ארכיון פוסטים מאת: M

  • כשאני מסתכל עליו, אני יודע להצביע על כל החולשות שלו.
    בשלוש השנים האחרונות הוא לא החזיק מעמד בשום עבודה יותר מכמה חודשים.
    זה מוזר כי הבנאדם היה בתל אביב יותר מעשור. שורד.
    לפעמים כטבח בכל מיני מקומות, לפעמים ברחיצת חלונות ראווה בדיזינגוף.
    אני הייתי נוסע אליו מדי פעם.
    כשהייתי חייל כמעט כל סופשבוע שני.
    על הדרך הייתי קונה דיסקים באוזן, ועיתון העיר שאז מאוד אהבתי.
    עם הזמן והחיים, ביקרתי פחות ופחות.
    הקשר נחלש ובכלל גיליתי שאני לא מאוד סובל את תל אביב על האוויר המפויח ועל אנשיה.
    על הצעירים שבאים כדי לכבוש אותה והופכים לבשר טחון, על שיחות בתי הקפה
    המשמימות שלה.
    הוא היה מעורב בתאונת דרכים בת”א, נסע על אופניים ואיזו נהגת פגעה בו, או
    שהוא פגע בה.
    הוא סיפר לי שזו היתה אשמתו. הוא שמע מוסיקה ולא שם לב כשהוא נכנס לצומת.
    זה החזיר אותו לעיר, לגור עם אמא קשת יום ואבא שהתעוור בגלל סיבוכים של מחלת הסכרת.
    הוא לא יוצא מהבית כמעט. רק כדי לקנות סיגריות בפיצוציה במרכז דדו.
    העולם שלו מורכב מהגיטרה ומהבאנג.
    אחרי שלוש שנים של אינספור עבודות, נדמה שהוא ויתר לגמרי.
    עכשיו הוא מדבר על להגיש תביעה לביטוח לאומי.
    לקבל איזשהו קצבת נכות על בעיה ישנה שיש לו ברגל.
    “אתה מכיר את המסכנים האלה, שחיים מקצבה של ביטול לאומי? ככה אני אהיה.
    מהמסכנים האלה”.
    הוא מתכוון לכל מילה.
    אני חושב שהסיבה שזה מעצבן אותי כל כך זה בגלל שבמקומות מסוימים, החולשות
    שלו מאפיינות גם אותי.
    אני מצליח לראות את כל הרע שבי דרכו.
    אני עושה לו את מה שאני מתעב שעושים לי.
    מעמת אותו עם “המצב” שלו.
    מטיף.
    שייקח את עצמו בידיים כי הזמן שלנו נגמר.

  • ארוע משפחתי, יום שישי בנהריה.
    הזדמנות מצוינת בשבילי לפגוש את הדודים והדודות והבני דודים.
    יש אחד מאינטל, ויש אחד מרפא”ל ויש עוד כמה כאלה שגורמים להרגיש כמו כבשה שחורה.
    שתוהים בינם לבין עצמם למה אני לא עושה משהו עם עצמי.
    מממש את הפוטנציאל שכולם יודעים שיש לי.
    למה אני מסתפק בסתם עבודה.
    כזאת שאולי משלמת את החשבונות, אבל לא כזאת שאי אפשר לנופף בה בארועים משפחתיים.
    וזה עוד לפני ענייני חתונה וילדים.
    אני האחרון שנשאר, אתם יודעים.
    No Preasure there.
    אף אחד לא חושב שאולי אין בי באמת את הפוטנציאל או שאולי טוב לי כפי שאני.
    בעצם “טוב” זו לא המילה המדויקת.
    אבל לא רע לי וגם זה משהו.

  • טנהא
    (מתוך הוויקפידה)
    “הטנהא עליה דיבר בודהה היא הצורך למצוא סיפוק בדברים חסרי ממשות אמיתית
    ולכן גם כאשר האדם משיג דברים אלו הוא אינו מגיע לסיפוק אמיתי ארוך טווח.

  • אומרים שאם אוכלים כמות ממש גדולה של שוקולד, התחושה שמתקבלת היא שוות ערך ללהיות מאוהב.
  • .שיר סיום. פרנק סינאטורה שאני מכנה אותו בשם הזה מאז “אבודים בטוקיו”.
    חשבתי עליו בהקשר לעניין הקודם.
    כשאני מסתכל אחורה, אני רואה מקומות שבהם הייתי צריך ללכת ימינה ולא שמאלה.
    ועדיין, אני מנסה להזכיר לעצמי שעדיין יש זמן לעשות בחירות נכונות.
    שעוד עשר שנים אני לא אסתכל על היום ואצטער שהתנהגתי כאילו הכל כבר אבוד.
    שכל הדלתות סגורות.

