דבורית שרגל פתחה בלוג .
דבורית היא מבקרת הקולנוע של ‘רייטינג’.
באחד הנושאים האחרונים, היא הזכירה את העובדה שבקרית שמונה נסגר לאחרונה בית הקולנוע היחיד.
בתגובות דיווחו לה מספר קוראים (עפולה, חדרה, מאחד הקיבוצים ליד קריית-שמונה), שגם להם אין קולנוע.
אז גם אני הוספתי שבנצרת אין קולנוע.
הסרט האחרון שראיתי בקולנוע כאן היה “רידיק” (The Chronicles of Riddick)
סרט מד”ב.
לא סוד גדול שאני חובב של מד”ב ופנטסיה.
זה נכון לגבי סרטים וסדרות בעיקר ופחות לגבי ספרים.
די שעל המסך יופיע איזו יצור שנדמה לעיסת טופי תכלכלה, ומישהי בבגד גוף צמוד עם זוג מחושים בירוק זרחני על ראשה, גם אם תהיה תפאורה שתזכיר לי הצגות מכיתה ד’, אני כבר אצלול לסרט בשיא ההתלהבות, תוך כדי זה שאני בטוח שאני צופה במינימום “החותם השביעי”
קראתי גם המון ספרי מד”ב, אבל ישנה בעיה של היצע בעברית וגם באנגלית יחסית צריך להתאמץ כדי להשיג ספרים בארץ אלא אם כן אתם ממש פריקים של הנושא ומוכנים להתאמץ, כך שכאמור, המסך הוא מקור הסיפוק שלי בתחום הזה.
לא משנה.
איפה הייתי?
צפיתי בסרט הזה, שלא שבר קופות וגם לא הלהיב את המבקרים, אבל נהניתי ממנת האסקפיזם של אותו אחר הצהריים, בקולנוע שהיה ריק כמעט לחלוטין.
בהפסקה ראיתי שיחה שלא נענתה (כמובן שבקולנוע אני דואג להשתיק את הסלולרי).
מישהי התקשרה להודיע לי על מות אדם שהכרתי.
לא מישהו קרוב, אבל מספיק כדי שיודיעו לי.
זה היה הסרט האחרון שראיתי בקולנוע וזה הדבר שאני זוכר ממנו.

ואם כבר קולנוע.
זה הזמן לחשוף ששם הפורום שלי בפארק, Dragonville, הוא לא מחווה לסדרת הטלוויזיה Smallville על הרפתקאות קלארק קנט (סופרמן בשבילכם) כנער מתבגר, ולא מחווה לסרט הנפלא “פלזנטוויל”.
אימצתי את השם בהשראת הסרט “טקססוויל” של פיטר בוגדנוביץ.
ב1971 ביים בוגדנוביץ’ את הסרט “הצגת הקולנוע האחרונה” על פי ספר (ותסריט) מאת לארי מק’מרטרי שלא מעט ספרים שכתב הפכו לתסריטים.
בין השאר גם “יונה בודדה” שצולם למיני סדרה בכיכובם של רוברט דובאל, טומי לי ג’ונס, אנג’ליקה יוסטון ואחרים (אני מזכיר את הסדרה הזאת למרות שלא ראיתי אותה, אבל מכיוון שהיא זכתה להצלחה עצומה, אולי זה יזכיר נשכחות למישהו).
אותו לארי גם כתב את התסריט ל”טקססוויל”.
הסרט “הצגת הקולנוע האחרונה” מתאר חבורת צעירים בעיר שהיא סוג של עולם הולך ונעלם (מתפורר תהיה מלה מדויקת יותר) וסגירת בית הקולנוע המקומי הוא הסימפטום החריף ביותר לבעיה.
ב”טקססוויל”, חוזר בוגדנוביץ’ לבדוק מה קרה לגיבורי הסרט הראשון, כמעט שלושים שנה מאז שצולם.
הסיבה שבחרתי בהתייחסות לסרט הזה בשם הפורום שלי היא שהסרט “טקססוויל” לווה בסלוגן שנשא חן בעיני מאוד.
“זה לא מקום…זה מצב תודעה”.
כמעט שנתיים מאז שראיתי סרט בקולנוע.
עכשיו אני מרגיש כמה זה חסר לי 🙁

