ארכיון פוסטים מאת: M

מקבץ מוסיקלי

(14 בינואר 2006 @ 11:18)

0) אני כל הזמן אומר לאנשים שאני לא שומע יותר מוסיקה.
מאז שאני שומע מוסיקה קלאסית בצורה אינטנסיבית, כל השאר נדחקו לצד.
אני צריך ללמוד להמנע מהצהרות גורפות כאלה.
אני כן שומע מוסיקה, לפעמים.
פני ליין (הדמות בסרט ”כמעט מפורסמים”) אומרת לנער שאיתה שהמוסיקה היא החברה הכי טובה שלה ואם היא בודדה, היא יכולה ללכת לחנות התקליטים הקרובה ולבקר את החברים הכי טובים שלה.

1)בשבוע האחרון שמעתי הרבה את Biohazard.
בשנות ה90 הם הובילו, יחד עם Rage against the machine את הלהקות שערבבו השפעות של היפ-הופ ומטאל.
הרבה לפני שלהקות כמו Limp Bizkit הפכו את הסגנון לבדיחה.
בניגוד לרייג‘ שהיו מאוד פוליטיים אך עדיין התחבבו על הקהל בזכות הגרוב, Biohazard היו קצת יותר קשים על האוזן.
פוליטיים לא פחות, הם עסקו בנושאים הרבה יותר מקומיים.
כמו החיים בברוקלין.
הפחד של ללכת חמישה רחובות עד לרכבת התחתית, הסמים, הנשק.
לא לחינם התקליט המצליח הראשון שלהם נקרא urban discipline.
הלהקה הזו הונהגה על ידי אוון סיינפלד שיודע כמה דברים על חיי רחוב ופשע.
הוא בילה כמה שנים בכלא בגלל סחר בסמים.
נדמה לי שהוא גם היה מכור, אבל אני לא בטוח בזה.
הוא סיפר פעם בראיון שכתאריך יום הולדת הוא מציין את יום השחרור שלו מהכלא.
לאוון סיינפלד יש שם נוסף, יהודי יותר, שהוענק לו בלידה.
”חיים בן-דוד“ או משהו דומה.
אבל מלבד מגן דוד גדול שהיה מקועקע סביב הטבור שלו פעם, אני לא חושב שהוא מאוד קשור ליהדות.
נזכרתי בו ובלהקה שלו בגלל השידורים החוזרים של ”אוז”.
כמעט ולא צפיתי בסדרה כששודרה, ועכשיו שהיא משודרת על בסיס יומי, אני משלים פערים.
אוון משחק שם את אחד האסירים, ”ג’אז הויט”.
זו בעצם הסיבה שחזרתי לשמוע את ביוהאזארד השבוע.

2) באחד הפרקים ב ”אוז“ לאחרונה היה פרק מחזמר.
כלומר, הדמויות מביעות עצמן בשירה.
לא שירים מקוריים.
אחת הדמויות, נדמה לי שזה היה הכומר האסייתי ריי מוקאדה (אני חושב שזה השם הנכון) שר את Leather של טורי איימוס.
”Look I‘m standing naked before you
Don‘t you want more then my sex
I can scream as loud as your last one
But I can‘t claim innocence“

3)בתחנת 88fm יש קונספט שנקרא ”לילה של אלבומים”.
הרעיון פשוט.
לנגן אלבום שלם ולא רק שיר אחד או שניים מתוכו.
השבוע שידרו את החדש של קייט בוש.
די נחמד למען האמת, אבל לא מסעיר.
לפחות לא משמיעה אחת שטחית.
בעיקר חשבתי כמה זה נכון שפעם דיברו על קייט בוש ועל טורי איימוס בנשימה אחת.
יש להן קול מאוד דומה.
כשקייט מגיעה ל”גבוהים”, אם לא הייתי יודע יותר טוב, הייתי נשבע שזו טורי.
בגלל השיר ב”אוז“ ובגלל המחשבות על טורי בזמן ששמעתי את קייט בוש, חלמתי שאני פוגש את טורי ומבקש ממנה לעזוב את בעלה ולהתחתן איתי.
היא הסכימה:)
תמיד הייתי כל-כך מאוהב בה.
עם המילים המרגשות שלה והאקסצנטריות והעור הלבן והשיער האדמוני.
ובגלל שהיא טורי.
תמיד הרגשתי שאם יש אדם אחד בעולם שיכול להבין אותי, לאהוב אותי כמו שאני, זו היא.

