כשכבר היה בדלפק לשלם, המוכרת הציעה שיעיף מבט על המדף של המבצעים.
מגיע לו ספר אחד בהנחה.
העין והיד נשלחו מעצמן אל ספר עם עטיפה שהיתה עיבוד מחודש לכוכבים של ואן גוך.
גב הספר, שורה ראשונה, על סיפור אהבה בלתי נשכח, מהסוג ששובר את הלב, שורה וחצי שהספיק לקרוא וכבר הרגיש איך הוא קופא מבפנים, שהלב שלו, בהעדר תיאור טוב או מקורי יותר, נלפת באגרוף ברזל.
מזה זמן מה שהוא מחסל בשיטתיות כל מחשבה על ענייני הלב, על הבדידות, הרגשת המאוחר מדי.
הוא לא מכיר דרך אחרת להמשיך ולתפקד.
אבל ברגעים מסוימים, הוא נתפס לא מוכן, מול מילים כמו אהבה ולב שבור.
בלי להסגיר רמז מכל זה, בפנים קפואות, הוא שילם והמשיך לדרכו.

החורף האחרון היה ארוך, הוא היה קר מדי לרובנו, הוא היה חורף שכאן לא רגילים אליו, לא בשנים האחרונות.
רוב האנשים התלוננו שהם רוצים שיבוא כבר הקיץ.
אני לא. רציתי רק שיימשך.
אני תמיד זוכר כמה אני לא אוהב את הקיץ, להזיע, להרגיש מותש בכל צעד.
הקיץ שהגיע היה ההיפוך המוחלט של החורף שעברנו, החום היה לוהט באופן הפוך לקור חודר העצמות שכבר נשכח.
עכשיו שוב חלופי עונות.
האוויר קר יותר, מחשיך מוקדם.
יש איזשהי מלנכוליה באוויר ופתאום יש מחשבות על לאוורר את הדיסקים של ניק דרייק.
זה חלק מטקסי החורף שלי.
אבל לא בא לי.
אני רוצה עוד קצת מהחום הזה.
התחלתי ללכת לים בחודשים האחרונים, להנות מתחושת החול והחום על העור.
כבר שנים שלא הרגשתי את התחושה הזאת, גם לא כשגרתי בבת גלים, בבית שהיה הכי קרוב לים שאפשר.
הייתי הולך לחוף מדי פעם, אבל זה היה ללכת כי אני כבר כאן, וזה הדבר ההגיוני לעשות. סוג של וי לסמן.
לא אותה תחושת בריחה ושכחה שפתאום הפכה לנעימה כל כך.
פתאום באמצע החיים הפכתי לאיש של קיץ.
החום המתיש וכל מה שמסביב היו תרופה לשברון לב.
לשכוח איך הלב שלי התרסק לאלפי חתיכות.
וכמה שזה עזר, לא לחשוב עליה.
עכשיו נהיה סתיו, בראש יש פסקול ניק דרייקי, אני לא יודע איך לברוח.
אני רק יודע שאני רוצה שמש חזקה שלא תיתן לחשוב על שום דבר אחר.

וורן אליס כתב הקדמה מרשימה מאוד לChannel Zero של בריאן ווד.
אם המשפט הזה נשמע כמו משהו שאמר אחד שיודע, אז לא.
לא היה לי שמץ של מושג מי זה וורן אליס מההקדמה.
הכרתי אחד אחר, וורן אליס של ההרכב הזה ועוד כמה דברים טובים, אבל איכשהו תארתי לעצמי שזה לא אותו אחד שכתב את ההקדמה למה שאני מחזיק בידיים.
בריאן ווד היה מוכר לי עוד פחות.
שוטטתי בת”א, שלוש אחיינים עימי בטיול השנתי לעיר הגדולה, ונכנסו ל קומיקס וירקות.
אני לא חובב קומיקס\אנימה\מנגה\רומנים גרפיים.
ועדיין, פה ושם אני דוגם דברים, חושב אולי הפעם אני אמצא את מה שיעיף אותי.
אז לקחתי לידיים את החוברת הזו שמאגדת את כל מה שפורסם בסדרת Channel zero והבנתי שנפלתי על משהו טוב.
דמות ראשית שמשתמשת בשליטה שלה במדיה, במחשבים, רשתות תקשורת, כדי לחתור תחת תאגידים\ארגונים\שלטון, בעולם שהוא גרסא לא מאוד רחוקה מהעולם שלנו היום.
מה שהיום, במידה מסוימת, עושה מוח הכוורת של Anonymous, כמו גם קבוצות ויחידים אחרים רבים שאולי ניתן לאגד בעזרת המושג האקטביזם.
הרי כולנו אוהבים לקרוא על דמויות שחולקות איתנו אידיאולוגיות או דרך חיים מסוימת (או התיימרות לדרך חיים מסוימת)
אז לגבי ההקדמה של וורן אליס, שגיליתי שהוא יוצר קומיקס ידוע מאוד (מאוד!).
כך זה מתחיל:

“Pop culture rolled over and died some time ago. Some people actually think Marilyn Manson is scary, that Kurt Cobain had something to do with rebellion, that Bret Easton Ellis is a dangerous writer, that it’s a good thing that you can buy McDonald’s in Prague, that movies are somehow relevant to our lives.

