כנראה שכל אותם שטניסטים שקיעקעו על עצמם את המספר 666, יצטרכו ללכת לשפץ אותו.
מסתבר שהשטן זה בקידומת 616.

קישור לנושא

הם חוזרים.
עוד חודש יהיה אלבום חדש, כפול, של אחת הלהקות הגדולות האחרונות ברוק האמריקאי.
הred hot chili peppers.
בינתיים הם שיחררו קליפ, Dani California, שבו הם עושים מחווה לכמה להקות גדולות שהשפיעו עליהם.
Funkadelic, הסקס פיסטולס, הביטלס, ונירוונה (של האנפלאגד) ואחרות.
השיר לא מפיל, לפחות לא משמיעה ראשונה.
אבל אלה עדיין הפפרז.
ריק רובין עדיין יושב בכיסא המפיק.

[אחד מהפוסטים הישנים שלי מהפארק. מהימים שאהבתי לתרגם שירי פופ. האמת שאני עדיין אוהב, בגלל שראשית, אני מחשיב גם שירי פופ לסוג של שירה ושנית זה שכשמתרגמים שיר, מקלידים מילה אחר מילה, זו דרך להבין את השיר טוב יותר. בכל אופן, נזכרתי בזה עכשיו, בעקבות מייל שקיבלתי]

הסיפור מאחורי השיר Anna Begins של The Counting crows כפי שמספר הזמר, אדם דוריץ’.
הוא נזכר ברומן שהיה לו פעם, עם בחורה אוסטרלית בשם אנה שפגש בזמן חופשה ביוון.
הקשר לכאורה לא היה רציני מדי, החברים כל הזמן אמרו לו “מה לך ולבחורה מאוסטרליה?אין לך שנים, יש לך שבועות, תניח לזה”, אבל בסוף בסוף, הוא ואנה היו מוכנים להודות שכנראה היה כאן קצת יותר ממה שנראה.
רגשות אמיתיים.
אתם יודעים, המילה המפחידה הזאת באל”ף.
רק שהיה מאוחר מדי כנראה.

דברים שהוא אמר על השיר.

1)”זה בקשר להכחשה, כמה רחוק אפשר ללכת כדי להכחיש שמשהו באמת קורה, בגלל שזה מסובך מדי, מפחיד מדי, קשה מדי.”

2)”זה על כל הדברים שאתה עובר, כשאתה, מנסה להדחיק את הרגשות שלך. פשוט לכבות אותם.
עד כמה אתה יכול לפגוע באנשים אחרים ובעצמך תוך כדי.”

3)”האנשים שבשיר, הם אומרים לעצמם במודע, שהם לא מרגישים כמו שהם באמת מרגישים, עד הסוף, כשמאוחר מדי”

4)”היא נשואה עכשיו, יש לה ילד.אנחנו מדברים מדי פעם, אבל לא יותר מדי”.

(תרגום חופשי למדי)

אנה מתחילה

החברים שלי אומרים לי
“זה הכל או כלום”
ואני לא מודאג, אני לא חושש יותר מדי.

החברים שלי דוחקים בי.
“פעם אחת בלבד, תחרוג מן הכללים”
ואני לא מודאג,
“תעטוף אותה בשקרים, שלח אותה לאיזה אי
מלא בעצי קוקוס.”
ואני לא מודאג, אני לא חושש יותר מדי,
ממצב הרגשות שלי.

“או”, היא אומרת, “אתה משתנה”.
אבל אנחנו תמיד משתנים.

לא מפריע לי להגיד שזו לא אהבה
כי אם את לא מוכנה לדבר על זה
אז זו לא אהבה.
אני מניח שאני אצטרך לחיות עם זה.
אבל אני בטוח שהיה שם משהו
בגוונים של אפור, או משהו באמצע,
ואני תמיד יכול לשנות את השם שלי,
אם לזה את מתכוונת.

החברים שלי מנסים להרגיע אותי
“זה הכל או כלום”.
ואני לא מודאג,
אני לא חושש יותר מדי.

אתה מנסה להגיד לעצמך את הדברים,
אתה מנסה להגיד לעצמך לגרום לעצמך לשכוח
אני לא מודאג.
“אם זאת אהבה” היא אמרה “אז נצטרך לדבר על התוצאות”,
כי היא לא מצליחה להפסיק לרעוד, ואני לא מצליח להפסיק לגעת בה ו…

בפעם הזאת, כשהנדיבות נופלת כמו גשם,
היא כמו שוטפת אותה,
ואנה מתחילה לשנות את דעתה.
“בשניות אלו שבהן אני רועדת כמו עלה,
ישאירו אותי נרעדת לימים”, היא אמרה.

