ארכיון פוסטים מאת: M‏

0> הערב שידרו את “דיזיגוף 99”.
בסצינת השלישייה \גוב=עצמון\עטרי, מתנגן לו ברקע “שיר לשלום” מהסרט הלהקה.
גלי עטרי וגידי גוב כמובן משתתפים בשיר ובסרט שגם אותו ביים אבי נשר, לפני שנסע להוליווד לביים זבלונים

1>אומנם לא חדש, אבל נזכרתי הערב שקראתי השנה שtdk (או שמא זו היתה חברה אחרת? סוני אולי?) הכריזה על הפסקת הייצור של קלטות אודיו ריקות.
את השם אני לא זוכר, אבל אני כן זוכר שמדובר ביצרנית הגדולה מסוגה.
מבחינה טכנית, אין סיבה להעדיף את הפורמט הזה.
אבל הנוסטלגיה, הו הנוסטלגיה.
להכין מיקס טייפ ולחשב את אורך השירים ככה שלא יהיה יותר מדי שקט בסוף, אבל גם שלא יקטע השיר באמצע או השלושה חודשים שביליתי בהמתנה מול הדלת במדור טנקים בבה”ד 20 בהמתנה לשיבוץ והקשבתי בעיקר לסקס פיסטולז בווקמן לבן ופשוט וקלטת שחורה, או להקליט מוסיקה מהרדיו.
מצעד סוף שנה, הופעות חיות.
בעידן שלפני האינטרנט או לפני שהיה לי קומפקט דיסק שלא לדבר על זה שהייתי צעיר מכדי לנוסע לעיר אחרת לבדי כדי לקנות מוסיקה כי אצלי בעיר לא היה איפה לקנות (בעצם, היתה חנות אחת, מיתולוגית, שאפשר היה למצוא בה את מטאליקה ומגהדת’, אבל היא היתה קטנה וגם ככה לא היה לי כסף לזה).
אצל יאיר לפיד קראתי השנה שגם מצלמות פילם זה עולם הולך ונעלם ובקרוב מאוד ייצרו רק דיגיטליות (לא כמליצה, באמת מפסיקים את הייצור).
אולי זה טוב לסביבה, אבל זה רע לאומנות. אני חושב.

2> מנצ’סטר הפסידו בחצי גמר גביע האלופות.
אני חובב של כדורגל אנגלי ואם הם היו עולים לגמר מול ליברפול, הייתי די קרוע (אבל הייתי בעד ליברפול בכל זאת).
לפחות עם הדילמה הזו אני לא צריך להתמודד.
חוצמזה, שהבטחתי לעצמי להפסיק לראות כדורגל.
אבל אני כל הזמן שוכח שאני כבר לא רואה 🙂

3> יש חדשות ברקע ויצא לי להתעדכן במה קורה במדינה.
וינוגרד, בעיות במפלגת קדימה, בשארה.
הרבה בלאגן.
לא להאמין כמה אני מנותק. כל אלה דברים שעד עכשיו ידעתי עליהם רק במעומעם.
פעם הייתי מעורב יותר.
אבל עם הזמן הייאוש השתלט עלי.
ההרגשה של כל ארבע שנים אני הולך לקלפי כדי לבחור מי יהיה זה שימכור אותי בזול בארבע השנים הבאות…
הפסיק להיות אכפת לי והפסקתי להאמין שטובת המדינה וטובת האזרחים מעניינת מישהו, מימין ומשמאל.
למעטים שכן אכפת להם, אין מספיק כוח.
מה שכן, עוד מעט ביבי ינסה להתקמבק ואני בטח אתעצבן מספיק כדי שיהיה אכפת לי מזה.
האנטר תומפסון כתב לפני כמעט עשור וחצי הספד לריצ’רד ניקסון.
אני לא יכול שלא לחשוב על ביבי למקרא השורות הבאות:

Richard Nixon is gone now and I am poorer for it. He was the real thing–a political monster straight out of Grendel and a very dangerous enemy. He could shake your hand and stab you in the back at the same time. He lied to his friends and betrayed the trust of his family.”

4> זה רק אני או שמאז שהחלטתי להחריב את הבלוג הוא פורח מתמיד?

Dont like to think too much, it makes me think too much,
It keeps my mid on my mind
Dont wanna see too much, it makes me see to much
Sometimes Id rather be blind

ג’ואל וקלמנטיין יושבים על מדרגות, מדברים.
מדרגות זה מקום מצוין לדבר בו.
זה הכל בראש של ג’ואל ותיכף גם הזכרון הזה יאבד.