“לפעמים קורה שאסונות מוליכים לפריצות דרך מדעיות.
תרבית מזוהמת ותאונת שיט שכמעט הסתיימה בטביעה הביאה לגילוי הפניצלין, ולוחות צילום שנהרסו הביאו לגילוי הרדיואקטיביות.
קחו את מנדלייב. כל חייו היו שרשרת של אסונות:הוא חי בסיביר, אביו התעוור, ובית חרושת לזכוכית שהקימה אימו כדי לפרנס את המשפחה אחרי מות אביו עלה באש. אבל השריפה הזאת היא שהניעה את האם לעבור לסט. פטרסבורג, שם זכה מנדלייב לעבוד כעוזרו של של בונזן, ובסופו של דבר המציא את המערכת המחזורית של היסודות.
או ג’יימס כריסטי.הוא נאלץ להתמודד עם אסון קטן יותר:מכונת סריקת כוכבים שהתקלקלה.
הוא צילם זה עתה את פלוטו, וכבר חשב לזרוק את התצלום מפני שהיה ברור שהוא לא בסדר, היתה איזו בליטה שלא במקומה על שפתו של כוכב-הלכת, אבל בדיוק באותו הרגע נפל הסורק.
במקום לזרוק את לוח הצילום קודם כל, הזעיק כריסטי את המתקן, שביקש מכריסטי להשאר שם במקרה יצטרך עזרה.מכיוון שלא היה לכריסטי שום דבר אחר לעשות, הוא התבונן טוב יותר בבליטה ההיא, והחליט לבדוק את התצלומים הקודמים.הראשון שהוא מצא, ממש הראשון, היה מסומן ”תצלום פלוטו.מוארך.לוח מקולקל.נפסל”.
הוא השווה אותו לתצלום שבידו.הלוחות היו זהים, וכריסטי הבין שמה שהוא רואה זה לא תצלום מקולקל אלא ירח של פלוטו.
אבל בימים כתיקונם, אסונות הם פשוט אסונות.”

אני לא יודע אם שם הסרט “איידהו שלי” הושפע מהשיר או להפך.
אבל ל b-52’s יש שיר שנקרא Private Idaho והפזמון הוא You’re living in your own Private Idaho.

הצפת הפוסטים היא חלק מבדיקה שלי לראות אם הכל מיושר כפי שצריך בעיצוב הבלוג.
אני מקווה שבזאת נסתיימו בעיות העיצוב בבלוג.

We hate ravers. They are the scum of the earth. They are robots, fashion victims with bad clothes, bad haircuts and seriously substandard drugs. We hate skaters. Get a job, quit clogging the streets. We hate Goths. Goth is dead. They can‘t dance because they are too worried about breaking into a sweat and having their make-up run. We hate punks, punk is also dead. The symbols are meaningless in the 90’s. We hate indie kids: face it, morrisery is sad, Robot Smith is a jerk and flares really did go out in the 70’s. That also goes for shoegazers because they are ”sensitive“ pseudo intellectual gits who can‘t dance either. We hate industrial kids and cyber punks. Putting NIN on the back of your jacket does not make you cool.

We hate Metallers, especially fluffy metallers: perms are for poodles, open shirts are for Burt Reynolds and head banging/air guitar gits who can‘t play. We hate crusties: the new age will not be hastened by wandering the streets
with backpacks, dogs on string, dreads and sitting on your arse listening to the Levellers or NMA smoking far too much dope. We hate rap kids: ”Yo Homey“ means something in South Central, it means screw all here.

Most of all we hate collective identity: every day of your pathetic life you are being put in a little box by society by the way you look or the bands you listen to. Collective identity sucks. Be an individual, don‘t make it easy to be dismissed in a sentence.
People try to fit into groups, or fit others into groups. I hate when people call me a poser. I ask them what it is I am posing, and they never really give me an answer. People fear difference. Be yourself. It doesn‘t matter if you are prep, goth, metal, punk, loser, geek, or whatever. Thats a stereotype, and sadly, most people haven‘t grown past seeing stereotypes. No matter what group people fit you into, you are a person. In the end we all have the same fate, no matter how rich or pretty or popular we are. We all die and our bodies rot. What matters is who you really are, and how you act. If you are preppy and act snobby and cruel, you are only being ignorant and letting people box you in a stereotype. The same goes for goths who think they can never be happy. If you are sad you should have a reason, don‘t just decide to be sad so people will think you have a bad life and will give you pity. That also is ignorance, and people won‘t give you pity, they will just not like you because you drag them down too.