אני לא מוכן לדבר כזה,
אבל אני לא הולך להישבר
ואני לא הולך לדאוג בגלל זה יותר.
אני לא הולך להתכופף, אני לא הולך להישבר, ואני לא מוכן לדבר על זה יותר.

זה נראה כאילו אני צריך להגיד
“כל זמן שזאת אהבה…”
אבל זה לא כל כך פשוט להגיד,
אז אולי אני צריך,
ללכוד אותה ברשת פרפרים,
לצרף אותה לתמונות באלבום?
אני לא מודאג, כבר עשיתי דברים כאלה
אבל אז אני מתחיל לחשוב על התוצאות
ואני לא מצליח להרדם בחדר שקט ו…

כשהנדיבות נופלת כמו גשם,
ושוטפת אותי מכאן
ואנה מתחילה, לשנות את דעתי.
כל פעם שהיא מתעטשת, אני מאמין שזו אהבה.

היא מדברת מוך שינה, וזה משאיר אותי ער
אנה מתחילה, לזוז ולהסתובב
וכל המילים חסרות היגיון, אבל אני מבין,
ואלוהים, אני לא מוכן לדבר הזה,
הנדיבות שלה היא כמו מכת מצילה,
ואנה מתחילה, להעלם לאיטה
זה רודף אותי.היא נעלמת.
ואלוהים, אני לא מוכן לדבר כזה.

Electric light shines bright
But against the sun it is dim
Jet airplanes sure travel fast,
But how fast is the speed of light?
And no matter how low you are
There is always somebody lower
And no matter how slow you are
There is always somebody slower

Modern day structures are fantastic
But have you seen a butterfly’s wings?
Man has created symphony
But have you heard a blackbird sing?
And no matter how dumb you are,
There is always somebody dumber
And no matter how fine you are
There is always somebody finer

I am blind, I am blind,
But I see behind my eyes

Man can make sweet red wine
But have you tasted a mountain stream
Hollywood has created movies
But listen to the color of your dreams
And no matter how ugly you are
There is no such thing as ugly
And no matter how bad you are
There is always someone to forgive you
And no matter how fine you are
There is always somebody finer
And no matter how low you are
There is always somebody lower
And no matter how fast you are,
There is always somebody faster
Faster, faster, faster, faster, faster, faster, and faster, and faster
And slower, and lower, and finer, and finer, and slower, and faster, and lower…

(מתוך המגזין המנוח ‘במחתרת’, כתבה שרון שוורץ).

בסדרה המתמשכת שלנו “הפסקול האולטימטיבי ל…”
אנחנו מגיעים הפעם לשעה העצובה של הדמדומים אחרי שהחברה עזבה.תזדהו.

האמת היא שהמדור המתקבע והולך, “פסקול אלטרנטיבי ל…” הוא לא יותר מאשר מסלקה דרכה אפשר להגניב ולטפטף סידרת קטעים שעושים לך את זה באופן מיוחד, סובייקטיבי לחלוטין.
אני מודה שפעלתי בשיטה דדוקטיבית:ראשית אספתי קטעים שאף כי אין בינהם שום קשר, דומה כי הם ממוקדים באותה נקודה.שמעתי אותם ברצף ורק לאחר מכן קבעתי את המסגרת.
כן, כן, אני יודע שככה לא עובדים.תלונות נא להגיש לעורך.
ובכל זאת, יש כאן מקבץ נפלא של שירים, וזה אובייקטיבי לחלוטין, כמובן.
מדובר אם כן, בקסטה, אותה תשמע במכוניתך, לאחר פרידה, פרידה קשה וכואבת.
אתה נכנס למכונית, שם במכשיר את הקלטת, ויוצא לנסיעה לילית (כי מתי תפרדו?ב10 בבוקר?)קשה ועצובה, אבל גם מזככת, עם נקודת אור אופטימית בקצה.אז קדימה:

Joe Jackson-not here not now
מתוך body and soul

שיר נוגה ונוצץ.פרידה של עשירים.בסך הכל פופ אמריקאי וקצת שמאלצי, אבל כמה אמת וכמה רגש יש לג’קסון.