-זהו זה, ג’ואל, זה עומד להסתיים בקרוב.
-אני יודע.
-מה נעשה?
-נהנה מזה.

בעיני הדיאלוג הזה טוב לא פחות משני אלה שמחכים לגודו וכשאחד מהם תוהה מה יקרה אם לא יבוא, השני עונה “אז נשאר תלויים”.

טרולים עליך שפירית

תסתכלו קצת יותר למטה.
פוסט בשם “לפני שינה”.
בתגובות אני חוטף כמה קללות בגלל הזלזול שלי בלהקה “מיי כימיקל רומנס”.
כרגיל במקרים כאלה אני מתלבט מה עושים עם זה.
אני מתעב סתימת פיות\מחיקת תגובות.
לפעמים יש איזשהו ערך מוסף גם לדברים כאלה.
אבל כאן זה נראה קצת מוגזם, לא?
לא דיון, לא ניסיון להאיר את עיני, לא הסבר למה זו להקה טובה.

תוספת עריכה 5/1/2007
מה קורה פה אנשים?
עכשיו שואלים אותי איפה לרכוש ציור של אדוארד הופר ושאתקשר?

נ.ב.
אם כבר הפרויקט בספרות השוואתית בלא זוכר כמה חלקים, מי שלא קרא, אז בבקשה לפי הסדר.
בתודה מראש.

פוסט חשוב

מאוד.
רוב הדברים שהיא כותבת בבלוג רלוונטים לחיינו.
אבל איכשהו יש לי הרגשה שגאידמק רלוונטי קצת יותר בגלל זרועות התמנון שלו שלאט לאט נשלחות לכל מיני כיוונים.
אם לא שמעתם, החדשה האחרונה היא שהוא רוצה להיות ראש עיריית ירושלים.
להזכירכם, ירושלים שמתוקף מעמדה ההיסטורי ומעמדה כבירת ישראל (אם כי רשמית, ואם אני לא טועה, היא לא מוכרת ככזאת על ידי רוב מדינות העולם)יחבר את גאידמק, נגדו מתנהלת חקירה על סחר לא חוקי בנשק, לשועי עולם ותעניק לו לגיטימציה.
אל תזלזלו.
לא גאידמק ולא בטיפשות הבוחר.

Exit music

0> ככה זה.
למרות מאמצי הכנים, הבלוג עדיין עושה סימנים של פופלריות ולא אני האיש שייתן לזה לעבור בשקט.
כבר כמה זמן שאני משתעשע ברעיון לסגור סופית והחלטית את הבלוג ולהתחיל מחדש במקום אחד וסודי יותר.
סוג של תחביב ישן, לבנות ולהרוס דברים.
but i’m so damn lazy.
אז כמו נחש שמשיל עורו, כל פרק זמן אני משנה עיצוב, ומשנה שם וסגנון ונושאי כתיבה וזה עוזר לי להמשיך עוד קצת.
אז תיכף יהיה כאן משהו אחר.
אולי אני אקרא לבלוג “משחק הענק”.
זה בגלל המשחק של אנדר והענק שהוא לא יכול היה לנצח עד שהוא הפסיק לשחק לפי החוקים ואז הצליח להרוג את הענק.
לפני כמה שנים היתה לי סדרת חלומות שאת חלקם תיעדתי.
אני בכל מיני מצבים שאני לא מצליח לנצח בהם.
בגלל זה קראתי לתיעוד ההוא “משחק הענק”.
לקרוא את זה עכשיו שוב, אני מרגיש שוב את תחושת הפאניקה מאז, התסכול הנוראי.
אני זוכר איך הזעתי כשהתעוררתי אחרי החלום על ריצת המרתון.
זה היה על הספה בבית של סמ”ך שאירחה אותי בביתה בת”א.
אני זוכר שמוקדם יותר באותו ערב נתתי לה עותק של “המשחק של אנדר”.

