אישית מעולם לא הבנתי מה ההתלהבות מMySpace.
העיצוב הגרפי של האתר הזה הוא אחד הדברים הכעורים שיצא לי לחזות בהם ברשת ומחוצה לה.
גם התכנים הם, איך לנסח, פקאצתיים סטייל.
בMyspace, כמו שאני רואה זאת, אין חפים מפשע.
כולם אשמים.
אם בטעם רע ואם בעדריות יתר.
אבל עם הצלחה לא מתווכחים ובטח שלא עם הצלחה בסדר גודל הזה ומי אני שאמנע מהעדר לקבל את מבוקשו.
בכל אופן, הישראבלוג של האמריקאים נפרץ (שוב) ומספר החשבונות שנחטפו גדל בקצב מהיר.
צמד הבלוגרים המאגניבים סאם וצ’ייס מסבירים איך זה עובד בכללי.
בגדול, מספיק שתבקרו בעמוד של משתמש שהודבק ובמידה ואתם מחוברים לחשבונכם, מרגע זה ואילך ראו עצמכם מודבקים וכך כל מי שיבקר בעמוד הMySpace שלכם.
זה יתבטא בהכוונה מחדש לעמוד ובו טענות על מעורבות ממשלת ארה”ב ב9/11.
עכשיו, ההתקפה מבוצעת דרך קובץ swf (מה עושים איתו Flash).
מישהו הוריד את קובץ הswf והינדס לאחור (לא עולה לי תרגום מוצלח יותר Decompiled, למרות שהינדוס לאחור זה משהו קצת שונה, נסתפק בזה לעת עתה) והציג את הקוד הזדוני.

“האם הצעירים והצעירות של היום ספקנים יותר?, מוכנים יותר למרוד נגד הקונפרמיזם? השאלה עלתה בקורס בנושא חברות ואחריות שאני מעביר בפקולטה לפילוסופיה באונברסיטת טורונטו. צפינו בהקלטות המתארות את ניסוי הצייתנות של סטנלי מילגרם, שנערך בשנות השישים, כדי לבחון את עמדתם המורית של אזרחים מן השורה בפני סמכות מדעית פטריארכלית ולוחצת. מילגרם עצמו היה המום מן התוצאה:יותר מחצי הנבחנים היו מוכנים לחשמל אזרח אחר, לחשמל אותו עד כדי איבוד ההכרה ואולי גם עד מוות, רק כי מישהו בחלוק לבן הורה להם לעשות זאת (הנבדקים לא ידעו שמקבל מכות החשמליות הוא שחקן שביים את אובדן ההכרה והתגובות למכות החשמל). אחת מן הסטודנטיות אמרה לי שניסויים דומים שייערכו כיום לא יניבו תוצאות כאלה. נערים ונערות כיום, הסבירה, הם הרבה יותר ערניים וחסרי כבוד לממסד, ולכן סביר להניח שיקשיבו למצפונם יותר מאשר שיעשו מה שנאמר להם. כששאלתי מי מסכים לנאמר, כמעט כל הנוכחים בכיתה הצביעו. כנראה נרדמתי בשמירה.תמיד ראיתי בניסויים של מילגרם עדות שכמעט אין עליה עוררין לכניעתו של טבע האדם מול מערכת כוחנית של שליטה. אני לא רוצה לחשוב איך אני הייתי מתנהג במעבדה של מילגרם, אבל הסטודנטים שלי כמעט ולא הוטרדו מהם. מבחינתם קלטות הווידאו היו כמו תיעדו מארץ זרה. החלטתי ללכת על כמה שאלות מהירות: כמה מהנוכחים באולם באמת מאמינים שהסרבים טבחו ב100,000 אלבנים בקוסובו? והצדיקו בכל את ההפצצות של נאט”ו?רוב רציני הרים את ידו. מי שמע על נועם חומסקי?פחות מחצי תריסר ידיים הורמו. לחצתי:כמה מהנוכחים לובשים “גאפ” וקלווין קליין?סוף-סוף תמימות דעים.כל הידיים באוויר. כעת הגעתי לחוף מוכר, מתכונן למשט התקפי בן שתי דקות על צרכנות ויצור הסכמה למתחילים, כשבחורה צעירה לבושה במיטב המותגים הצביעה: “תסלח לי, אבל אני לא מסכימה למה שאתה מנסה לרמוז.אני בוחרת ללבוש את מה שאני לובשת בגלל שאני אוהבת בגדים, לא כי מישהו אמר לי”.מילמול של הסכמה שטף את הכיתה. מוזר.המושאים של מילגרם אכן נתנו שוקים חשמליים, אבל עשו זאת תוך שהם מפגינים סימני לחץ ומועקה חריפים, שהעידו על קונפליקט. הם ידעו שהם טועים אבל הרגישו חסרי כוח להתנגד. בניסוי הגדול ביותר בקונפרמיזם וציתנות, לעומת זאת, צרכנות ההמונים, הסובייקטים מאושרים. הם מרגישים בשליטה מלאה. הסמכות הפכה לאידיאולוגיה”. -אנדרו פוטר-
עוד על הניסוי של מילגראם.

