרך לראות חלק משמעותי מהמשכורת שלי נעלם כלא היה.
היא שלפה מספרים וחישבה והסבירה לי על אחוזים וריבית פריים וכל מיני מושגים שאני לא טוב בהם.
היא דיברה ודיברה ואני חשבתי לעצמי שאסור להתפתות והחוקים בבנק הם כמו בקזינו.
הבית תמיד מרוויח.
משכתי כסף ונסעתי לקנות את הגיטרה החדשה שלי.
לנגן עליה זה כמו חלום.
לרוב גיטרות חצי נפח משמשות לג’אז בלבד.
המיתרים שמגיעים עליה הם ממסוג flatwound.
ביצור מיתרים לגיטרה\בס יש שלושה סוגים עיקריים.
מה שתמצאו על רובם המוחלט של הגיטרות והבסים נקרא roundwound.
ישנו חוט פלדה כבסיס ועליו כורכים את הסליל.
זה נראה ככה

על הגיטרה הזו כאמור, יש מיתרי flatwound

יתרון אחד של המיתרים האלה הוא בגיטרות בס חסרות חישורים (fretless) מכיוון שהמבנה השטוח שלהם מונע שחיקה של צוואר הבס.
הם מאוד פופולרים אצל נגני ג’אז (גיטריסטים ובסיסטים כאחד) מכיוון שהם נותנים צלילי שהוא מאוד רך ומאוד חם ועמוק.
אישית אני לא מאוד אוהב את המיתרים האלה ובהזדמנות הראשונה אני אחליף לroundwound שאני מורגל בהם קצת יותר.
סיבה אחת היא שאני רוצה צליל שהוא קצת פחות ג’אזי וקצת יותר רוק’נ’רול באופיו.
עוד צעד קטן בדרך למטרה.
ככה הגיטרה נראית, כולל הצבע החום שמזכיר צבע כינור.

(לקוח מספר בעל אותו שם שחיבר וסילי קנדיסקי. צייר.
אישית אני לא חובב ציור גדול. ואם כבר אז ציורים שאני יכול להבין.
קנדיסקי הוא לא ממש צייר שאני מבין.
אבל הספר מעניין והציורים שלו מזכירים לי ג’אז)

“כל יצירת אומנות היא בת-זמנה, קרובות היא אם רגשותינו.
כל תקופת – תרבות מביאה אפוא לעולם אומנות משלה, ששוב אי – אפשר לחזור עליה שאיפה להחיות עקרונות – אומנות שלעבר עשויה לכל היותר להוליד יצירות אומנות המשולות לנפל. כך, למשל, איננו יכולים בשום פנים להרגיש ולחיות חיים פנימיים כדרך היוונים הקדמונים. מאמצים להפעיל את עקרונותיהם של היוונים באמנות הפלאסטית, למשל, עשויים ליצור צורות שאינן אלא דומות לאלה של היוונים;
היצירה עצמה תהיה בלי נשמה לכל הדורות. חיקוי כגון זה דומה לחיקוי הקופים. לכאורה דומות התנועות של הקוף בכול לאלא של האדם; הקוף יושב, מחזיק בידו ספר
מול חוטמו, מדפדף בו, מעלה ארשת מהורהרת, אבל משמעתן הפנימית של תנועות אלה היא אפסית.
אולם יש דמיות חיצונית אחרת של צורות – אומנות, שביסודה הכרחיות רבה: דמיותן של השאיפות הפנימיות בכל האווירה המוסרית – רוחנית;
הרדיפה אחר מטרות, שביסודן הבריות כבר נמשכו וחתרו אליהן בעבר, אלא שנשתכחו לאחר – מכן; נמצא, הדמיות ברוח הפנימי של תקופה שלמה עשוייה מכוח ההיגיון להביא לידי שימוש בצורות, אשר שימשו בהצלחה אותן שאיפות עצמן בתקופה שלעבר. כך, במידת – מה, באו לעולם אהדתנו, הבנתנו וקרבתנו הפנימית לפרימיטיבים. כמונו ממש ביקשו אמנים טהורים
אלה להעלות ביצירותיהם את הפנימי – מהותי בלבד, וממילא בא הוויתור על המקריות החיצונית.
ואולם נקודת – מגע פנימית חשובה זו היא בכל – זאת, עם כל חשיבותה, נקודה בלבד. נפשנו, העומדת בראשית יקיצתה לאחר התקופה החומרנית הארוכה , חבויים בה זרעים של יאוש מחמת חוסר אמונה, חוסר-מטרה וחסר תכלית.
טרם סר לחצן הכבד הזה.
רק אור חלוש מנצנץ כעין נקודונת זעירה בתוך מעגל עצום של שחור. אור קלוש זה הוא מעין ניחוש – הלב; אין לנפש מלוא העוז לראותו, מתוך החשש שמא האור הזה אינו אלא חלום, ואילו מעגל השחור – המציאות.
הספק הזה והלחצים המכבידים עדיין של הפילוסופיה החומרנית, הם שמבדילים הבדל עז בין נפשנו לנפש ה’פרימיטיבים’. נפשנו נסדקה, וכשמגיעים אל הסדק ונוגעים בו, היא משמיעה צליל כאגרטל יקר וסדוק בהיחשפו ממעמקי האדמה. נמצא, המסע אל הפרימיטיבי, כפי שאנו חיים אותו כרגע, בצורתו השאולה למדי שבהווה, אינו יכול להימשך אלא זמן קצר בלבד.”