1>אני צופה בערוץ Mezzo לא מעט.
זה ערוץ שמשדר בעיקר ג’אז ומוסיקה קלאסית והמון הופעות חיות.
אני אוהב את המוסיקה ואני אוהב לצפות בפנים של המוסיקאים כשהם מתרכזים חזק במוסיקה.
כל הצ’לניות, נגניות הכינור והחליל והנבל והויולה דה גמבה.
Definitely a turn on.
אפילו יותר מבחורות שמנגנות על בס.
ובכלל יש לי איזו פנטזיה להיות בקונצרט של מוסיקה קלאסית.
לא סתם, אלא של אחת התזמורות הגדולות.
מה לובשים לקונצרט כזה? חליפה?
בכל מקרה, אני מזכיר את ערוץ Mezzo כי לפעמים יש שם דברים שלא בהכרח קשורים לג’אז או קלאסית.
כמו זה.
אם קול המוסיקה שידר פעם את ג’ימי הנדריקס, כנראה שהכל הולך.
קוראים להם Crime in stereo ולשיר vista la vie והוא מצא חן בעיני מאוד.

2>אני לא יודע מה יהיה בבלוג החדש.
החלטיות זו לא בדיוק תכונה בולטת אצלי.
אבל כנראה שאני אלך עד הסוף עם הסמי-תסמונת אספרגר שלי ואכתוב פוסטים שרק אני אבין למה צריך אותם או למה הם בכלל קשורים.
כנראה שלא תהיה אפשרות לתגובות ואני מניח שהרוב גם לא ירצו.
פוסט ראשון יהיה על סולם דו מאז’ור.
וכנראה שהעיצוב יכלול את התמונה המצורפת, כשאני אמצא עיתוב שאפשר לשלב בו אותה.
סיזיפוס.
תמיד היתה לי חיבה לבחור.
כמובן שיכול להיות שהכל יישאר על כנו.
מקסימום תחשבו שאני בחור מוזר.

כותרת זמנית

יש לי כל כך הרבה דברים טובים להגיד על STADIUM ARCADIUM, של הרד הוט צ’ילי פפרז, אבל כמו שקורה לפעמים, מרוב דברים שאני רוצה להגיד אני לא יודע איפה להתחיל, אז אני אגיד רק קצת.
ג’ון פרושיאנטה.
אפילו בלחנים בנאליים יחסית, כמו בשיר הזה, הוא גורם לי להנאה עצומה בנגינה שלו.
בעיני, הוא אחד הגיטריסטים הגדולים של דורנו.
והפפרז עצמם.
אני לא מזכיר אותם יותר מדי בבלוג הזה, אבל ביחד עם פרל ג’אם, זו הלהקה שיש לי הכי הרבה דיסקים שלה (למרות שלא את כולם יש לי) ואני אוהב כל אחד ואחד מהם, החל מהראשון ועד הנוכחי.
אז זה יופי של אלבום כפול, הוא נשמע כמו המשך ישיר לאלבום BloodSugarSexMagik, רמלבד השירים המוכרים, מתחבאות בו המון פנינות.
דווקא בין כל השירים הפאנקיים והאטרף הגדול, ואולי בגלל זה, מתבלט השיר השקט למחצה.
מבחינת לחן הוא די סטנדרטי וכל מיני רגעים בו מזכירים רגעים בכמה שירים אחרים של הפפרז, ועדיין ואיכשהו, נוצר קסם (אני כזה זונה של קלישאות לפעמים שזה מביך:)
אפילו אנתוני קידיס נסבל איכשהו.
יש בשיר הזה בית שמדבר על בחורה אחת שעובדת בחנות וקצת מיואשת מהחיים שלה כנראה.
היא בורחת לפנטזיות על חיים כמו של הבחורות היפות במגזין למרות שמסביבה אומרים לה שהיא בחיים לא תוכל להיות מאושרת כמו הבחורות האלה.
אני לא יודע למה.
אולי בגלל שהתמונות האלה במגזינים לא מייצגות כלום חוץ מאיזו פנטזיה שלא קיימת בשום מקום ובטח שלא את החיים של מי שקונה מגזינים כאלה כדי להרגיש שיש לו חלק בפנטזיה הזו.
לפעמים באחד מערוצי הספורט הנידחים אני רואה כל מיני גולשי גלים או גולשי שלג וחושב שזה כמעט בלתי נתפס שיש שאלה החיים שלהם, בניגוד למשל לאנשים שהחיים שלהם הם עבודה במפעל, עם רעש של מכונות ואוויר מאובק.
“רוב האנשים חיים חיי יאוש שקט” על פי ת’ורו.
אבל האמת היא שרוב האנשים הם לא גולשי גלים או אופנועני מירוץ או מוסיקאים מהוללים.
ועדיין כולם, או לפחות הרוב, בורחים לפנטזיות של היופי והאושר וההרפתקאות*.
תקשיבו לשיר.
קוראים לו Slow Cheetah.
וגם בזה יש משהו.

