“אנחנו דפוקים?”
“למה את מתכוונת?”
“אנחנו בני 34… ”
“אני בן 33”
“…ועדיין לא הבנו את הדבר הבסיסי הזה”
“בסיסי? כמו מה?”
“החיים”.

מתוך
Away we go

ווניה בן ה10 מתבשר על ידי הוריו שהוא למעשה נער יהודי בשם יצחק ושהוריו החליטו להתחיל ולקיים את עול המצוות, בניגוד לדרך שבה חיו עד היום.
הוא עדיין לא מבין את זה, אבל זה חלק מתוכנית גדולה יותר שנרקמה עבורו.

“בפעם הראשונה הבין ווניה שאם עליו נגזר לא ללכת יותר לשיעורי בית הספר, עונשו של אביו חמור יותר
“איבדת את העבודה באוניברסיטה?”,
אבא השתעל קלות, “הסטודנטים שלי יבואו אלי”.
“אם יוכלו למצוא אותך” אמרה אמא. עדיין עם אותו חיוך מוזר על שפתיה.
הם ימצאו אותי! או שלא!, בכה אבא, “אנחנו נאכל, או שלא, אבל אנחנו נביא את ווניה – יצחק- אל מחוץ לארץ הזו כדי שיגדל במקום שהפה הזה שלו, חוסר הכבוד לכל מי שלא עומד בסטנדרטים המעורפלים שלו, היכן שיתיחסו לזה כיצירתיות, או פקחות או רוק’נ’רול”
“רוק’נ’רול זו מוסיקה” אמר ווניה.
פרוקובפייב זו מוסיקה, סטרווינסקי זו מוסיקה, צ’ייקובסקי ובורדין ורימסקי-קוסאקוב ואפילו רחמנינוב זו מוסיקה הם זה מוסיקה.
רוק’נ’רול זה נערים מתחכמים בלי כבוד, אתה זה רוק’נ’רול”

מתוך “מכושפת” של אורסון סקוט קארד.

מצאתי תמונה שלה בפייסבוק
תינוקת בידיים.
הלב שלי התכווץ.
סוג של אינסטינקט של מי שרוצה שדברים תמיד ישארו כמו שהם הרבה אחרי שהם חדלולהתקיים כפי שהיו.
כמו בשיר הזה של דפש מוד שיודע שהתמונה שלה רק עושה לו רע, אבל הוא לא יכול לקרוע את התמונה.
התינוקת שלה קטנה, בלונדינית, יפה.
בדיוק כמוה.
על פי הנוף מסביב היא עדיין שם, בישוב הקהילתי הקטן שלה.
עשר שנים עברו מאז שדיברנו לאחרונה.
כולם ממשיכים הלאה חוץ ממני שעדיין זוכר אותך כמו אז.
אני והיא משוחררים מהצבא, בקשר שהיה קצת מעוות, קשר של משחקי שליטה שבהם אני הייתי המפסיד הקבוע.
אחר כך הבנתי שדברים שקרו איתה חוזרים על עצמם בכל מערכת יחסים שיש לי.
לפחות בכמה שנים שלאחר מכן.
אני חושב שאני כבר מעבר לזה.
הצלחתי לתקן את עצמי.
אני משווה עצמי בין אז להיום.
אני late bloomer איטי במיוחד, ועדיין, אני גודל.
הגוף שלך היה נערי וגמיש, רגליים ארוכות, בטן שטוחה.
ככה היא בתמונות שלך שיש לי.
בזכרון של החושים.
הבחורה הכי יפה שהייתי איתה.
הסקס הכי משעמם.
אני מסתכל שוב על התמונה.
כבר לא נערית, הבטן כבר לא שטוחה.
אולי זו בטן של היריון שני
אני מרגיש טוב יותר עכשיו, כשאני מסתכל על התמונה
היא נראית סתמית.
מישהי שמעולם לא הכרתי. פרצוף אחד מהמיליונים שחלפתי על פניהם מאז.
אני לא מרגיש את הכיווץ הזה בלב.

