בזמן הנפילה הראשונה בחיפה הייתי בעבודה.
בניין משרדים בעיר התחתית, לא רחוק מבת-גלים.
המעליות בבניין התחילו לעבוד ותוך מספר דקות נדמה היה שהבניין ריק.
זו היתה הרגשה מוזרה, כמעט סוריאלסטית.
ירדתי לרחוב והכל נראה לי נורמלי ומוזר באותה עת.
מכוניות נסעו, מאפיות היו פתוחות.
זה היה ביום הראשון של הקטיושות.
חשבתי לחזור לקריות, אבל כשהשגתי את אחותי היא אמרה לי שאין אף אחד אצלה בבית.
היא לקחה את הילדים לאמא שלנו בנצרת עלית.
היא רצתה שאני אבוא גם.
בהתחלה התנגדתי.
לא חשבתי שיש לי מה לעשות כאן.
אבל היא בכתה, ואחר כך גם אמא שלי ואני החלטתי לא להיות קשה.
אחר כך התחילו אזעקות גם כאן.
בינתיים לא נפל כלום, אבל זה באוויר.
או ככה זה מרגיש.
בנצרת הערבית נפלו.
הייתי במונית לתל-אביב, הוא עצר לכמה דקות באזור שמכונה כאן “המוסכים”.
בערך חצי שעה מאוחר יותר, נפלו באזור הזה בדיוק קטיושות.
אני לא יורד למקלט כשיש אזעקה.
אני לא מפחד. אני לא מרגיש כלום.
מחר אולי תהיה הפסקת אש.
משהו בי לא רוצה.
אני עצוב על כל חייל שמת, אבל אני רוצה נקמה.
אני רוצה שישראל תמחק את לבנון מהמפה.
אני רוצה דם.
המלחמה שתסיים את כל המלחמות.
גם-כן שמאלני עוכר ישראל אני.
כל-כך הרבה פעמים קראו לי “בוגד”, “אוהב ערבים” ושאר שמות.
אני עדיין עומד מאחורי הדעות שלי דאז.
אבל כאן זה משהו אחר.
לפני כמה ימים האזעקה התחילה לעבוד בזמן שהייתי בחוץ.
הסירנה נמצאת קרוב מאוד למקום שהייתי בו.
הלב שלי התחיל לדפוק מהר.
פחדתי.
זה מוזר.
אני לא מוגן יותר כשאני בבית, אבל לא הרגשתי שום דבר שדומה להרגשה הזאת.
אני מתחיל לחשוב שאני עלול להיות חסר מזל.
שלוש אזעקות היום.
בשלושתן הייתי בחוץ.
אני מפחד.
אנחנו שבעה אנשים כאן.
אין לי איפה לנגן כאן.
אין לי איך לשמוע את המוסיקה שלי.
אין לי את המחשב שלי.
אני תמיד מתקלח אחרון.
אף פעם אין לי מים חמים ואני שונא מקלחות קרות.
אני אולי אעזוב את העבודה בחיפה ואחזור לכאן.
הציעו לי משהו.
אבל הייתי רק חודש בעבודה ההיא וחתמתי על חוזה לשנה.
אני לא יודע מה לעשות.
יותר מדי עבודות, מרגיש כמו יותר מדי מקומות שגרתי בהם בשנה אחת.
מטוסים עוברים כאן כל הלילה.
אני לא נרדם.

ברכותי לנבחרים.
אני אומנם לא מכיר באופן אישי אף אחד מהם, אבל לפחות לגבי שחר שמש אני חושב שמדובר באיש הנכון בזמן הנכון.
ואם הייתי בעל זכות הצבעה (שאני מניח שאני אוכל לקבל אם ארצה), הוא ללא ספק היה מקבל את הקול שלי.
בכל מקרה, הלינק הזה נשלח לרשימת הדיוור שלעמותת המקור ואפשר לראות בו את חברי הוועד הנבחר: שחר שמש, דותן מזור ונדב ויניק.
העבר מלמד שזה תפקיד כפוי טובה, ובכל זאת, אני אחזיק להם אצבעות.
הערב (וללא קשר למי שנבחר לוועד) חידשתי את החברות שלי בעמותה, למרות שאני חצוי לגבי הצורך בה או הדרך שבה העמותה מתנהלת.