Afgahn Whigs-when we two parted
מתוך gentleman

העשור נגמר אז אפשר לומר זאת:אחד הדיסקים הטובים של העשור.שיר קשה, קצת חולני ופרוורטי, שמצמיד אותך חזק ובמתח.

Led Zeppelin-Baby i’m gonna leave you
מתוך 1.
אם כבר התחלנו עם זריקת טסטסטורון למערכת זה היה בלתי נמנע.פלנט, פייג’, צעקות, אנחות ולחשים, גיטרה מדהימה, תיפוף היסטורי.
כן, אני יודע שזה טיפשי להמליץ על לד זפלין, אבל יש להבין:כאן הם לא “לד זפלין”, אלא להקה צעירה שהוציאה את תקליטה הראשון.

Spain-ray of light
מתוך-the blue moods of spain

מעבר חד מאוד.אין כאן גבריות בוטחת ושופעת ולא רעש וצלצולים.ג’וש היידן הוא בחור עדין נפש וגוף.הוא לא צועק ולא מזיע, הוא משדר אל האינטלקט.
למשעה, כל התקליט של spain יכול היה להחליף את המדור הזה.

Sophia-are you happy now
מתוך-Fixed Water

הרכב ההמשך של סולן god machine.גם במקרה הזה מדובר באחד ההרכבים הטובים של העשור, למרות שתוחלת חייו הייתה קצרה, כמו תוחלת חיו של ג’ימי פרננדז, איש God machine.
Fixed water הוא אלבום בלדות קצר ומדהים ומתוכו נוצץ Are you happy now.
עכשיו את מרוצה?הא,תגידי!

Eric Burdon and the animals-No self pity
מתוך-the twain shall

לו ריד אמר שיחסית לאלבום הבננה של ה-velvet underground, סרג’נט פפר הוא משחק ילדים.
o.k, שניהם יחד משחקי חברה רכים ונעימים לעומת הדברים שברדן עשה בגלגול הזה של האנימלס.שיר הנחמה האולטימטיבי
no matter how ugly you are, there is no such thing as ugly

tom waits-lonely
מתוך-closing time
ווייטס שר ומלווה את עצמו בפסנתר.
לשיר קוראים lonely.יש שאלות?

Tindersticks-Raindrops
מתוך הראשון שלהם.

זה חזק ממני.לא יכול לגמור רשימה כזאת בלעדיהם.
“את מבינה, מה שיש לנו כאן זו אהבה עייפה, מה שיש לנו כאן זו אהבה עצלה”.
ואת זה לא אני אומר.את זה אומר סטיוארט סטייפלס, ואני נוטה להאמין לו.
אז אין מה לעשות, אהבה כזאת לא יכול להמשיך.
ניפרד כידידים.

“יש סיטואציות קטסטרופליות שגורמות לבהירות, מתפוצצות בשברירי רגע: את מכניסה את היד לחלון, והכל מתמלא דם ושברי זכוכית מרוחים באדום. את נופלת מהחלון, שוברת כמה עצמות, חוטפת כמה שריטות בעור.
תפרים, גבס, תחבושות וחומרי חיטוי כברי עשו את שלהם לפציעות.
אבל דיכאון זה לא אסון פתאומי.
הוא יותר כמו סרטן: בהתחלה החומר הממאיר אפילו לא מורגש בעין בלתי מזוינת.
ואז יום אחד – זבנג!
גוש של שלושה וחצי קילו רובץ לך במוח או בצוואר או בכתפיים.
ומטרתו של הדבר הזה, התוצרת העצמית של גופך, היא בעצם להרוג אותך.
גם דיכאון עובד בצורה דומה.
באיטיות, במשך שנים על גבי שנים, המידע נצבר בלב ובמוח, התוכנה המבוססת על שלילה מוחלטת, הופכת לחלק מן המחשב, והחיים הולכים והופכים יותר ויותר בלתינסבלים.
זה מגיע בלישמרגישים.
הנטייה היא לחשוב שמדובר בתופעה נורמלית, משהו שקשור להתבגרות או לגיל שמונה, או שתים-עשרה או חמש עשרה, עד שיום אחד את מבינה את הנוראות של כל חייך, חיים שלא שווה לחיותם, כתם שחור ומפחיד על רקע הלובן של הקיום האנושי.
בוקר אחד את מתעוררת אחוזת פחד מן העובדה שאת עומדת להמשיך לחיות”.