בבוקר הקשבתי לנירוונה.
in utero
אני לא חוזר לללהקה הזו לעיתים קרובות מדי.
פרל ג’אם, סאונדגרדן, דםסוכרסקסקסמ, לכולם אני מאזין מדי פעם, נהנה.
נירוונה היא פצע פתוח. היא כל מה שיכול היה להיות. של מה שאכן היה לזמן קצר העולם כולו ואני.
הקשבתי לקורט שר ש”I’ve been drawn into your magnet tar pit trap” כשחשבתי על זה שאת לא עונה לאימיילים שלי, שהתקשרתי פעמיים, השארתי הודעה.
בסוף שלחתי הודעה קצרה “היי” וחשבתי שזה הסוף.
אני אמחק את המספר שלה, אני אמחק את המייל שלה אני אמחק אותה. שוב.
המוסיקה מכה ואני נסחף על גל של ויברציות רעות.
כרגע אני שונא אותך.
קורט קוביין מכוסה שכבה עבה של זעם ובלבול אצלי באוזניים ובלב.
אני חושב איך אם נפגש פעם, כששוב תחליטי שאנחנו מדברים, אני אטיח בך הכל ואחר כך חשבתי שבטח אם נפגש פעם, אני אשכח הכל בשניה.
כן, השלמתי עם ההחלטה.
למחוק.
שלחת לי הודעה
“הכלב שלי מת”
שתיים בלילה. את מתקשרת, בוכה, אבל לא מוכנה לספר לי כלום.
והלב שלי נשבר לרסיסים.
אני נכנע. תקבעי את התנאים שלנו.
אני מנסה להרגיע אותך וכל הזמן חושב אם זה סימן טוב שרע לך ואת מתקשרת אלי.
יכול להיות שזה בגלל שאף אחד אחר לא יענה בשעה כזאת ויכול להיות שזה בגלל שעוד יש לנו סיכוי.

בערך מלפני שעה.
יצאתי מהעבודה. חצות.
התקשרתי אליה, אמרתי לה שאני אוהב אותה.
רע לי בלעדיה.
שפכתי הכל, עייף מהעמדת הפנים
אחר כך התעדכנו בנעשה בחיי השני.
יש לה חבר, כבר חצי שנה.
כשחזרתי הביתה שלחתי לה שיר בדואר האלקטרוני שמדבר על התסכול שבלנסות ולגרום למישהו אחר להבין אותך.

“Im not going down on my knees,
Begging you to adore me
Cant you see its misery
And torture for me
When Im misunderstood
Try as hard as you can, Ive tried as hard as I could
To make you see
How important it is for me

Here is a plea
From my heart to you
Nobody knows me
As well as you do
You know how hard it is for me
To shake the disease
That takes hold of my tongue
In situations like these”

אני מרגיש מוטרף, אני הולך לקחת אותה מהחבר שלה.
קודים של התנהגות, כבוד. על הזין שלי הכל.
לא עשיתי שום דבר כזה קודם בחיים.

סיפור שאני אוהב מאוד.
במיוחד את החלק הראשון, כשהגברת הזקנה מנגנת על הפסנתר וזיקיות נאספות לשמוע.

היא גבוהה ודקה, אולי בת שבעים, כסופת-שיער, מטופחת מאוד, לא שחורה ולא לבנה אלא כרום זהוב חיוור, אצילה בת מארטיניק החיה בפורט דה פראנס, אבל מחזיקה גם בדירה בפאריז, אנו יושבים על מירפסת ביתה, בית אוורירי אלגנטי, הנראה כעשוי תחרת עץ: הוא מזכיר לי בתים מסויימים ישנים בניו-אורלינס.
אנו שותים תה מנתה קפוא, מתובל קלות באבסינת.
שלוש זיקיות ירוקות רודפות זו את זו לרוחב המירפסת;אחת עוצרת לרגלי מאדאם, משרבבת חיש-קל את לשונה המפוצלת, ומאדאם מעירה: “זיקיות. יצורים יוצאי-דופן כל כך. איך הן משנות צבע. אדום. צהוב. ורקרק-לימון. ורוד.
תכול. והאם ידוע לך שהן אוהבות מאוד מוסיקה?” היא בוחנת אותי בעיניה
השחורות החדות. “אינך מאמין לי?”
במהלך שעות אחר הצהריים כבר סיפרה לי הרבה דברים מוזרים. איך מתמלא בלילה גנה בעשי-הלילה נפיליים.
שהנהג שלה – דמות אומרת כבוד, שהסיע אותי אל ביתה במרצדס ירוקה כהה – הרעיל את אשתו ונמלט מאי השדים. והיא
תיארה כפר גבוה בהרי הצפון שכל תשביו הם לבקנים: “אנשים קטנים ורודי עיניים ולבנים כגיר. לפעמים רואים אחדים מהם ברחובות פורט דה פראנס”.
“כן, מובן שאני מאמין לך”.
היא מטה את ראשה הכסוף. “לא, אינך מאמין, אבל אני אוכיח זאת לך”.
באמרה כן, היא מפליגה אל תוך הסאלון הקאריבי הקריר שלה, חדר אפלולי שמאווררים סובבים אט אט על תיקרתו, ומתיישבת לפני פסנתר מכוון
היטב. אני נשאר לשבת על המירפסת, אבל אני יכול להסתכל בה, באישה קשישה, מעודנת-טעם והדורה זו, מוצר של תערובת דמים. היא מתחילה לבצע סונאטה של מוצארט.
במשך נגינתה התאספו הזיקיות: תריסר, עוד תריסר, רובן ירוקות, אחדות בצבע השני, אחרות תכולות. הן חצו בריצה את המירפסת וניתרו אל תוך הסלון, קהל רגיש ומשוקע במוסיקה שנוגנה. ואזי לא עוד נוגנה, כי לפתע פתאום קמה המארחת שלי ועמדה ורקעה ברגלה, והזיקיות נפוצו לכל עבר כניצוצות מכוכב מתפוצץ.
עכשיו היא מסתכלת בי בעין בוחנת. “ועכשיו? אמת דיברתי? “בצרפתית.
“אמת לאמיתה, אבל זה נראה מוזר כל כך”.
היא מחייכת. “Alors. האי כולו מוצף מוזרויות. הבית הזה עצמו רדוף. רוחות רפאים רבות גרות כאן. ולא בחשיכה. יש בהן שמופיעות באור צהריים בהיר, מעיזות פנים ככל שתאבה. חצופות”.
“זה נפוץ גם בהאיטי. רוחות רפאים שם משוטטות לעיתים קרובות בראש
חוצות באור יום. פעם ראיתי עדת רפאים עובדת בשדה ליד פטיונוויל. הם אספו חיפושיות מעל צמחי קפה”.