כשריק רובין וראסל סימונס הקימו בשנות ה80 את חברת התקליטים שלהם, הם בחרו בשם Def jam.בצורתה המקורית, המילה Def היתה מילת סלנג נפוצה בגטאות השחורים של ניו-יורק ובתרבות ההיפ-הופ הצעירה דאז, והמשמעות שלה היתה “משהו טוב” (בערך).
למעשה, המיתוס טוען שמקור המונח הוא מילה אחרת עם צליל דומה שריק רובין שמע לא נכון בזמן שהסתובב על חברים בברונקס, אבל הפך איכשהו למילה לגיטימית.
עם הצלחת הלייבל ועם חדירת ההיפ-הופ לתרבות האמריקאית, אמריקה הלבנה אימצה את המילה וגלי “וויגרז” (וויגרז=ווייט ניגרז. כינוי לילדי פרברים שאימצו סממני דיבור ולבוש שמאפיינים את סצנת ההיפ-הופ השחורה ברובה), הפכו את המילה לכל-כך נפוצה, שמילון אוקספורד המכובד הכניס אותה כערך.
בשלב הזה הבין ריק רובין שמספיק זה מספיק.
הוא אסף כמה חברים לדרך, ראפרים מהלייבל שלו ומאחרים, הזמין את הכומר המיליטנטי אל שארפטון שיישא הספד, וביחד ערכו הלוויה רשמית למילה ולמושג Def.
היה שם ארון קבורה שלתוכו הושלכו מספר עותקים ממילון אוקספורד ביחד עם כמה בקבוקי אלכוהול כמו שעושים כשקוברים את הג’מעה מהשכונה שנורו על ידי כנופיה יריבה.
השמועה אומרת שכמה שנים מאוחר יותר, אותו טקס בוצע לזכר ה”גראנג'” בניצוחו של כריס קורנל.
ועכשיו למה שאני באמת רוצה לדבר עליו.
בלוגים.
בלוג, בלוגיה, בלוגספירה.
בלוג זה אין.
יש בלוגים בטלוויזיה. בשני ערוצים שונים!
יש בלוגים עם מצלמה שהם כמו בטלוויזיה וקוראים להם blog-tv.
אני לא נורא אוהב לטחון מים, אז אני אפנה אתכם לבלוג של אוהד מיכאלי שכתב קטע מצוין על הדבר הזה בדיוק.
על זה שנדמה שבלוג זה הIt word של כל העולם.
או לפחות החלק הזה בעולם שרוצה שצעירים מאגניבים יאהבו אותו כמו שהוא אוהב אותם.
אני כן אחזור על מה שכתבתי בתגובה בבלוג של אוהד.
בלוג בהגדרתו הוא יומן רשת.
אני אחזור על זה לאט יותר למקרה שאחד מזכייני ערוץ 2 קורא כאן: יומן אשר נכתב ברשת האינטרנט.
למצלמות טלוויזיה אין קשר להגדרה של בלוג כמו שלהורדת פורנו באימיול או לקיחת האוטו למוסך אין הרבה קשר להגדרה המקורית של המונח בלוג.
למה נזכרתי בזה בעצם?
בעודי מרפרף בבלוגה המתחדש של וולווט באתר “דה-מארקר-בלוגס”* מצאתי הפניה לבלוג של אחת, זרובבלה, בלוגרית מהאליטות של ישראבלוג.
עכשיו, באמת שאין לי דבר וחצי דבר נגד זרובבלה.
מהמעט שקראתי בבלוגה, מדובר בבחורה מקסימה, שנונה יחסית, לא סובלת מחוסר מודעות עצמית, חמדמדת מראה, והכי חשוב, בניגוד לבלוגרית מאוד פופולרית בשם מארגי, היא לא דמות פיקטיבית.
אז במה זכתה זרובבלה לבלוג משלה באתר של העיתון הכלכלי המאוד נחשב?
לזכותה ייאמר שהיא עצמה מעלה את השאלה.
כנראה שהעובדה שהיא בלוגרית פופולרית זו סיבה מספקת עבור מנהלי האתר.
אני מניח שהיא לא שם כדי למשוך את המנהלים, האנליסטים או מי שלא יהיה קהל היעד של אתר הבלוגים היוקרתי לעתיד.
אבל היא בלוגרית והיא פופולרית והם רוצים את הקהל שלה כי אולי המארקר רוצה להיות צעיר ומאגניב ולהראות שהוא בעניין.
אישית, אני חושב שגם זרובבלה וגם וולווט הולכות לגלות שקר שם בחוץ.
ישראבלוג הוא לא מהאתרים המועדפים עלי ברשת.
אבל אני כן מבין שיריב חבוט הצליח ליצור שם משהו שגורם לאנשים לקרוא לאתר “בית”.
בזמן שניהלתי שם בלוג, גם אני הייתי בתוך זה והרגשתי קצת חלק מהקהילה הזאת.
זה משהו מאוד חמקמק שספק אם יצליחו לשכפל באתר המארקר.
אז הם הביאו לשם שני בלוגרים פופולרים, אחת שניתן להצדיק איכשהו ואחת שאני סקרן לראות אם בכלל ינסו להצדיק.
אולי זה הזמן לקיים טקס אשכבה למונח בלוג, בדיוק כפי שנעשה למילה Def לפני יותר מעשור.
עושה רושם שהקסם שהמילה הזאת מהלכת על יותר מדי אנשים, הוא פשוט חזק מדי.