של הבד-בריינז.
שיהיה לכם על מה לחשוב עד הפעם הבאה.

I Against I

in the quest for the test to fulfill an achievement
everybody’s only in it for themselves
when the fact of the matter is they just don’t care
to extend a helping hand to anyone else
so tell me why, did you have to lie
and try to make me all confused about the U.S.A.
when the fact of the matter is you just don’t care
to comprehend or understand a single word I say
I don’t want to have I go against I
oh let me tell you
the same old story, no factual glory
I against I against I against I
and I say I don’t like it, and I know I don’t want it
I against I against I against I
almighty watching, almighty watching
I against I against I against I
and I say I don’t like it, and I know I don’t want it
I against I against I against I
I said who’s gonna tell the youth about the drugs
about the drugs, mugs, bugs, and the police thugs
about the rotten stinkin’ rackets and the fantasies
around the nation, around the nations
oh baby what you gonna do
I tell you the truth is looking straight at you
I got a brass continental with a 300 Z, two color t.v.s,now a video too
I got a rest home in Jamaica for my fantasty, for my family
around the nation
around the nations
what you gonna do.

בכוכב נולד (למען הרקורד, פעם ראשונה שאני מצביע ופעם ראשונה שאני עוקב אחרי כוכב נולד מעבר למה שיש בעיתונים ובשידורים חוזרים)
דוד סלם הצרפתי.
למה? כי יש משהו בעיניים שלו שכל-כך רוצה והשופטים ללא יוצא מהכלל פשוט קטלו אותו בצורה מוגזמת.
האמת שהביצוע שלו הערב לא היה משהו בכלל.
בעצם, רוב הביצועים לא היו משהו.
אני בעד שמאור פיניה והילד הזה מחולון ילכו הביתה.
יאללה, רצתי לראות את התוצאות.

תוספת מאוחרת:
אז קודם כל, לילד הזה מחולון קוראים נדב ומה זה הירוק הזה שהוא לבש היום? חוגגים את יום סנט פאטריק בחולון ולא סיפרו לי?
דוד סלם עבר.
מאור פיניה כמעט ולא עבר.
עושה רושם שמישל הוא מתחרה חזק.
חביב השופטים וחביב הקהל והוא באמת זמר מרשים.
הוא דיבר על אהבתו ל”סגול כהה” ולהקות אחרות מהז’אנר ולדעתי הוא שר לא פחות טוב מהזמר של “סגול כהה” ומברוס דיקינסון (איירון מיידן) ואחרים בסגנון הזה.

איכשהו הצלחתי לעשות את זה.
החברים בג’מייל חסמו את חשבון המשתמש שלי.
את הפרטים אני אשמור לעצמי ברשותכם.
אני רק אגיד שכדאי לקרוא את האותיות הקטנות בהסכם המשתמש של ג’מייל.
ב24 השעות הקרובות, הודעות נאצה לשלוח לי למייל המצויין מצד שמאל בקטגוריית קשר.
וככה נראית הודעת השגיאה.