4)ביל ווית’רס מגיע לסוף וחוזר להתחלה במערכת הסטריאו המאולתרת למחצה שלי.
כבר כמה שעות.
אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בו.
לפני עשור וחצי בערך.
ראיתי קליפ לשיר Ain‘t no sunshine.
השיר עצמו היה יפהפה.
אבל יותר מהשיר, הזמר תפס את תשומת ליבי.
זהיתי איזו תכונה מסוימת.
שקט בתוך הסערה.
שלוות נפש.
הוא ניגן על הגיטרה שלו, עיניים עצומות למחצה, שר ברכות.
השם שלו לא אומר הרבה להרבה, אבל כולם מכירים את השירים שלו.
לפחות שניים או שלושה מהם.
לפעמים השירים שלו הם קיטש מחריד.
אבל כשהם לא…
בשיר Grandma’s hands הוא שר על סבתא שלו שמוחאת כפיים בקצב של המוסיקה בכנסייה.
השיר עצמו הוא בקצב כזה.
של מחיאות כפיים.
של גוספל.
לפני כמה שנים dr. dre עשה שימוש נהדר בשיר הזה כסימפול לשיר no diggity של Black street.
בSoul Shadows הוא שר על ”ג’לי רול מורטון“ ולואיס ארמסטורנג וקולטריין בבוקר אחד בסאן-פרנסיסקו.
Standing by the window as the fog rolls in
I swear I can hear a far-off music
Jelly Roll is playing down in Storyville
Satchmo’s wailing somewhere in Chicago

Coltrane reaching for the noteshis mind can hear
They remain a part of all that I know
Left a sound of their souls in the air
I can hear it out there
And I know

הוא שר הרבה על אהבה.
”אנחנו מחפשים אהבה, אין זמן לדמעות…“ הוא אומר באחד השירים.
כאילו אהבה ומלחמה חד-הם.
בשיר אחר הוא שר על זה שלכולנו יש צער וכאב בחיים, אבל אם אנחנו חכמים, אנחנו נדע שתמיד יש לנו את המחר.
בשורה אחרת בשיר אחר הוא שר ”אני לא יכול להמשיך להתסכל על הבדידות ולכנות אותה ’חופש’”.
בדרך מוזרה, האיש הזה שנולד בעיירת כורים מערב ווירג’יניה, עושה לי טוב על הנשמה.
מוסיקה.
מה אני עוד יכול להגיד?
עכשיו אני הולך למיטה, לקרוא קצת.
”עזוב אותך מיוגה“ של ג’ף דייר.
אני מצפה ללא פחות מהקודם שלו.

שבת בבוקר

(14 בינואר 2006 @ 9:24)

עוד בוקר שבת חופשי.
לפעמים חולפים חודשים בין אחת כזאת לשניה.
והנה פעמיים תוך חודש.
ועוד אחת בעוד שבועיים.
אני חייב להמשיך לעבוד עד סוף החודש.
כמה נפלא וכמה עצוב שיום שבת בלי עבודה הפך לכזה מצרך נדיר.
פעם נהגתי לשמור שבת.
לא במובן הדתי אלא בדרך פרטית משלי.
לא פתחתי טלוויזיה בשבת.
לא מחשב.
את הטלפון הייתי מנתק מהתקע, את הסלולרי הייתי מכבה.
רק מוסיקה וספרים.
זה השתנה כשהכרתי מישהי באינטרנט.
אז התחלתי לגלוש גם בשישבת.
אחר כך התחלתי להחליק גם בדברים אחרים.
עכשיו שבת זה סך הכל עוד יום.
אבל לפעמים אני נופל על שבת כזאת, חופשית, בלי כלום לעשות חוץ מלקרוא ולשמוע מוסיקה.
ברגע זה ממש מתנגן lovely day של ביל ווית’רס ברקע.
רציתי לכתוב על המוסיקה שלו ועל מה ששמעתי השבוע.
אני תיכף מתחיל.