*שאלה לוולווט: היות ולאתר המארקר אין עמוד ראשי עם הפניות לבלוגים, יכול להיות שמישהו לחש על אוזנך על קיום הבלוג ורמז שכשתשורה למעסיקייך החדשים, את צריכה ליחצ”ן את זרובבלה?
כי משום מה, קשה לי לתאר אותך כמנויה הממוצעת על הבלוג שלה.

תוספת מאוחרת:
גם היום מזכירה וולווט את בלוגה של זרובה.
סבי המנוח מצד אבי נהג לומר:”פעם אחת מקרה, פעם שניה צירוף מקרים, פעם שלישית קונספירציה”.
תהיה פעם שלישית? נחכה ונראה.
וגם ליובל דרור יש מה להגיד בנושא המדיניות של המארקר.

ולסיום:viva la Grunge!
שימו לב מי יושב מבואס על הבר

ב1988 כתב רוברט מוריס את מה שהיום נהוג להתייחס אליו כתולעת הרשת הראשונה.
כמו בהרבה מקרים, אותה תולעת נכתבה למטרה אחת אך יצאה משליטה והפכה למשהו אחר לגמרי.
על פי טענתו של מוריס (בנו של המדען הראשי בNSA דאז, למרבה המבוכה), הוא בסך הכל ניסה לכתוב תוכנית שתאמוד את כמות המחשבים המחוברים לאינטרנט, אז רשת יחסית לא מוכרת לציבור שנשלטה על ידי מערכת ההפעלה UNIX והנגזרות שלה ושימשה בעיקר מוסדות אקדמאיים.
הבעיה היא שהתולעת שמוריס כתב ידעה, בין השאר, לעשות שני דברים חשובים.
הראשון הוא לנצל פרצות אבטחה, ושנית, לשמר את עצמה.
די ברור שהסיפור הזה לא יכול היה להגמר בטוב.
בשורה התחתונה, ניזוקו אלפי מחשבים והנזק הכספי שהתולעת גרמה לכל מחשב נע בין כמה מאות לכמה עשרות אלפי דולרים.
לרוברט מוריס שלום והיום הוא מלמד במכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס, המכה של הגיקים.
למרבה האירוניה, את התולעת עצמה הוא כתב באוניברסיטת קורנל, אבל הוא שיחרר את התוכנית (וכן, אנחנו אומרים וירוסים, תולעים ושאר חיות, אבל בסך הכל מדובר בשורות קוד) בmit על מנת להסוות את מקורה.
השנה היא 2006.
האינטרנט הוא כבר לא נחלת האקדמיה בלבד אלא משהו שאפשר למצוא בכל בית.
בעולם מושלם, שמות כמו “מליסה”, “בלאסטר”, code red ואחרים לא היו אומרים כלום לרובנו.
בעולם שנשלט על ידי מערכת ההפעלה ‘חלונות’, השמות האלו גורמים לצמרמורת קלה לכל מי שמחובר לרשת.
מומחי אבטחה מעריכים שבימים הקרובים נראה ניצול מאסיבי של פרצת האבטחה הזאת בצורת תולעת אינטרנט.
‘מיקרוסופט’ כבר שיחררו עדכון לבעיה (אגב, לא הגיע הזמן שהחברים ברדמונד יתחילו לחשוב בצורה יצירתית יותר מאשר לשחרר פלסטרים לטיפול בסרטן הזה שנקרא “אבטחה בחלונות”?). אבל הניסיון מראה שאנשים לא ממהרים לעדכן את מערכת ההפעלה שלהם (מי מעצלנות, מי מחוסר ידע או מודעות).
ואם זה לא מספיק, הנה חדשות רעות עוד יותר.
קוד שמנצל את פרצת האבטחה הנזכרת לעיל הוכנס לפרויקט מטאספלויט שהוא כמובן פרויקט חינוכי למטרות לימודיות ותמים לגמרי.
למרבה הצער, מדובר ביישום שהופך ניצול פרצות אבטחה לעניין של כמה קליקים, וכמובן שהוא התחבב מהר מאוד על הסקריפט קידיז של העולם שעטו על המציאה המאפשרת להם לעשות הרבה מאוד נזק בזמן קצר ובמינימום מאמץ.
גם הDepartment of Homeland Security בארה”ב (מדובר בגוף שעוסק באיומים כמו טרור מבית והוקם אחרי ה11 בספטמבר כאיחוד של מספר גופים), פרסם המלצה להתקנת עדכון האבטחה.

