דברים שעשיתי בסופשבוע.

1.שמעתי המון את The Smashing Pumpkins.
במקביל קראתי את היומן שבילי קורגן כותב באתר שלו.
יומן הרשת שלו שונה מהתבנית המוכרת בכך שהוא לא מתעד את היום-יום שלו.
היומן שלו מתעד שנים מסוימות בחייו, מאז הילדות.
כל פרק מוקדש לשנה אחת.
הוא כותב באותה רגישות שבה הוא כותב את שיריו.
אני נזכר עכשיו בעיקר באלבום אחד, קצת שונה ממה שרוב האנשים חושבים עליו כשהם נזכרים בפמפקינס.
זה אלבום מאוד מינורי, של אלקטרוניקה עדינה וגיטרות אקוסטיות.
שום דבר שיזכיר את האלבום Gish או שירים כמו Zero וbullet with a butterfly wings.
האלבום הזה מתעד בעיקר את הגירושין שלו, אבל גם מדבר על מות אמו ואולי על ההתפוררות האיטית של הדלעות, בין השאר בגלל בעיות סמים.
והנה, בלי שירה צועקת, להפך, שירים שכמעט נלחשים בקולו הילדותי מעט, הוא חודר כל-כך עמוק.
ביומן שלו הוא מספר על הילדות שלו כילד להורים גרושים שזרקו אותו מאחד לשני, ולפרקים גם לקרובי משפחה ואנשים אחרים, על האם החורגת שלו וההתעללות שלה בו, ואיך ספרים היו נתיב הבריחה לו מהחיים האלה.
’ספר הג’ונגל‘ של רודיארד קיפלינג היה אחד האהובים עליו.
למדתי שיש לו אח נכה שהשיר Spaceboy נכתב עליו.
לא ידעתי את זה.
השיר הזה תמיד היה אחד החביבים עלי משל הלהקה.
שיר אקוסטי נעים ועצוב.
זה שיר געגועים ועכשיו אני יודע למי.

2. השיר הזה מתחבר לי עכשיו לשיר של דיוויד בואי.
היה לו אח עם מחלת נפש שהתאבד.
לזכרו הוא כתב את Jump they say.

When comes the shaking man
A nation in his eyes
Striped with blood and emblazed tattoo
Streaking cathedral spire

They say
He has no brain
They say
He has no mood
They say
He was born again
They say
Look at him climb
They say ’jump‘

3.התחלתי לכתוב שיר.
לא מאלה שאני קורא להם ”שירה“ אלא משהו שמיועד מלכתחילה להיות מולחן.
אני עובר את התהליך הזה בכל פעם.
כותב, מוציא לחן, בשלב מסוים נמאס לי מהשיר שפתאום נראה לי גרוע ואני מוותר.
כשהתחלתי להתנסות בכתיבת שירים, קראתי ביתר עיון שירים שאני אוהב.
מה שגיליתי הוא שרוב השירים שאני אוהב, הם בינוניים מבחינת הליריקה.
בעצם בינוניים זו לא מילה טובה.
מעורפלים תהיה מילה טובה יותר.
בכל השירים האלה תמיד יש איזה משפט שאפשר לצטט, אבל לרוב, הם מעורפלים.
יש יוצאי דופן.
לו ריד, לאונרד כהן, אחרים שמספרים סיפור, שאפשר להבין מה הם מנסים להגיד.
אבל אלה החריגים.
נסו את זה.
תקראו טקסט של שיר אהוב, ותנסו לשכוח את הזמר ואת המוסיקה.
רק טקסט.
בגלל שאני יודע ששירים לפני שהם שירים הם לרוב טקסטים דלים, אני אנסה להיות סלחני לגבי השיר הזה שהתחלתי לכתוב (ואני מקווה שגם מי שקורא אותו עכשיו).
יש לי לחן בסיסי בראש, אבל כאמור, הכל עדיין בשלב ראשוני (עכשיו הוא נראה לי ממש גרוע, אבל אני אהיה אמיץ ואפרסם אותו בכל זאת).
/* כאן היה שיר שבסוף החלטתי לחתוך החוצה בכל זאת */

4. היו עוד דברים שעשיתי, אבל אני רוצה להתחיל לקרוא עכשיו את ”גטסבי הגדול“ ולקח לי יותר מדי זמן לכתוב את כל זה, וגם ככה לא מדובר בדברים מעניינים במיוחד, אז עד סוף השבוע הבא (אולי לפני)…

אני לא יודע כלום על ברהאמס.
אבל אני הולך לבלות איתו את ערב שישי בטקס ההתנתקות שכתבתי עליו כאן לא מזמן.
אחר כך אני אנסה להסביר אותו במילים.

(10 במרץ 2006 @ 15:49)כנראה שהבלוג עובר למתכונת שידורי סופשבוע.
אני לא מוצא את הזמן ואת הכוח לעדכן את הבלוג.
אני מתעורר מוקדם וחוזר עייף אחרי חצי יממה.
רציתי לעבור שלב בכתיבה, משהו ניסיוני יותר, ”זרם תודעתי“ יותר.
אבל זה לא קורה.
לא בכתיבה בבלוג ולא בשום דבר אחר.
אני מעניש את עצמי.
חוזר על המילים של ”אוויר ואור וזמן ומרחב”.
חושב איך לא יצרתי כלום למרות כל האוויר, האור, הזמן והמרחב שהיו לי.
אני הולך להתקלח.
כשאני אצא אני אפסיק להתלונן על הזמן ועל העייפות ואתחיל לעשות משהו.
לא משנה מה, כל דבר.
בלי תירוצים חדשים.
ולא משנה כמה חתולים יזחלו לי על הגב.