יומני היקר

(29 בדצמבר 2005 @ 4:34)

התעוררתי ביום שלישי, בסביבות 12:00 בצהריים.
משמרת צהריים מ16:00 עד 00:00 (תחילת יום רביעי).
בלילה (רביעי) ישנתי בין 02:00 ל04:30 בערך.
לא שינה רצופה.
06:00 בבוקר (רביעי) מתחילה משמרת בוקר.
הערב (רביעי) ישנתי בין 18:30 ל20:30.
לא שינה רצופה.
קצת לפני שהלכתי לישון איבדתי עשתונות, כמו שקורה לי בימים ארוכים בלי שינה.
התקשרו להודיע לי משהו מהעבודה.
משהו זניח לחלוטין.
כעסתי.
התפטרתי.
אני עוד אצטרך להתמודד עם זה מולם.
אני מנסה להזכר מה זה היה שהודיעו לי אבל אני זוכר רק במעורפל.
עכשיו חמישי בבוקר.
לא מצליח להרדם.
לא עייף אפילו.
פחות מחמש שעות שינה מאז יום שלישי.
לא מצליח להרדם.
אני חושב שאני שמח.

ביער ביער…

(26 בדצמבר 2005 @ 3:02)

איזה צליל עושה עץ שנופל ביער?
זה בכלל משנה? למה זה משנה?
אבל זו השאלה שאני חושב עליה עכשיו.
בערך.
אם אני נגן הבס הטוב ביותר בעולם.
האם זה שווה משהו אם אני מנגן רק לעצמי?

מציצן

(21 בדצמבר 2005 @ 2:03)

מצאתי אותה דרך חיפוש התמונות של גוגל.
המילה Solfege.
משם נכנסתי לתיקיה שהוקצתה לה על השרת של האוניברסיטה שבה היא לומדת.
מצאתי את התמונות שלה.
לא משהו חודרני מדי.
אבל עדיין, לא יכול שלא לחוש כמציצן.
כמו בשיר ההוא של ניק קייב.
”אליס מתעוררת,
זה בוקר.
היא מפהקת כשהיא פוסעת לאורך החדר,
שיערה נופל על שדיה,
היא ערומה וזה חודש יוני.

אני עומד ליד החלון,
אני תוהה אם היא יודעת שאני יכול לראות”.

אליס, שהוא שר עליה,
היא בדימיונו נסיכה שבויה.
אני מביט בפליאה בתמונות של הנערה הזאת.
מנסה לדמיין את החיים שלה.
חיים של לימודים במקום עם מדשאות ענק ירוקות, בניינים עתיקים ואוויר נקי.
אנשים שלא צועקים לתוך הסלולרי שלהם כשהם יושבים לידך באוטובוס.
חיים של נגינה בצ’לו ושל צחוק.
שם פרטי מתחיל ב’ל‘ שם משפחה ’קמפבל’.
זה כל מה שאני יודע עליה.
בסופו של דבר היא לא בנתה לעצמה עמוד אינטרנט, ולי נותר לנסות לנחש את חייה דרך התמונות.
היא אוהבת מוסיקה.
היא מנגנת על שני כלי נגינה שונים לפחות.
צ’לו וטרומבון.
בשתי תמונות היא מופיעה ביחד עם נגנית פסנתר.
נדמה לי שזו הופעה.
היא לא נראית מרוכזת.
היא אוהבת עוגות.
המון תמונות של עוגות.
היא משתמש בתווים כתחתית לצלחת עוגיות.
יש לה חבר.
בתמונה אחת היא רוקדת.
”סווינג“ זו כותרת התמונה ואולי זה גם הריקוד.
היא נראית גמלונית משהו כשהיא רוקדת.
יש לה משקפיים עבות והיא אוהבת לצחוק.