בתמונה המצורפת:דניס “התולעת” רודמן.

הציטוט הזה לקוח משיר בשם Supertstar של ההרכב Cypress hill הרכב של ראפרים שגם אוהבים גיטרות.
למעשה, אחד מחברי ההרכב לוקח חלק בהרכב מטאל כשהוא לא בתפקיד עם החברים מסייפרס, ויותר מזה, סייפרס היל הקליטו אלבום שנקרא “חי בהופעה חיה בפילמור”.
קיים תקליט הופעה משובח של האחים אולמן.
להקת ראפ שמוציאה אלבום הופעה שמתכתב עם אלבום הופעה של אחת מלהקות הרוק-גיטרות המפורסמות של כל הזמנים?
הסמליות מדברת בעד עצמה כאן.
בשנת 2000 הקליטו סייפרס תקליט כפול שנקרא Skull & Bones. שצידו האחד הוקדש לראפ וצידו השני לרוק.
למעשה, גם לשיר שהזכרתי, Superstar, היו שתי גרסאות.
גרסת הרוק, הטובה יותר לטעמי, שכוללת קטע מראיון שנערך עם Everlast וגרסת הראפ שכללה ראיון עם אמינם.
מעניין ששני אלה הפכו מאוחר יותר לאויבים מרים וניהלו קרבות מילוליים מכוערים שהתבטאו גם במוסיקה שלהם.
בכל אופן, זו לא הפעם הראשונה שכוכבי רוק\ראפ תוקפים את העולם הזה שעל פניו, נתן להם כל-כך הרבה.
כבר ב1967 הקליטו ה Byrds שיר שנקרא So You Want To Be A Rock’N’Roll Star שאמר ש”אם אתה רוצה להיות כוכב רוקנ’רול’, אז תקשיב למה שיש לי להגיד. פשוט תקנה גיטרה חשמלית, קח את הזמן שלך ותלמד לנגן.
אחר כך הם מדברים על המחיר.
כמה שנים מאוחר יותר, כתבו הEagles, שיר קטן בשם hotel California שיש רבים המאמינים שעוסק בעבודת השטן.
פירוש נוסף ומקובל יותר הוא שהשיר עוסק בעצם בלהיות כוכב רוק, בהרס עצמי שמתלווה לכוכבות הזאת לעיתים כל-כך קרובות.
“ההתבהמות של כוכבי רוק” כפי שהגדיר זאת מישהו.
בכל אופן, אנחנו בFast forward machine וחזרנו לשנת 2006.
כבר לא צריך לקנות גיטרה וללמוד לנגן.
אפשר לנסות את המזל בריאליטי.
רוקסטאר:סובפרנובה היא העונה השניה של תוכנית הריאליטי “רוקסטאר”.
העונה הראשונה ליוותה את חברי להקת הרוק האוסטרלית Inxs, שחיפשו מחליף לסולנם המנוח מייקל האצ’ינס שנמצא תלוי לפני מספר שנים במה שהוא ספק התאבדות, ספק תאונה הקשורה למשחקי שליטה וסקס.
ככל הנראה לא מצאו בהפקה להקה גדולה מספיק שאיבדה סולם בנסיבות טראגיות (או לפחות לא להקה שהיתה מוכנה לשתף פעולה, כי כידוע, בעולם המוסיקה לא חסרות מיתות וטרגדיות), החליטו להקים להקה משלהם.
לשם כך אספו נבחרת מכובדת של כאלה שפעם היו גדולים והיום עיקר עיסוקם הוא בפרויקטים שוליים שרק מעריצים שרופים מכירים וגם זה לא בטוח.
דייב נבארו (מתהילת “גיינ’ס אדיקסן” וקצת מהפפרז), טומי לי (“מוטלי קרו”, בעלה שלעבר של פמלה אנדרסון), גילבי קלארק (גיטריסט “רובים ושושנים”) ואחרון חביב, ג’ייסון ניוסטד, נגן הבס לשעבר של מטאליקה, האיש שבהשראתו עברתי את שנות חטיבת הביניים עם תספורת מוזרה שכללה שער ארוך מלמעלה וגלאח נרחב באזור הצדעיים.