True love will find you in the end
You’ll find out just who was your friend
Don’t be sad, I know you will
But don’t give up until
True love will find you in the end
This is a promise with a catch
Only if you’re looking will it find you
‘Cause true love is searching too
But how can it recognize you?
Unless you step out into the light
Don’t be sad, I know you will
Don’t give up until
True love finds you in the end
True love will find you in the end
You’ll find out just who was your friend
So don’t be sad, I know you will
And don’t give up until
True love finds you in the end
True love will find you in the end
True love will find you in the end

-דניאל ג’ונסטון-

חשבתי על אהובה אחת, שלזמן מה, כפי שקורה לי עם אהובותיי המעטות, היתה העולם כולו עבורי.
זה מוזר, אבל בהתחלה בקושי הצלחתי לזכור את תווי הפנים שלה.
אני זוכר את ריח השיער שלה, הטוב שבעיניים שלה, הגניחות שלה.
היא אהבה אותי ועזבה אותי ולא היה לי אכפת כי כבר בהתחלה ידעתי שאני לא אוכל להחזיק בה.
אהבה בשבילי זה מהדברים האלה שתמיד נדמה שהם טובים מכדי להיות אמיתיים.
ואם לא מאמינים שמשהו טוב הוא אמיתי, מאבדים אותו.
לאונרד כהן כתב על אהבה שלא משאירה צלקות, כמו כוכבים אל מול השמש.
אף אחד אף פעם לא כתב ככה על אהבה.
אני תוהה עד כמה זה נכון.
המחשבה הראשונית היא שלא יכול להיות שזה נכון.
אבל מה אם כן?
מה אם יום אחד אתה מגלה שאתה לא יכול לזכור את תווי הפנים של מישהי שהכי אהבת בעולם אבל משום מה מצליח לזכור את הריח בשיער שאהבת לטמון בו את פניך?

True Love Leaves No Traces

As the mist leaves no scar
On the dark green hill
So my body leaves no scar
On you and never will
Through windows in the dark
The children come, the children go
Like arrows with no targets
Like shackles made of snow

True love leaves no traces
If you and I are one
It’s lost in our embraces
Like stars against the sun

As a falling leaf may rest
A moment on the air
So your head upon my breast
So my hand upon your hair

And many nights endure
Without a moon or star
So we will endure
When one is gone and far

True love leaves no traces
If you and I are one
It’s lost in our embraces
Like stars against the sun

(נכתב ב2002 לכבוד יציאת הקובץ “סיפורים אחרונים” של קארבר)

אלוהי הדברים הקטנים מאת אתגר קרת.

בסיפור “חלומות” מספר אחד מגיבוריו של קארבר על השכנה הגרה בבית הסמוך בהמון חיבה ואמפתיה. הוא יודע הרבה על חייה ושמח ללמוד עוד פרטים על הרגליה היום-יומיים. כשאותה אשה מאבדת את ילדיה בשריפה נוראה הוא מנסה להציע לה מעט תמיכה ונחמה, ומגלה שהקשר ביניהם אינו סימטרי: בזמן שהוא יודע כל כך הרבה עליה, בשבילה, כשהיא בשיא מצוקתה, הוא סתם עוד זר שלא מסוגל להעניק לה עזרה.

במידה מסוימת קארבר הוא השכן של כל אחד מקוראיו, משקיף עליהם מחלון המטבח בזמן שהוא שותה את הקפה בבוקר, שומע את שיחותיהם, רואה אותם יוצאים לעבודה שהם לא אוהבים באמת או נשארים בבית אחרי שיום קודם שתו יותר מדי, ואם הם רק רוצים השכן-קארבר ישמח להעניק מעט אמפתיה מעבר לגדר שחוצצת ביניהם, ולהזכיר להם שהאדם, למרות כל האטימות והכעס, יכול גם להיות חיה מאוד רגישה.

העלילות של קארבר, ברוב הסיפורים, בסיסיות ולפעמים כמעט אינן קיימות, הדמויות לא צבעוניות או מרתקות במיוחד, התיאורים חסכוניים מאוד – ובכל זאת, במקום כל שהוא בסיפור, מתרחשת מה שקורט וונגוט מכנה “דליפת רגש”, איזשהו זרם תת-קרקעי שמתחיל בנקודה שקשה למקם בטקסט והופך לגוש בגרון. שיחות משעממות על דיג, טעויות במספר שנאחזות בשיחה, ילדים שמסרבים לסיים את ארוחת הבוקר, והיכולת ליצור מאוסף האירועים הכמעט טריוויאליים האלה משהו שלכאורה לא נמצא באף אחד מהם – חתיכת נשמה.