ציור של קנדיסקי.

*את הטקסט הקלידה מהספר לא אחרת מאשר ניב, האחיינית הבלוגרית שהפכה להיות הקלדנית של הבלוג למקרים מיוחדים.
בתמורה אני משחד אותה בהבטחות לסרטים+פופקורן+שתיה גדולה.

**היא התחילה להתעקש על קרדיט ולכן ההערה הקודמת

פעם היה מגזין בשם “קוף מכונף” שערך גדי ברינקר שאחר כך היה העורך השני של “השרת העיוור” ועדיין אפשר להתקל בו ברשת פה ושם.
זה היה מגזין כלבבי וכשהייתי חייל הוא היווה את אחת הסיבות המרכזיות להגיע לתל אביב.
המגזים כבר לא קיים למרות שאני יודע שאפשר היה למצוא כמה גילינות שלו אונליין איפשהו במרחבי סייבריה.
את העותקים שלי איסדתי או שנתתי.
אבל הנה משהו שנשאר.
מאמר מצוין על הסטוג’ס ועל mc5, כולל ראיון עם מעריץ ישראלי שזכה לצפות בשתי הלהקות האלה בזמן אמת.

סיפור שאני אוהב מאוד.
במיוחד את החלק הראשון, כשהגברת הזקנה מנגנת על הפסנתר וזיקיות נאספות לשמוע.

היא גבוהה ודקה, אולי בת שבעים, כסופת-שיער, מטופחת מאוד, לא שחורה ולא לבנה אלא כרום זהוב חיוור, אצילה בת מארטיניק החיה בפורט דה פראנס, אבל מחזיקה גם בדירה בפאריז, אנו יושבים על מירפסת ביתה, בית אוורירי אלגנטי, הנראה כעשוי תחרת עץ: הוא מזכיר לי בתים מסויימים ישנים בניו-אורלינס.
אנו שותים תה מנתה קפוא, מתובל קלות באבסינת.
שלוש זיקיות ירוקות רודפות זו את זו לרוחב המירפסת;אחת עוצרת לרגלי מאדאם, משרבבת חיש-קל את לשונה המפוצלת, ומאדאם מעירה: “זיקיות. יצורים יוצאי-דופן כל כך. איך הן משנות צבע. אדום. צהוב. ורקרק-לימון. ורוד.
תכול. והאם ידוע לך שהן אוהבות מאוד מוסיקה?” היא בוחנת אותי בעיניה
השחורות החדות. “אינך מאמין לי?”
במהלך שעות אחר הצהריים כבר סיפרה לי הרבה דברים מוזרים. איך מתמלא בלילה גנה בעשי-הלילה נפיליים.
שהנהג שלה – דמות אומרת כבוד, שהסיע אותי אל ביתה במרצדס ירוקה כהה – הרעיל את אשתו ונמלט מאי השדים. והיא
תיארה כפר גבוה בהרי הצפון שכל תשביו הם לבקנים: “אנשים קטנים ורודי עיניים ולבנים כגיר. לפעמים רואים אחדים מהם ברחובות פורט דה פראנס”.
“כן, מובן שאני מאמין לך”.
היא מטה את ראשה הכסוף. “לא, אינך מאמין, אבל אני אוכיח זאת לך”.
באמרה כן, היא מפליגה אל תוך הסאלון הקאריבי הקריר שלה, חדר אפלולי שמאווררים סובבים אט אט על תיקרתו, ומתיישבת לפני פסנתר מכוון
היטב. אני נשאר לשבת על המירפסת, אבל אני יכול להסתכל בה, באישה קשישה, מעודנת-טעם והדורה זו, מוצר של תערובת דמים. היא מתחילה לבצע סונאטה של מוצארט.
במשך נגינתה התאספו הזיקיות: תריסר, עוד תריסר, רובן ירוקות, אחדות בצבע השני, אחרות תכולות. הן חצו בריצה את המירפסת וניתרו אל תוך הסלון, קהל רגיש ומשוקע במוסיקה שנוגנה. ואזי לא עוד נוגנה, כי לפתע פתאום קמה המארחת שלי ועמדה ורקעה ברגלה, והזיקיות נפוצו לכל עבר כניצוצות מכוכב מתפוצץ.
עכשיו היא מסתכלת בי בעין בוחנת. “ועכשיו? אמת דיברתי? “בצרפתית.
“אמת לאמיתה, אבל זה נראה מוזר כל כך”.
היא מחייכת. “Alors. האי כולו מוצף מוזרויות. הבית הזה עצמו רדוף. רוחות רפאים רבות גרות כאן. ולא בחשיכה. יש בהן שמופיעות באור צהריים בהיר, מעיזות פנים ככל שתאבה. חצופות”.
“זה נפוץ גם בהאיטי. רוחות רפאים שם משוטטות לעיתים קרובות בראש
חוצות באור יום. פעם ראיתי עדת רפאים עובדת בשדה ליד פטיונוויל. הם אספו חיפושיות מעל צמחי קפה”.