מכל אלה, יש משהו מאוד מכאיב בלראות אותו בין כל תאבי התהילה האחרים, אבל לזכותו יאמר שהוא הוגן ומתון ומותק ולא גורם לי להתבייש קצת בשבילו.
המתמודדים לא צריכים לעמוד במשימות ביזאריות, אלא בעיקר לשיר.
ואם כבר העירוב הלא קדוש בין רוק וריאליטי.
ערוץ vh1 מתגלה לי כבחירה הכי טובה לבילוי ערב שישי.
הערב מצאתי שם תוכנית שמכנסת חמישה כוכבי רוק על מנת שיכתבו מספיק שירים בכדי להעמיד הופעה תוך 12 יום.
הסולן הוא סבסטיאן באך, לשעבר הסולן הבלונדיני של סקיד רואו שהיו להקת hair metal, אבל יחסית היו בסדר.
נגן הגיטרה המובילה הוא טד ניוג’נט. גיבור גיטרה משנות ה70.
טיפוס הרד-נק האורגינלי.
פעם אחרונה ששמעתי עליו היתה כשהוציא ספר בישול שמסביר מה בדיוק עושים עם הבשר שזה עתה צדת או דרסת.
מספר שלוש הוא ג’ייסון בונהאם.
אני מנחש עלפי השם ועל פי הסגנון שזה הבן של ג’ון (המתופף המנוח של לד-זפלין).
על גיטרת הלווי מופקד סקוט איאן מAnthrax שיחד עם Slayer ומטאליקה, היוו את השילוש הקדוש של הת’ראש מטאל בשנות ה80 (ויסלחו לי חובב מגאדת’)
אחרון חביב, ושוב, זה שמבאס אותי לראות, הוא אוון סיינפלד מBiohazard (פוסט נפרד בדרך).
עוד דמות עם מקום של כבוד בהשכלתי המוסיקלית.
וגם כאן, כמו ג’ייסון ניוסטד ברוקסטאר, הוא לא מבייש את הפירמה.
בעוד סבסטיאן באך עסוק בלהשתכר, אוון עסוק בלתת בראש, לצעוק ולהנהיג את ההרכב על שלל טיפוסיו ההדוניסטיים.
בשלב מסוים זה הגיע לפיצוץ, כי החברים בלהקה עסוקים מדי מלהנות מהביקורים במועדוני חשפנות, הטירה המפוארת שבה שיכנו אותם, הטבחית היפה עם השם והמבטא המוזרים, ואוון הוא אוון.
איש של אמת.
לא נעימה ככל שתהיה.
“מתישהו, מישהו, יצטרך להגיד למישהו אחר שהוא גרוע”, הוא מסכם את החזרה הראשונה כשכל החברים עדיין תחת הרושם שהם באו לבלות ולא לעבוד.

הכנס השנה יערך בקמפוס של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה.
אתר הכנס כאן.
פוסט אצל שחר שמש שלקח על עצמו את הניהול בחודש וחצי האחרון, לאחר פרישתו של שלומי פיש.

ריצ’רד סטולמן מדבר עם איזו בלונדה, קפטן קראנץ’ גם בתמונה ובעיקר נראה נבוך
וGrandmaster ratte , המייסד והמנהיג הבלתי מעורער של כת הפרה המתה עושה תנועות ברקע.
ואם אתם לא יודעים מי אלה קפטן קראנץ’ וRMS, אתם כנראה לא מספיק גיקים.
ולמען הסדר הטוב, זה לא שאני חושב שזה כזה מצחיק, אבל בגלל שזה קורה לריצ’רד סטולמן שמעצבן אותי לעיתים קרובות, למרות שבגדול הוא איש חיובי שבלעדיו תנועת התוכנה החופשית היתה נראית אחרת, אם בכלל, אני מחייך קצת.