קשה להחליט במי לבחור.
היתה תוכנית מצוינת הערב.
שלב הדואטים.
יש את מאיה רוטמן שהיא הפייבוריטית שלי מההתחלה והיא שרה עם זהבית פסי שאני קצת פחות מחבב, למרות שאני בהחלט מבין את הקסם שלה.
גם בגלל שיש לי הרגשה שדוחפים אותה בתור איזו סינדרלה כזו, הטבחית מצה”ל שלא תעשה שום דבר אם היא לא תהיה בכוכב נולד (צביקה הדר אמר משהו כזה בתחילת הדרך).
זה משפט מתנשא ומעצבן.
אבל נניח לזה.
זהבית הפעם הפתיעה אותי לטובה והביצוע של שתיהן ל”כמו צמח בר” היה יפהיפה.
קצת העיקה הפניה של צביקה הדר לחווה אלברשטיין ש”בטח התרגשה”.
כזכור, לפני זמן מה בראיון שעורר הרבה הדים, יצאה חווה אלברשטיין נגד תופעת כוכב נולד.
הוא “זרק לה כפפה” שתבוא לאולפן כוכב נולד
אחריהן הופיע עידן שמי שעשה את “רוקד לכל הבנות” ביחד עם מורן אהרוני.
עכשיו, גם בחירה מצוינת של שיר, גם ביצוע סביר למדי.
את עידן אני מחבב בגלל שכמו זהבית פסי, יש בו משהו שגורם לרצות שהוא יצליח.
כזכור, הוא אומץ בגיל שנתיים בברזיל, וכשמסתכלים עליו, הוא נראה די מפחיד.
אבל הוא כזה מותק וסימפטי וקורן ואופטימי ואי אפשר שלא להכבש בקסמיו.
ג’קו אייזנברג עשה שיר מקורי משלו וסחתיין על התעוזה.
היה ביצוע מאוד מרשים שלו ושל נירית מיליס.
אני לא יודע איך נשמעים שירים אחרים שלו, אבל יש לו חוש למלודיה (למרות שהעיבוד של צוות כוכב נולד היה שבלוני מדי).
מישל (הגרוזיני מאשדוד) נתן עם בן זוגו ביצוע נחמד מאוד ל”מה שעובר עלי” של ‘איפה הילד’ שעבר עיבוד מפתיע.
נכון שזה סוג של ספורט לקטול את כוכב נולד ולטעון שהתוכנית הורסת את התרבות בישראל.
גם בגלל שהיא שמה דגש על חידושים וגם בגלל יצירת כוכבי האינסטנט.
אני לא חושב שיש משהו רע ביצירת כוכב יש מאין (כלומר, לכוכב עצמו זה בעייתי, אבל זה דיון אחר), והטענה על הרס התרבות הישראלית זה קצת מוגזם.
כאילו הרדידות התחילה עם כוכב נולד.
כאילו לא סגדו כאן בשנות ה60′ וה70′ לכל מי שהיה על השער של ‘להיטון’ או ‘העולם הזה’ או ‘בול’.
בזכות ‘כוכב נולד’ ‘השיר שלנו’ ניב ושקד נחשפות לשירים שאחרת הן לעולם כנראה לא היו מכירות כמו “גן נעול” של רחל ו”כמו צמח בר”.
מה שמזכיר לי.
לפני כמה ימים ניב פנתה אלי ואמרה “מוטי, אני כבר לא מעריצה של רוני סופרסטאר, עכשיו אני מעריצה של נינט”.
אוח, הגאווה.

מאיה רוטמן באודישן הראשון שלה עושה דילן בעברית.

לקראת ראיון עבודה (תחזיקו אצבעות, זה עוד שעתיים וחצי בחיפה) חיפשתי מידע ברשת על חברה מסוימת.
כך הגעתי למאמר הזה שעוסק בחברות אבטחה.
בפסקה שעוסקת בסמכות שיש או אין לחברות השמירה האלו לעצור או לעקב חשודים, מצאתי את הציטוט הזה “בדרך כלל חריגים – ערבים, הומואים או כל מי שנכנס תחת ההגדרה של מעורר חשד” שמובא מפי ד”ר אראלה שדמי, לשעבר סגן ניצב במשטרה וכיום קרימינולוגית בבית-ברל ועוסק בסמכות שיש או אין לחברות שמירה פרטיות לעכב חשוד.
ואם כבר ציטוטים מעוררי אי-נוחות, אתמול קראתי ראיון עם אריאל פרקש, פליט איזשהו ריאליטי שכוח ורופא בהווה שאמר “להיות רופא זה חלום חיי. אין יותר יפה מזה שהלב של מישהו נמצא בידיים שלך”.
אני בטוח שד”ר חניבאל לקטר היה מסכים איתך במאת האחוזים.