“הם יושבים בשקט מתוח באולם הקטן, חריקות מהוסות, של כסאות לא נוחים מהדהדות בין מילים החוזרות על עצמן.
שעת ערב מאוחרת מחלחלת בעד החלונות הרחבים הסמוכים לתקרה, והאנשים היושבים סביב מרוכזים בעצמם או בבימה הנמוכה מולה מסודרים הכסאות.
חלקם עדיין במעילים וכפפות.החדר עדיין קר.
ריחות מרוחקים של אוכל מוזמן מרחפים בעד המסדרון הארוך.
אני קם וניגש אל הבימה בצעדים מדודים, מתבונן במסך האפל מאחוריה.
בעודי נמנע מכל קשר עין עם הנשים והגברים מסביב, אני עולה את שתי המדרגות הארוכות, עוצר לרגע ובוחן את רצפת העץ הישנה.
החוט החשמלי הנח עליה שחור ומבריק (מתפתל ומתנער לרגע בעודי מנמיך את מעמד המיקרופון בהמהום אלקטרוני עמוק) חוזר למנוחתו.
עכשיו אני מסתובב ופונה אליהם במבט מושהה מתמשך, בחלק הקבוע של הטקס.
“שמי ג’ק ואני – הייתי – כותב.לא כתבתי כבר ארבע שנים, שבעה חודשים ויומיים”.
שתיקה, כנהוג אחרי המשפט הזה, לפני מחיאות הכפיים הקצרות.
מוזר עד כמה המחווה השגרתית הזאת מסוגלת לעזור, לפעמים.
“אני עדיין קורא, מעט.בעיקר כשאנשים מהתקופה ההיא, כשכתבתי, נתקלים בי במקרה, נותנים לי ספרים וטוענים שהם שלי.
אני מנסה לסרב בנימוס.לפעמים הם מתעקשים.
בדרך כלל אני מניח את הספרים האלה בעליית הגג מעל האמבטיה.
אבל כבר קרה ששכחתי אותם על השולחן בסלון או שלא הוצאתי אותם מהתיק – וכשמתחילה הקריאה היא ממשיכה עד שהספר נגמר, ולא השתיה או העישון מצליחים לעכב.
אני מנסה לצאת יותר מהבית, ללכת לסרטים, להצגות שניות, להקרנות חצות, לברים – לפני ואחרי – לתערוכות חדשות ופתיחות של גלריות, לכל המקומות האלה שאת היודע שלא תתקל באנשים עם ספרים.אולי רק קטלוגים ומגזינים אופנתיים, שלא מהווים סיכון מבחינתי.כבר לא.
אני משתדל להתרחק ממוזיאונים ומבניינים עם ספריות, ובכל מקרה, להסתובב שם רק אחרי הסגירה.
כך גם לגבי רחובות פינתיים קטנים עם חנויות משומשות.
קל יותר להתמודד עם הפיתוי כשאין מניע ברור, כשאין מאיץ לתשוקה.
ואני עדיין מרגיש אותה – קטנה בכל יום, מאבדת צורה וצבע והופכת לזכרון עמום של צורה, לצל מטושטש של אור לא ממוקד – הולכת בחיוורון ונעלמת באפרוריות של כל הדברים סביב. מרחפת בתוכי כמו רעש סטאטי של נשימה.
ככל שתקרא יותר, גדול יותר הסיכון שתכתוב משהו בעצמך.
משהו משמעותי.
משהו טוב.בייחוד אם כבר עשית את זה בעבר, אם אתה מקרה גבולי.
כולם כבר יודעים שאין גמילה אמיתית וששום דבר לא עובד עד הסוף, רק הימנעות.
כמו שאין התנתקות מוחלטת, רק זמנית.
וכל יום שעובר אתה חייב לשטוף את המוח שלך מכל הרעיונות המעוקרים והמילים הריקות, או לפחות להעביר עליו סמרטוט…”