Everyone has
So much to say
They talk talk talk
Their lives away
Don’t even hesitate

*הערה לעצמי: לפתח את הנושא בהזדמנות ולספר מה יש לבודהיזם להגיד בנושא.

כל הזין

מזה זמן מה שאני מתרגם סיפור מסוים.
אני לא עושה את זה כל יום אלא מדי פעם כשנחה עלי הרוח.
לפני שבוע למשל ישבתי מספר שעות גדול, עד השעות הקטנות של הלילה, במשך השישי שבת ומאוד התקדמתי.
התרגום הוא לא מאוד פשוט כי מדובר בסיפור מאוד ספרותי, הרבה ביטויים ציוריים מפרי מוחו של הסופר, שקצת קשה להעביר לעברית.
הסופר הוא סטיב אלמונד, אם לא הזכרתי, והסיפור נקרא My life in heavy metal והספרנית היטיבה לכתוב עליו פעם.
בקיצור, ולא משנה למה, כל העבודה שלי בחודש האחרון אבדה.
באשמתי ובטיפשותי.
עדיין יש לי את מה שעשיתי עד ללפני בערך חודש, אבל הרגשה מבאסת.

למישהו מתחשק קצת צ’יז?

חדשות הספנות

הפעם הראשונה שהכרתי את פרנדדו פסואה ואת השיר המסוים הזה היה דרך נו”ן ששלחה לי אותו בדואר אלקטרוני ועל כך (ודברים רבים אחרים) אני חייב לה הכרת תודה.
הוא כתב לא מעט ולא הכל זהב, בלשון המעטה.
אבל כשהוא טוב הדרך שבה הוא כותב היא בדיוק הסיבה שאני קורא שירה.
איכשהו יש לי הרגשה שאני והוא היינו יכולים להיות חברים טובים.

מה אנחנו? ספינות העוברות זו על-פני זו בלילה,
כל אחת חיי הקוים של האשקפים המוארים
וכל אחת יודעת על זולתה רק שיש חיים בתוכה ותו לא.
ספינות המתרחקות זו מזו, מנקודות באור בעלטה,
כל אחת הססנית, קטנה מכל צד של השחור
כל היתר הוא הלילה הדומם והקר העולה מן הים.

והחלק המוסיקלי של הפוסט:שיר אחד, שתי גרסאות.
ShipBuilding של אלוויס קוסטלו.
למעשה, השיר נכתב על ידי כותב שירים בשם קלייב לאנגר עבור רוברט וויאט.
אבל וויאט לא אהב את מילות השיר.
קצת אחר כך פגש לאנגר את אלוויס קוסטלו והשמיע לו את הלחן וקוסטלו כתב מילים חדשות.
בסופו של דבר, וויאט הקליט את השיר ופרק זמן קצר לאחר מכן גם קוסטלו הקליט גרסא משלו בהשתתפות צ’ט בייקר, נגן החצוצרה המיתולוגי, בעל סיפור החיים הטראגי כל-כך.
הרקע לשיר היה מלחמת פוקלנד בין ארגנטינה לאנגליה.
ערים כמו ליברפול שבאנגליה ובלפסט חוו פריחה כלכלית בזכות תעשיית הספנות שלהן, אבל באותו זמן, אלו הערים (כמו גם ערים אחרות) ששלחו את בניהם למות על סיפונן של אותן הספינות.
וכן, יש בסיפור הזה משהו שמזכיר את “כולם היו בניי” של ארתור מילר שמספר על בעל בית חרשות למטוסים שממשיך לייצר מטוסי קרב בעלי פגם עבור ארה”ב ומאבד את בנו הטייס שהיה אולי באחד המטוסים האלה.
לא משנה.
הגרסא השניה כאן היא לא של רוברט וייאט אלא של סוויד עם ביצוע נפלא.
למעשה, זה הביצוע שרציתי לשים, אבל בסופו של דבר, בגלל צ’ט בייקר החלטתי שעדיף להביא את שתי הגרסאות.
אלוויס
[audio:http://minorcrisis.net/files/1%5B4%5D.mp3]

סוויד
[audio:http://minorcrisis.net/files/2%5B21%5D.mp3]