רבים מסיפוריו של קארבר עצובים אבל כמעט כולם מלאים באופטימיות. העצב
הוא תקווה שלא נענתה, ועצם העובדה שהתקווה הזאת מתעקשת להישאר נטועה
גם כשהמציאות לא מסכימה לה היא סוג של הצהרה שהרצון האנושי הזה חזק
יותר מכל מה שמסביבו. החיים הם אולי לא מה שהבטיחו לנו בפרסומות
בטלוויזיה, אבל אם נתעקש מספיק נוכל לגלות שהם דבר קטן וטוב.

הספר “עוד סיפורים” הוא לטעמי הפחות טוב מכל ספריו של קארבר שהופיעו בעברית.
דווקא בגלל סגנונו הכל-כך מובהק, כשהסיפורים פחות טובים הוא נותן לך תחושה שהוא מעין חקיין של עצמו. ובספר זה, המאגד את כל סיפוריו שלא פורסמו עד היום בעברית, יש כמה כאלה, ולצדם גם כמה סיפורים יפים באמת.

קשה לקרוא היום את ריימונד קארבר בין עדכונים על פיגועים, סגרים והפצצות. קשה, אבל אולי בכל זאת כדאי, ולו רק בשביל להיזכר שאנושיות ופגיעות הן יותר מסתם עוד נקודת תורפה.

מה זה ערוץ 33? שאלה אותי בת שיחי כשהזכרתי משהו שבדיוק סיימתי לצפות בו.
מלמלתי משהו והמשכנו בשיחה לדברים מעניינים יותר.
אבל אני רוצה לכתוב על זה משהו קצר.
הערוץ הוא ערוץ של רשות השידור, כך שגם אם אתם רואים אותו עוד פחות מאשר את ערוץ 1, אתם עדיין מממנים אותו.
בתחילת הדרך, הערוץ העביר שידורים מהכנסת.
מתישהו זה השתנה, והיום הערוץ הוא מישמש של תוכניות זבליות ותוכניות שהן יהלומים של ממש.
מחר ב10 לפנות בוקר למשל ישודר הסרט על אהובתי, מרגריט דיראס, (‘המאהב’, ‘הירושימה אהובתי’), בערב יש סדרה על העבדות באמריקה בהגשת מורגן פרימן.
יום חמישי בשעה 20:00 משודרת סדרה בשם ‘עורו קומו’ שעסוקת בקשר בין מוסיקה ומחאה עם מרואיינים כמו בוב גלדוף, בוב דילן, רייג’ אגיינסט דה מאשין.
ראיתי פרק אחד בינתיים וזו בהחלט סדרה שווה.
אז בקיצור, למרות שהערוץ נראה כאילו הוא מורכב מ80% זבל לא מעניין, שווה לבדוק בכל זאת מה יש היום.
ואם כבר ערוצים שלא צופים בהם, חוץ מכל מיני מתפטרים סדרתיים *שיעול*.
ערוץ 23 הוא אחד שכמעט בכל ערב יש בו לפחות תוכנית אחת שווה.
“בקריאה ראשונה” עם אבירמה גולן, “בנעלי בית” שמארחת שחקני תיאטרון לשיחה של אחד על אחד, “אינטרמצו עם אריק” על מוסיקה קלאסית, “דואט ישראלי” שמתארחים בה צמד מוסיקאים שונה בכל פעם שאחד מהם על תקן המראיין (אפרים שמיר היה שם, בפעם אחרת קלפטר התארח, ועוד כל מיני כאלה), “מוסיקה היום” שמי שמקשיב לתוכנית בגלי צה”ל שמארחת אמנים להופעה באולפן, ישמח אולי לדעת איך ההופעות האלה נראות (צפופות) ולא רק נשמעות.
המון מוסיקה קלאסית, המון מחול.
בקיצור, יש מה לראות בטלוויזיה.

הכרזה לסרט “המאהב” בכיכובה של ג’יין מארץ’ על פי ספרה האוטוביוגרפי של מרגריט דיראס.

וזו מרגריט דיראס, מחר ב10:00 בערוץ 33.