מוריסי כתב את זה על הרכב בשם James.
ההרכב חימם את ההופעה של ‘הסמיתס’ ומוריסי הכריז שהם “הלהקה הכי טובה בעולם”.
עברו השנים ומוריסי הוכיח שאצלו אין גוונים של אפור. הוא אוהב או שונא והכל בעוצמות מעוררות השתאות.
אז הוא כתב עליהם שיר שנקרא “אנחנו שונאים שחברים שלנו מצליחים”.
לא מזמן שמעתי שחבר שלי מצליח.
טוב, אני לא אקרא לו חבר בדיוק, אבל מישהו שאני מכיר מספיק טוב.
שכן לשעבר, ניגנו קצת ביחד, החלפנו מוסיקה.
מכרים.
מסתבר שהוא כתב שני שירים לאלבום שזכה בכל מיני זהב ופלטינה בשנה שעברה.
אני שמח להגיד שאני ממש לא שונא שהוא מצליח.
להפך, אני די שמח.
עקבתי אחרי הקריירה שלו, הלהקה שהוא היה חבר בה במשך שנים, ראיתי איך הם נלחמים ונלחמים ולא מגיעים לכלום למרות שהיו חתומים בחברת תקליטים.
הם הקליטו, גנזו, הקליטו, שוב גנזו, החליפו חברת תקליטים, בסוף יצא להם דיסק והם אפילו קיבלו (יחסית) הרבה השמעות ברדיו ובערוץ 24.
אבל הדיסק כנראה לא נמכר היטב והלהקה כולה, אחרי כל שנות המאבק, נכנסה לאיזה קפאון.
אז הוא כתב שירים לזמרת הזו, נתן שירים לעוד כמה אחרים, ואם לא במסגרת הלהקה, אני שמח שלפחות ככותב שירים הוא זוכה להצלחה מסוימת.
גם בגלל שהוא מוכשר, גם בגלל שהוא נשמה טובה.
הנה ג’יימס.

אומרים שהטרגדיה הגדולה של המחזאים בדורו של שייקספיר היתה שהם חיו בדורו של שייקספיר.
כלומר, הצל שלו כל-כך גדול שמעטים האנשים שיכולו לנקוב בשם של מחזאי נוסף מאותם ימים.
אבל זה כמובן לא אומר שלא היו כאלה.
ועל אותו משקל אני אגיד שהטרגדיה של נגני הבס בדורו של ג’אקו פאסטוריוס היתה שהם חיו בדורו של ג’אקו.
זה רק טבעי ומובן שיש כאלה שבולטים ויש כאלה שנשכחים.
אם יבקשו מכם לציין שמות להקות בשנות ה60, הרוב יגידו “החיפושיות”, ו “האבנים המתגלגלות”.
להקות פאנק משנות ה70? הסקס פיסטולס והקלאש.
למרות שרשימה של להקות הפאנק הבריטי שקמו באותן שנים תהיה ארוכה מדו”ח מבקר המדינה.
אז היה את ג’אקו, אבל היו גם אחרים.
אם יש אדם אחד שהייתי צריך להצביע עליו כשווה ערך בהשפעה שלו על נגני בס באותן שנים, סטנלי קלארק הוא האיש.
והוא עוד מעט מופיע בארץ יחד עם ג’ורג’ דיוק (שעילו אני לא יודע הרבה מעבר לעבודה שמדובר בשיתוף פעולה ותיק).
בתור התחלה, תקשיבו לSchool days.
ואם אתם ממש רוצים, אז גם לRite of Strings שהוא הקליט עם ג’אן לוק-פונטי שהוא סיבה טובה שלא להקשיב למוסיקה) ואל דימאולה.
לא שאני כל-כך אוהב את היצירה הזאת (היא מעניינת אבל לא מלהיבה) אבל אהבתי את השנינות וההתייחסות לThe rite of spring של סטראווינסקי.

“יליד 1951, עבר מכינור לצ’לו, לאחר מכן לקונטרהבאס, כאשר הבין בנעוריו שכלי זה הולם מאוד את קומתו המרשימה. אך באותה עת החל לנגן עם פנדר בהרכבי מוסיקת נשמה ורוק של פילדלפיה. כשהפך לנגן וירטואוזי באותה מידה בשני הכלים, צלל בקריירה “אקוסטית” כפולה בתחילת שנות ה70′ עם “שליחי הג’אז” – פרעה סנדרס, סטאן גטס, גיל אוונאס, ואחר כך ג’ו הנדרסון.
באמצעות זה האחרון פגש את צ’יק קוריאה, איתו הקים את ההרכב החשמלי “בחזרה אל הנצח” (return to Forever).
עד מהרה הפך לאחד מכוכבי הג’אז-רוק הגדולים ביותר ופיתח בשנות השמונים’, יחד עם ג’ורג’ דיוק, סגנון שהיה יותר מוסיקת נשמה.
חדור עמוק בביבופ (הוא לקח לו למורה את אוסקר פטיפורד) ובג’אז הלטיני, נחשב בדרך כנגן הווירטואוזי המושלם ביותר מבין כל נגני הבאס”.

הקטע לקוח מהספר “ג’אז” מאת ז’רנאל ארנו וז’אק שנל.