”-אתה יודע, או שהיתה לי משפחה, עבודה.משהו
תמיד עמד בדרכי
אבל עכשיו מכרתי את הבית, מצאתי לי
דירה, סטודיו גדול, אתה חייב לראות את המרחב ואת האור.
לראשונה בחיי תהיה לי פינה משלי וזמן לעסוק ביצירה“

לא בייבי, מי שיוצר
יוצר גם כשהוא עובד
16 שעות ביום במכרה פחם
או
יוצר בחדר קטן עם 3 ילדים
כשהוא נתמך
בדמי סעד,
הוא יוצר כשחלק מהשכל שלו ומהגוף שלו מרוסק
לחתיכות,
הוא יוצר כשהוא עיוור
נכה
דפוק,
הוא יוצר כשחתול זוחל לו על
הגב בעוד
העיר כולה מותקפת ברעידת אדמה, ירי תלים,
שיטפון ואש.
בייבי, אוויר ואור וזמן ומרחב לא קשורים לזה בכלל
ולא יוצרים כלום
אולי חוץ מחיים ארוכים יותר
כדי למצוא בהם
תירוצים חדשים”.

Black angel’s death song היא להקה שלא שמעתם ולא תשמעו עליה לעולם.
אבל הם היו קיימים.
הקליטו כמה אלבומים והלכו לדרכם.
אני לא מכיר את מכלול היצירה שלהם.
רק אלבום אחד שלקחתי יחד עם עוד ערימה של דיסקים בחמישה שקלים ב”אוזן השלישית“ על הכרמל.
האלבום הוא לא פאר היצירה, אבל שיר אחד ממנו הותיר את חותמו.
”למה לכתוב שירים”.
המסר בשיר, אם אפשר למצוא כזה, נמצא אולי בשורה האחרונה שניתן לפרש כיאוש וניתן לפרש כקבלה.
השיר הזה גורם לי לצמרמורת עכשיו.

”אני עייף מלנסות לגרום לזה לקרות,
עייף מכל הדחייה,
מסך כל התקוות והחלומות,
ואין אף אחד שם בחוץ שמקשיב”.

why write songs?
================
he feels things to intensley
cause he’s coming from the truth
there’s a sicknes in my family
down deep in the roots
and just like my parents
my first marriage didn‘t work

i want to be adjusted in the worst way
but pharmacy says ths scrips not ready
and i want this feeling to go away

i‘m tired of tryin make it happen
i‘m just tired of all the rejection
the sum of all
our hopes and dreams
and no one out there is listening

so why write song
when no one gonna hear them
why write song
when nobody care
why write song
like it realy matters
why write song
why do anything at all

היות ואני כבר לא עובד בימי שישי בערבים\לילות, ודי משעמם לי…
הרווח כולו שלכם:)

תמונה ראשונה.
מה שאני מכנה ”פינת היצירה שלי”.המגבר שלי ליד מערכת הסטריאו המאולתרת שלי.
מאוד נוח כשאני מנסה ללמוד לנגן משהו.
אני מתייחס למערכת הסטריאו שלו כמאולתרת כי היא פחות או יותר הפרנקשטיין של הסטריאו.
כנגן אני משתמש בdvd, רמקולים קניתי ברשת וכדי לחבר בינהם אני משתמש בסאב-וופר של המחשב.
לא נשמע משהו, אבל לצרכי תרגול זה מספק.

המפוחית הראשונה שלי. קניתי חבילת מיתרים בכלי-זבל וראיתי מפוחיות מתחת לדלפק הזכוכית. התעניינתי במחיר ומכיוון שהיא היתה כל-כך זולה, כ40 שקל לזכרוני, קניתי אותה.
היום כשיש לי מפוחית איכותית יותר אני יודע למה היא היתה כל-כך זולה:)
אבל היא הספיקה כדי שאני אתחיל להתעניין בנגינה במפוחית.

מפוחית מעט יותר יקרה (נדמה לי ש140-160 שקל), עדיין לא ברף העליון של האיכות אלא משהו באמצע.
נוחה לנגינה ונשמעת טוב.

כן, זה חליל.
לא, אני לא יודע איך לנגן עליו עדיין.
מישל שביקרה אותי לפני שבוע עשתה טיול ארוך בהודו ובין השאר היא למדה לנגן על חליל אז היא הראתה לי איך נושפים כדי להוציא צליל.
אבל לצליל המסכן שאני מצליח להוציא ממנו אני לא אקרא ”לנגן“

המחשב שלי.
יש גיקים שאוהבים לתת למחשב שלהם שם.
אני די חלש בשמות חיבה, אז וויתרתי.
בינתיים.
מעבד AMD 64 סיביות, 512 מגה-בייט של זכרון DDR 400Mhz,  שני דיסקים קשיחים, אחד של 40 ג’יג’ה והשני של 60 ג’יגה.הדיסק של ה60 ג’יגה משמש אותי כמחיצת home/ מה שמאוד נוח כשאני רוצה להתקין הפצה חדשה ולא לדאוג למחוק את כל הקבצים שלי בטעות (כי כאמור, הם על דיסק קשיח נפרד).

כן, זה הלוגו של Black Flag שמשורבט על הPick Guard.