  • צופן דה ניבצ’י

    האחיניות שלי דואגות שאני לא אשתעמם.
    פעם זה היה להרכיב להם את הצעצועים של קינדר.
    אחר כך כל מיני משחקי מחשבה שההורים קנו והדוד (זה אני, כן?) נאלץ לפענח את ההוראות שלהם ותאמינו לי שזה לא היה פשוט.
    עכשיו יש להן תחביב חדש.
    קצת כמו אחת המלאכיות של צ’רלי\סוכן בצוות משימה בלתי אפשרית, מדי כמה ימים בתיבת המייל שלי נוחתת ההוראה “מוטי, פענח”!
    בגדול, מדובר בחידות היגיון שצריך לפתור כדי להכנס לאתר של עמית ויעל.
    יהיו אלה אשר יהיו.
    מי שרוצה לנסות את כוחו מוזמן.
    ואם כבר, ננצל את ההזדמנות לשים משהו של לימפ ביזקיט (כאילו אני צריך תירוצים לשים מוזיקה איכותית ומקורית כאן בבלוג:)

    Hold me like youll never let me go

    התלבטתי אם לשים את זה כאן או בבלוג של המחשבים.
    החלטתי שלמרות הגיקיות היתרה של הקטע, זה יהיה כאן וצריך להשקיע קצת מדי פעם בפוסטים שלא כוללים התקפים אינפנטילים (ראו הפוסט הקודם)
    לקוח מכאן.

    Choose Windows. Choose the eXPerience.
    Choose flashy menus on your fucking server.
    Choose Exchange. Choose IIS.
    Choose Code Red, Nimda, the Lovebug, and a sexy Melissa…
    Choose Outlook and end up wondering where your stupid .docs are.
    Choose not to choose. Let Micro$oft do it for you.

    But why would I want to do a thing like that?

    I choose not to be chosen: I choose something else.
    The reasons? There are too many reasons.
    And who needs reasons when you’ve got Linux?

    שיר מפוסט שכתבתי אתמול וכמה מפתיע, לא פירסמתי.
    וג’מיל בטח ישאל “אבל למה לא את הגרסא של_______”( הכנס את השם של כל אחד 13511 הביצועים לשיר שאין לי ספק שהוא מכיר את כולם:)

    נ.ב.
    הלך לי הממיר של Yes בפעם השלישית.
    יכול להיות שמישהו מנסה להגיד לי שאני רואה יותר מדי טלוויזיה?

    F

    Fuck.
    Fuck. Fuck. Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck. Fuck.Fuck.

    אל תשאלו.

    Slang!

    מזמן לא היה כאן משהו משל ג’אקו.
    אתם מוזמנים לקרוא שוב את “קוראים לו ג’אקו פ'”
    חלקים אחד, שתיים, ושלוש
    ג’אקו מנגן יופי של קטע בשם Slang , למעט התפרצות דיטורשן לא מוסיקלית בעליל.
    הוא גם לבוש קצת מוזר.
    אבל צריך לזכור, אלו שנות השבעים.
    כולם התלבשו רע.

    Behind the sun

    מאט ג’ונסון מדבר אלי.
    “האם אי פעם רצית משהו כל כך, שזה הרגיש כאילו הגוף והנשמה שלך אחוזי דיבוק?”

    And have you ever wanted something so badly
    That it possessed your body and your soul
    Through the night and through the day?
    Until you finally get it
    And then you realise
    That it wasn’t what you wanted after all
    And then those self same sickly little thoughts
    Now go and attach themselves to something … or somebody, new!
    And the whole Goddamn thing starts all over again