“הם יושבים בשקט מתוח באולם הקטן, חריקות מהוסות, של כסאות לא נוחים מהדהדות בין מילים החוזרות על עצמן.
שעת ערב מאוחרת מחלחלת בעד החלונות הרחבים הסמוכים לתקרה, והאנשים היושבים סביב מרוכזים בעצמם או בבימה הנמוכה מולה מסודרים הכסאות.
חלקם עדיין במעילים וכפפות.החדר עדיין קר.
ריחות מרוחקים של אוכל מוזמן מרחפים בעד המסדרון הארוך.
אני קם וניגש אל הבימה בצעדים מדודים, מתבונן במסך האפל מאחוריה.
בעודי נמנע מכל קשר עין עם הנשים והגברים מסביב, אני עולה את שתי המדרגות הארוכות, עוצר לרגע ובוחן את רצפת העץ הישנה.
החוט החשמלי הנח עליה שחור ומבריק (מתפתל ומתנער לרגע בעודי מנמיך את מעמד המיקרופון בהמהום אלקטרוני עמוק) חוזר למנוחתו.
עכשיו אני מסתובב ופונה אליהם במבט מושהה מתמשך, בחלק הקבוע של הטקס.
“שמי ג’ק ואני – הייתי – כותב.לא כתבתי כבר ארבע שנים, שבעה חודשים ויומיים”.
שתיקה, כנהוג אחרי המשפט הזה, לפני מחיאות הכפיים הקצרות.
מוזר עד כמה המחווה השגרתית הזאת מסוגלת לעזור, לפעמים.
“אני עדיין קורא, מעט.בעיקר כשאנשים מהתקופה ההיא, כשכתבתי, נתקלים בי במקרה, נותנים לי ספרים וטוענים שהם שלי.
אני מנסה לסרב בנימוס.לפעמים הם מתעקשים.
בדרך כלל אני מניח את הספרים האלה בעליית הגג מעל האמבטיה.
אבל כבר קרה ששכחתי אותם על השולחן בסלון או שלא הוצאתי אותם מהתיק – וכשמתחילה הקריאה היא ממשיכה עד שהספר נגמר, ולא השתיה או העישון מצליחים לעכב.
אני מנסה לצאת יותר מהבית, ללכת לסרטים, להצגות שניות, להקרנות חצות, לברים – לפני ואחרי – לתערוכות חדשות ופתיחות של גלריות, לכל המקומות האלה שאת היודע שלא תתקל באנשים עם ספרים.אולי רק קטלוגים ומגזינים אופנתיים, שלא מהווים סיכון מבחינתי.כבר לא.
אני משתדל להתרחק ממוזיאונים ומבניינים עם ספריות, ובכל מקרה, להסתובב שם רק אחרי הסגירה.
כך גם לגבי רחובות פינתיים קטנים עם חנויות משומשות.
קל יותר להתמודד עם הפיתוי כשאין מניע ברור, כשאין מאיץ לתשוקה.
ואני עדיין מרגיש אותה – קטנה בכל יום, מאבדת צורה וצבע והופכת לזכרון עמום של צורה, לצל מטושטש של אור לא ממוקד – הולכת בחיוורון ונעלמת באפרוריות של כל הדברים סביב. מרחפת בתוכי כמו רעש סטאטי של נשימה.
ככל שתקרא יותר, גדול יותר הסיכון שתכתוב משהו בעצמך.
משהו משמעותי.
משהו טוב.בייחוד אם כבר עשית את זה בעבר, אם אתה מקרה גבולי.
כולם כבר יודעים שאין גמילה אמיתית וששום דבר לא עובד עד הסוף, רק הימנעות.
כמו שאין התנתקות מוחלטת, רק זמנית.
וכל יום שעובר אתה חייב לשטוף את המוח שלך מכל הרעיונות המעוקרים והמילים הריקות, או לפחות להעביר עליו סמרטוט…”