מלכת הכיתה

(14 בדצמבר 2005 @ 20:27)

אני וניב טיילנו אתמול בקריון.
היא סיפרה לי על חברה שלה.
היא מלכת הכיתה, אבל ”היא לא רוצה להיות מלכת הכיתה”.
ניב מספרת לי שכל הילדים מקנאים בה שהיא החברה של מלכת הכיתה.
שאלתי אותה אם היא שמחה שכולם מקנאים בה והיא אמרה שכן.
זה גרם לי לעצבות מסוימת.
זה לא נראה לי בסדר שהיא שמחה בגלל שמקנאים בה.
אבל לא ידעתי איך להסביר את זה לילדה בת שמונה.
כשהייתי קצת יותר מבוגר ממנה הייתי החבר הכי טוב של מלך הכיתה.
מתישהו הבנתי שאני לא כל כך אוהב את זה.
הוא היה ילד גדול וחזק מבחינה פיזית והוא נהג להתעלל בחלשים ממנו.
יותר מילולית מאשר פיזית.
אמרתי לו פעם שאני לא רוצה להיות חבר שלו.
כבר אז היה לי כנראה מצפון אובר-מפותח ופחות מדי שכל בשביל לאזן.
עד סוף היסודי הוחרמתי על ידי המלך ונתיניו.
לא נורא הפריע לי, פחות חברים זה יותר זמן לקרוא ספרים, נכון?
כשפגשתי אותו לפני מספר שנים, הוא סיפר לי שהוא סובל מפלאשבקים בגלל כל הסמים שהוא השתמש בהם.
זהו.

על ספרות ומוסיקה

(4 בדצמבר 2005 @ 15:07)

”…סופרים מסוימים, כמאן או האקסליי, כתבו קטעים, ואף פרקים בלתי נשכחים, על בעיות מוסיקליות.
עם זאת, מרבית הסופרים, ואנשי העט בכלל, נוטים לבוא במבוכה כל אימת שהם פותחים פיהם על מנת לדבר על מוסיקה.
והם עושים זאת לעיתים קרובות.
נראה, שהמוחות הספרותיים הוקסמו, לא ברור מאיזו סיבה, מהמינוח המוסיקלי – אולי משום שהאבסטרקטיות המוחלטת שבו מעוררת בהם רטט של כבוד.
אין דבר שונה יותר מהמוח הספרותי האופייני, על תפיסת המושגים המילולית שלו, מאשר המוח המוסקלי נטול האובייקטיביות, על נטיתו להתרכז בצורות, קוים, ותרכובות צליליות.
ודבר זה מקסים את הסופר- ואף מעורר בו קנאה קלה, כפי שגיליתי – וכך הוא מגיע לשימושבאמצעי זר ומוזר זה.
כתוצאה מכך, בהגיעו אל הmot joste המשלה, הוא נאחז לרוב במילים כגליסנדו או קרשנדו על מנת להביע (ובדרך כלל מתוך טעות) – את כוונתו – אך ורק משום שהמילה המוסיקלית היא כה משלה, יתר על כן, היא כה יפה!
מה רב החן והקסם שבמילים איטלקיות אלו! סקרצו. ויואצ’ה. אנדנטינו. קרשנדו.