    כבר הזכרתי כאן איזשהו סיפור שאני מתרגם.
    גם סיפרתי שבטיפשותי האינסופית מחקתי (בטעות) גרסא בשלבי תרגום מתקדמים.
    מאז אני מנסה לחזור לסיפור ומלאכת התרגום אבל כל מה שאני מסוגל לעשות זה להסתכל על המסך, מיואש, מבלי לעשות כלום.
    אבל אני חושב על זה בכל פעם שאני מתיישב מול מחשב.
    שאני חייב לעצמי לגלגל את הסלע הזה עד ראש ההר, גם אם הוא לפעמים מתדרדר חזרה.
    כי להתחיל דברים ולנטוש איך שנהיה קשה זה משהו שמאוד מאפיין אותי בחיים וזה קשור לאיך שהחיים שלי נראים ובאמת הגיע הזמן לדעת שלא להרים ידיים.
    אז הסיפור ארוך ובטח אף אחד לא יקרא אותו וגם אם כן, לא בטוח שהוא יעניין או שיגיבו שאני אדע שקראו ואהבו או שנאו ואני ארגיש כאילו זה בעצם לא היה כל כך חשוב.
    אבל עכשיו אני רוצה את זה יותר מכל דבר אחר בעולם.
    אני חייב.
    [כאן היה קטע שלם על הצורך לגדול כאדם ושאר קישקושים דלים אבל החלטתי שהטון הניו אייג’י המייבב לא מאוד הולם אותי. אימו או לא:]

    לא הכל שחור.
    כנראה שהפינוק הבא שלי לעצמי יהיה זה.
    אומנם בביתי הפרטי יש לי מגבר בגודל דומה לזה ששימש את מייקל ג’יי פוקס בסרט “בחזרה לעתיד”.
    אבל הוא קצת בעייתי כשאני רוצה לנגן עם חברים (מי שישמע כאילו אני עושה את זה יותר מפעם בשנתיים וכמה חברים יש לי. ועוד כאלה שמנגנים).
    קשה להסחב איתו.
    בדרך כלל, כתחליף, מאלתרים משהו.
    אצל אל”ף אני מתחבר למערכת סטריאו שלו (וזה נשמע רע) ולחבר ד’ (דל”ת?) יש מגבר נוסף אבל בעייתי שסובל מקפיצות מתח שגורמות לווליום לזנק מ3 ל9 ללא התראה, מה שדי מקפיץ אותי ביחד איתו.
    אז במשכורת הבאה (או זו שאחריה) כנראה שאני אלך על זה.

    תוספת עריכה מאוחרת:
    הרי לכם ההוכחה לכך ש”בחזרה לעתיד” אינו סרט אמין (בניגוד למשל לסרט התיעודי הנפלא “בתול בן 40)
    מייקל ג’יי פוקס מדליק את המגבר, בכל עוצמתו, ורק אז מחבר את הכבל לגיטרה ולמגבר.
    לא עושים דברים כאלה.
    תשאלו כל אחד שמנגן יותר מ5 דקות על גיטרה חשמלית.

    מספר 1022 ברשימת הדברים שגורמים לי לחשוב שאני חי בגיהנום או שהחיים שלי מבוימים על ידי במאי חולני במיוחד.
    האטרקציה החדשה בחדר האוכל המפעלי.
    מוסיקה.
    איזו?
    עיבוד מוסיקת מעליות לשירים מוכרים.
    מה היה היום? עיבודים לשירי אייטיז מהסרטים.
    נגיד, השיר ההוא מטופ גאן (ללהקה קראו “ברלין”, את שם השיר אני לא זוכר. אבל עשו עליו פרסומת לטכני של חיל האוויר. “המסלול שלך”), “ליידי אין רד” שך כריס דה בורג, והאחים הצדקניים על השיר מהסרט “רוח רפאים” וכמובן שאי אפשר בלי הנעימה של אקסל פ. מ”השוטר מבברלי הילס”.
    הכל בסגנון מוסיקת מעליות, כבר אמרתי? בזמן שאני אוכל, כן?
    כנראה הילד בן ה13 של מנהלת המטבח הקליט את זה אם האורגנית שקיבל לבר מצווה או משהו.
    בלטה בהעדרה, איירין קארה.

    מוסיקה להורדה

    דיסקליימר:
    זה לא חוקי וזה לא מוסרי.
    אבל כמו שקורה לפעמים בדברים האלה, של עבירות המתבצעות דרך מחשב, אנחנו משכנעים את עצמנו שבפשע הזה אין נפגעים באמת.
    כמובן שזה בולשיט.
    ולעניינו.
    בלוג אנגלי בשם טרור הפרברים מציע ימבה אלבומים להורדה.
    הרוב מנגזרות ההארד קור\פאנק\מטאל וכולל להקות מוכרות (“מר באנגל”, “אקסטרים”) למוכרות קצת פחות.
    נכון לעכשיו בעמוד הראשי שם יש קישור להורדת “Impact Will Be Felt”, אלבום המחווה המצופה לSick of it all המופתיים.
    לא פחות חשוב זה אוסף הקישורים לבלוגי הורדות אחרים.