Television is our stage and our anaesthetic. Real life happens on television in preference to our homes and streets. People resolve their relationships on freakshow chatshows instead of in living rooms or beds or even goddamn bars.

And it spreads. Rupert Murdoch beams his shit into Asia, English children are taught that Z is pronounced Zee by goddamn Barney, and all of a sudden, world cultures become the Monoculture, the same conversation, the same clothes, the same show. All tuned to Channel Zero.

And, all over the world, one by one, we quit fighting it. We sit and we put the book we’re reading down and laugh at the arseholes on Jerry Springer, snigger at Matthew Perry, get our news managed for us by CNN, and suddenly we’re like all the rest. We’re in cultural lockstep, taking holidays in other people’s misery, asking for our stinking badges, dead heads nodding over phosphordot fixes.

Someone’s remembered what comics are for.

In goddamn America, of all places.

Meet Brian Wood.

Over here in comics, things are different, you see. Sometimes we’re an outlaw medium. Sometimes we’re just the preferred tiny place for neurotics and losers to gibber in. Either way, we’re an outside art, a fringe medium watched by no-one but the more voracious cultural commentators and the aficionados. We don’t have huge corporations trembling at our every movement, because we make no money compared to the other visual narrative media. That vast commercial pressure isn’t brought to bear on comics. Which means, often, that we can say what we want without rich men’s scissors attacking our work until it’s safe for little Tommy in Dogshit, Nebraska. I hate little Tommy in Dogshit, Nebraska. I want to kill little Tommy in Dogshit, Nebraska. And so does Brian Wood.

Brian Wood remembers how to be angry. He remembers how to wake up in the morning and look out at this plastic MTV-soundtracked world we’ve agreed to exist in and get pissed off with it…

-Warren Ellis”

הגרסא המלאה כאן.

היה לי קצת זמן פנוי היום.
בעצם,
היו הרבה דברים אחרים שהייתי צריך לעשות והחלטתי שלא והתרגום של זה הוא “זמן פנוי”.
עם הזמן הפנוי הזה החלטתי שחלק מהספרים עוברים למחסן או למרפסת כמו אצל הדוורית מהמשרד בדלת הסמוכה.
אז שמתי כמה בארגז כדי להעביר.
חלק חזרו מיד למדף כי הם חשובים לי ואולי אני ארצה להעיף מבט בקטע כזה או אחר, ובקיצור, היה לי קשה להפרד סתם ככה ללא מטרה חשובה באמת.
חלק אחר ודי גדול, גיליתי שלא קראתי בכלל.
תמיד קניתי ספרים בקצב מהיר יותר משקראתי.
בסוף, ידעתי, אני אגיע לכולם.
אבל כאן זה משהו אחר.
מצאתי ספרים שאפילו לא זכרתי שקניתי, שלא זכרתי למה קניתי.
וההצטברות הזו באה מזה שאני כבר כמעט ולא קורא.
אלא אם כן מדובר בספרים טכנים.
וזה כמעט כל מה שאני קורא בתקופות שכאלו.
ס’ אמרה פעם שהסיבה שאני קורא ספרים כאלה היא בגלל שהם לא דורשים השקעה רגשית וכמו 99% מהפעמים, היא יודעת על מה היא מדברת.
לפני שהיא עברה לדרום הרחוק (ולא, זו לא קלישאה, המקום הזה הוא מה שמופיע במילון תחת המילה “רחוק מאוד”) עברנו תקופה נחמדה עם מנהג כזה שבכל ביקור אני מביא עימי כמה ספרים.
לקרוא זה כיף.
לחלוק ספר טוב עם אדם אהוב, כיף לא פחות.
לא מעט פעמים, בסיום ספר, אחרי שהייתי קובע עם עצמי את דעתי על הספר, השאלה הבאה היתה האם ס’ תרצה לקרוא.
לפעמים גם תוך כדי.
למשל “המשרד למקרים מיוחדים” של נתן אנגלנדר.
התחלתי לקרוא בשקיקה.
ספר נהדר.
כתוב בצורה וירטאוזית, הברקות מפה ועד להודעה חדשה.
הספר הזה בטוח מגיע לס’ אמרתי לעצמי, אני חושב שהיא תאהב אותו מאוד.
ואז היא עברה לרחוק מאוד ואני עוד באמצע הספר.
איכשהו, לא חזרתי לספר הזה שאני מתבונן בו מדי יום ולא ממשיך לקרוא.

כשברדיו מתנגן שיר ששמעתי אולי מיליון פעם. אם לא יותר, אבל אף פעם לא ממש הקשבתי למילים שלו, ואז שורה אחת, איך מה שבאמת מרגיז, זה שהוא לא שם לב.
ופתאום אני כל כך אוהב את השיר הזה.
אני לוקח את השורה אלי.
כאילו עלי.
כי גם בי זה מה שפוגע,
שהיא לא שמה לב.