People on the internet try to pretend they are older, younger, prettier, more popular. That is stereotypical too. You are trying to be something you are not, to attempt to get people to like you. If they don‘t like you, then you wonder why you aren‘t good enough even when you pretend. And if they do like you, it is for someone you are not and then you feel like they would never like you for who you really are. There is no good way it can turn out. And the pretending preys upon your self-esteem.

Be yourself, when people can see you and when they can‘t. The truth comes out in the end anyway.

~†rose†~

“שירה היא גזר דין,
מגואל בדם,
שעליך לתפוס תחילה בידים חשופות,
עד שהאש הופכת לאור,
הזוהמה לענווה,והדם להקרבה”

[מישהי, איפשהו, הזכירה לי השבוע את הספר הזה.
הקטע המובא הוא מגב הספר]

“אנחנו נפגשים בשדות תעופה.
אנחנו נפגשים בערים שלא היינו בהם מעולם.
שאיש לא יכיר אותנו שם.”

כך נפתח סיפורה המדהים והמרגש של הסופרת האמריקאית,קתרין הריסון,המגולל את פרשת יחסיה עם אביה.יחסים של גילוי עריות הין שני אנשים בוגרים ועצמאיים לכאורה,ובכל זאת שבויים איש איש בסיפור חייו שלא צלח, ובייחוד אהבה שלא נענתה.
אהבת איש לאשתו,ואהבת בת לאמא.
זו פרשה אמיתית של ילדות אומללה והתבגרות אל מצוקה הרסנית, שנהייתה בעטה של המחברת ליצירת ספרות נפלאה,ולמסמך אנושי אמיץ.
בכוחה של הכתיבה לפרוט בדייקנות מושלמת על מכלול רבגוני של נימים
פיוט וענייניות, עדינות ובוטות,חמלה ואירוניה-מצליחה המחברת לעורר את הקורא לעיתים כמעט בעל כורחו,להסתכלות מחדש על אחד הטבואים החזקים ביותר של החברה המערבית.

“התמוטטות העצבים של הורסלאבר פאט התחילה ביום שבו קיבל את שיחת הטלפון מגלוריה, ששאלה אם יש לו כדורי נמבוטל.
הוא שאל אותה למה היא צריכה אותם, והיא ענתה שהיא מתכוונת להרוג את עצמה
היא התקשרה לכל מי שהכירה, כבר היו לה חמישים כדורים, אבל היא היתה צריכה עוד שלושים או ארבעים ליתר בטחון.
הורסלאבר פאט הסיק מיד שזו היתה דרכה של גלוריה לבקש עזרה.
פאט חי מזה שנים באשליה שביכולתו לעזור לאנשים.
הפסיכיאטר שלו אמר לו פעם שכדי להבריא הוא חייב לעשות שני דברים:להפסיק עם הסמים (הוא לא הפסיק), ולהפסיק ולנסות לעזור לאנשים (הוא עדיין ניסה לעזור לאנשים)
למען האמת לא היו לו נמבטולים.
לא היו לו כדורי שינה משום סוג.הוא אף פעם לא לקח כדורי שינה.הוא לקח ספידים.
כך שלא היה ביכולתו לתת לגלוריה כדורי שינה מכדי שתוכל להתאבד.
בכל מקרה, הוא לא היה נותן לה גם אם היו לו.
“יש לי עשרה”, אמר, בגלל שאם היה אומר את האמת, היתה מנתקת.
“אז אני אסע אליך”, אמרה גלוריה בטון שלו והגיוני, אותו טון שבו ביקשה את הכדורים.
הוא הבין שהיא לא קראה לעזרה.היא ניסתה להרוג את עצמה.היא היתה מטורפת לגמרי.
אם היתה שפויה, היתה מבינה שעליה להסוות את מטרתה, בגלל שככה היא הפכה אותו לאשם בשיתוף פעולה.
אם יסכים, זה אומר שהוא רוצה במותה.
לא היה לו-או לאף אחד אחר- שום מניע לרצות בכך.
גלוריה היתה עדינה ותרבותית, אבל היא לקחה המון אסיד.
היה ברור שמאז שמע ממנה לאחרונה, החריב האסיד את מוחה.
“אז מה עבר עליך?” שאל פאט.
“הייתי בבית חולים מאונט ציון בסן פרנציסקו.
ניסיתי להתאבד ואמא שלי אשפזה אותי.
הם שיחררו אותי בשבוע שעבר”.
“הבראת?” שאל.
“כן” אמרה.”