… סטיה זו מכוונת רק להראות בדרך אגב את נדירות השפה המוסקילית בעל רמה אינטילגנטית, אפילו בין סופרים ממדרגה ראשונה.
ההאקסלים והמאניםבעולם הם מעטים ומפוזרים.
תאורו של האקסליי לפרק מתוך אופוס 132 של בטהובן בספר פונקט קונטפונקט הוא בלתי נשכח, וכן הקטע על החמישיה של מוצארט בספרו ”מספוא מוזר”.
מאן כתב על מוסיקה קטעים אחדים עוצרי נשימה בספריו ”הר הקסמים“ ו”דוקטור פאוטסוס”.
ובהשפעת אנשים כאלה – המסוגלים לעיתים לעורר במילים תכונות של קטע מוסקלי או מושג כלשהו מהעצמה או מהדחף שבו, בהשפעתם מתעודדים אנו, המוסיקאים, להמשיך בנסיונות הפרשנות, בתקוה, שנוכל, ולו רק פה ושם, לזרוק כתם אור על סבך איום זה, הקרוי משמעות מוסיקלית”.

(ליאונרד ברנשטיין, ’חדוות המוסיקה’)

”גרייס היתה נחושה בדעתה לתת לארנסט שיעורי נגינה בצ’לו ולצרפו לתזמורת הקאמרי של המשפחה, ותביעתה זו היתה עוד מקור למחלוקת.
המינגווי היה סבור שאין הוא מוכשר כלל לנגן על הכלי הזה, וגם אם ינגן עוד 100 שנה, צ’לן לא יהיה.
לטענתו הוציאה אותו גרייס מבית-הספר לשנה אחת כדי שילמד נגינה, ואולם מרסלין הכחישה את הדבר וציינה שארנסט אומנם לא ניגן כקזאלס, אבל השתוקק להצליח ואף קנה לו מידה מסוימת של יכולת, ומתוך חיבתו למוסיקה ניגן בתזמורת בית-הספר התיכון עד שנת לימודיו האחרונה. (לאמיתו של דבר, מרסלין היא שהושארה בבית שנה אחת כדי ששני הילדים ילמדו יחד ויסיימו יחד את לימודיהם באותו הזמן.
מטבע הדברים התגעגעה מרסלין לחבריה והתנגדה להחלטה זו של אימה).
בן כיתה אחר נזכר שפעם אחת, ברגע של חימה, ”קרע ארנסט בכוונה תחילה מיתר אחד בצ’לו שלו, כדי לחולל מהומה”.
ואולם, אפילו המינגווי עצמו הודה שלימודי טכניקת הגינה הם בבחינת הכנה טובה לסופר, והשתמש בידע הזה כשיצר את מבנה הקונטרפונקט המדויק של למי צלצלו הפעמונים .

(ג’פרי מיירס, ’המינגווי’)

“כל שיש לי הוא גיטרה אדומה, שלושה אקורדים, והאמת”

(27 בנובמבר 2005 @ 1:36)
הציטוט בכותרת הוא מ-all along the watch tower של דילן. נזכרתי בו הערב בעקבות שיחה שיתה לי עם אופיר. שותף לג’ם סשנים ואחד מחבורת החברים הדי מצומצמת שלי. דיברנו על פוליטיזציה של מוסיקת רוק. הדיון היה משעמם בעיני. את כל שיחות הבס-גיטרה-תופים ומקומם ביקום שלי כבר סיימתי ממזמן. בכל אופן, אופיר נגד השילוב. בשלב מסוים הוא הצביע על הבאנג שלו ואמר ”זה, והגיטרה, זה כל מה שאני צריך בחיים”. בעיני מדובר בסוג של הצהרה פוליטית חזקה. אופיר פשוט לא מבין את זה. נ.ב לסקרנים. אופיר צריך, אני לא. אפילו לא ברמות א-לה ביל ”לא שאפתי“ קלינטון. למרות שאני לא אעמיד פני תמים שניחוח עשב חריף\מתוק לא חצה את סף קנה הוושט שלו מעולם. i got the straight edge !