זה קטע אחד כזה ופתאום כל העייפות וכל הדאגות עפות מהחלון.

מחר, שזה בעצם כבר היום, אני שוב בא לבקר.
יום שישי של שחמט ופתיתים (בתקווה).
אני בוחר איזה ספרים להביא לך.
אליס מונרו, ומירנדה ג’ולי, ופרננדו פסואה, ואחד מייקל שייבון עם עטיפה מכוערת.
אני כל כך מקווה שתאהבי אותם
אני צריך ללכת לישון כבר כי זו דרך ארוכה אליך ודרך ארוכה חזרה ויום שישי זה יום קצר, אבל אני קורא קצת מכל ספר, קשה לי להפסיק, וקצת בא לי להשאיר אותם אצלי כי הם ספרים באמת נהדרים בעיני.
ספרים שגורמים לי לאהוב ספרים.
אני לא אתן לך שום דבר שאני חושב שהוא פחות מהכי טוב שאני יכול לתת.
אבל מלבד הדחף לשמור לי את הספרים האלה, קיים דחף נגדי, של לפנות את המדפים לספרים שעדיין לא קראתי, ומה שכנראה באמת קובע, זו עוד הרגשה חזקה מאוד של נורא רוצה לחלוק את הספרים האלה שאני כל כך אוהב עם מישהי שאני מאוד אוהב.

שלוש לפנות בוקר ומה יותר דחוף מלעבור על הסימניות שלי בdel.icio.us, סתם ככה.
סוג של מסע במנהרת הזמן לראות מה חשבתי שמעניין לקרוא ברשת לפני חמש שנים בערך.
וככה, בין כל הלינקים מצאתי, שוב, את אליזבת קוטון
זמרת פולק אמריקאית, לא מאוד מוכרת, בטח שלא ביחס למוסקאים גברים של אותה תקופה.
אולי בגלל שהיא היתה יותר פולק מבלוז, אולי בגלל שהיתה אישה שמנגנת על גיטרה בצורה וירטואוזית, אולי בגלל שהיתה גם זה וגם שחורה.
אולי בגלל שבעצם אף אחד לא שמע עליה או אותה עד שהגיעה לגיל 60 (נולדה בשנות ה90 של המאה ה19)
כל אחד מאלה הפך אותה לחריגה.
הסיפור שלה כולל בעיקר נישואים ולידה בגיל צעיר, התרחקות ממוסיקה לכמה עשורים טובים ואז התחלה חדשה בגיל 60, לא פחות,כאשר באה לעבוד כעוזרת בית אצל משפחה של זמרי פולק בשם סיגר (פיט סיגר הוא בן המשפחה הידוע יותר),
שגילו מחדש את הכשרון שלה.
אב המשפחה, מייק סיגר, היה זה שהקליט אותה לראשונה בחייה.
למעשה, היא לא ניגנה מעל 40 שנה עד שהגיעה לבית המשפחה, והיא התחילה ללמד עצמה מאפס בעצם.
השיר היותר ידוע שלה הוא Freight Train הוא משהו שכתבה בגיל 11!

הדבר שאני הכי אוהב בroots הוא זה שהם יודעים מאיפה הם באו, מוסיקלית.
הם לא מרגישים שהם גדולים מדי לתת כבוד למי שהם למדו ממנו, ולא מתיימרים להיות אלו שהמציאו את הגלגל.
השילוב של ההשפעות האלה עם הכשרון של חברי להקה, מביא בעיקר דברים טובים.
הדבר האחרון הוא wake up
אלבום של גרסאות כיסוי ביחד עם הפסנתרן ג’ון לג’נד כאשר השירים שזוכים לביצוע מחדש הם שירי מחאה משנות ה60 וה70.
ומה שקורה לחובבי מוסיקה כמוני, זה צורך ללכת ולחפש את המקור.
מזה מתחילה היכרות עם עוד המון מוסיקה שלא הייתי מכיר בלי הרוטס (והפפרס, לצורך העניין, שגם הם בראש מאד דומה)
בגלל זה הם להקה כזו גדולה בעיני, כי אפשר להקשיב להם בלי ציפיות, לשפוט אותם לפי מה שמתנגן באוזניים ועדיין לזכות בחוויה מוסיקלית, ואפשר לזרום איתם אל ההיסטוריה ולגלות עולם חדש לחקור, ולהיות פנאט של מוסיקה, בהחלט מרגש לפעמים כמו לגלות ארץ חדשה.
השיר שאני הכי אוהב כרגע, מתוך האלבום הזה, הוא
compared to what.
שיר ג’אז של הספתרן לס מקאן ונגן הסקסופון אדי האריס.
בינתיים הצלחתי לגלות דברים חדשים של שני אלה, או לפחות חדשים עבורי, אבל עדיין מוקדם מכדי לכתוב על זה.

מקור

שווה כמו המקור.