[תוספת עריכה קדם-טקסטית: התכוונתי לכתוב שתיים שלוש שורות אבל יצא קצת ארוך.
לכן אם אני נשמע לא רהוט או מדויק מספיק במה שאני כותב, זה בגלל שלא היתה לי כוונה לכתוב כתב אישום\הגנה. סתם יצא לי פוסט קצר עם מלא שורות ולא היה לי כוח לשכתב אותו כדי שיהיה יותר…יותר….טוב, הבנתם).
עושה רושם שקפה המארקר הפך תוך ימים ספורים מהצעצוע הכי מגניב ברשת העברית לשק החבטות המועדף.
לפעמים בצדק, לפעמים שלא.
מה שבטוח, הקפה עושה הרבה רעש ואפילו פרולטריון כמוני שלא עובד במשרד פרסום (בניגוד לאיזה 70% מהגולשים בקפה) יודע שגם פרסום רע זה פרסום טוב.
שתי דוגמאות טריות:
סגירת החשבון של צביקה בשור בגלל שהעלה תמונה שהיא עיבוד לתמונה שלו, דבר שמנוגד לתקנון.
דוגמא שניה היא המקרה של אבינועם מבלוג “ביט תקשורת” שפתח פרופיל ”מארחות אנשי עסקים“ וקיבל מכתב נזעם מהנהלת האתר.
במקרה הראשון אני יושב על הגדר כי תקנון זה תקנון וצריך לכבד ואם לא טוב לך…
אך מאידך גיסא, הקפה צריך לזכור שרשת חברתית תלויה באנשים ומה שצביקה שור עשה זו לא איזו התפרעות טרולית חסרת טעם אלא משהו לגיטימי שלא חורג מגבול הטעם הטוב ואולי כדאי שישקלו שוב את המדיניות שלהם.
ברשת חברתית, אפילו של אנשי עסקים, עדיין יש מקום לקצת צבע אישי למי שרוצה.
זו ש כתבה יפה על הקסם בדמויות בדיוניות ושהעניין בכותבים מזוהים זה אינטרס של תאגידים.
מה גם, כמו שאפשר להבין מההתרשמות של שרון בנושא, על אף ריכוז המכובדים באתר, הקפה רחוק מלהיות אתר של “סטריקלי ביזנס”.
בשורה התחתונה, עושה רושם שהקפה הופך לשנוי בחלוקת ומכיוון שהנשמות הטובות לוחשות שיש כבר כמה אתרים מתחרים בדרך וכדאי לאנשי הקפה להתעורר ולהריח את הקפה (גיחי?)
שוש פורבס כתבה גם כן על הקפה ואיבחנה שקפה דה מארקר מנסים לבנות קהילה מלמעלה בזמן שדברים כאלו צריכים להבנות מלמטה.
גם שאר האבחנות שלה לגבי הרעות החולות של הקפה מדויקות לטעמי.
עוד משהו שבטח לא יחבב את הקפה על הגולשים הוא השימוש בכתובות המייל שנרשמים איתן כדי לשלוח דואר זבל.
אף אחד לא אוהב ספאמרים ודואר פרסומי שלא ביקשתי הוא דואר זבל ולא איכפת לי שכתובת המייל של השולח היא בדומיין של המארקר.
הנה תגובה נזעמת בנושא בפורום התמיכה של הקפה.
גם אני, אגב, מקבל דואר זבל מהקפה למרות שממש לא ביקשתי דואר פרסומי על ספרים של הוצאת שוקן או כל דבר אחר.

נ.ב. בעניין ה”סטריקלי ביזנס”.
עדיין לא פגשתי שם את המנכ”לית בת ה21 עם תואר שני, אפילו ששמתי תמונה שלי עם שפם ופיאות לחיים ניל יאנגיות (לא יצא כל-כך טוב בתמונה) ובכללי, רשימת החברים שלי שם כוללת רק אנשים שהכרתי עוד לפני הקפה.
אולי בגלל שאין לי ראשי תיבות בתיאור המקצוע.
זה העמוד שלי אם מישהו רוצה לבקש חברות.

מכיוון שאני מתאמן באייקידו, מטבע הדברים אני מתעניין בכל מיני סוגי חומרים שאפשר למצוא ברשת.
למשל סטיבן סיגל (פוסט שלישי ברצף שיש בו סטיבן:) שלפני שהיה שחקן קולנוע\איש CIA, למד במשך שנים (ולימד) אייקידו ביפן.
להערכתי הצנועה, בהחלט יש רמה בביצועים שלו.

יכול להיות שאני אעבור לג’וג’יטסו בקרוב.
אבל אני עדיין בדיונים ביני לבין עצמי.
בכל מקרה, עוד סרטון חביב שמסתובב בטיוב.
זה לקוח מארכיון של משהו שנקרא british pathe שזה גוף שמארכב כל מיני קטעי חדשות עתיקות, משהו בסגנון “יומני כרמל” שלנו (למי שזוכר), ואפשר למצוא עוד כמה דברים מעניינים משלהם, לא רק של אומניות לחימה.
אומנם רשום שזה אייקידו בכותרת, וגם בתגובות מדברים על זה, אבל בסרטון נאמר שזה ג’וג’יטסו וגם לי זה נראה ככה (האייקידו היא אומנות לחימה שנוצרה מתוך הג’וגיטסו וחולקת טכניקות דומות רבות)

הדפטונס (וזמרת בשם jonah) עושים קאבר לsade שהוויכוח על איך מבטאים את שמה שני רק להאם קוראים לקינג סטיפן או סטיבן.
צ’ינו מורנו נשמע סקסי מתמיד בשיר הזה וגם הבסים אחלה.
זהו.
בדרך לשישבת אצל האחות.
נשתמע.
[audio:http://minorcrisis.net/files/06-deftones-no_ordinary_love.mp3]

בעקבות הפוסט “ימי הרדיו” של הספרנית, גיליתי את השיר הזה, Songs out of clay של אחד, אל סטיוארט, שנדמה לי ולא היה לי עדיין העונג להכיר.
“הו, אני יודעת שאת אמן”, היא אמרה.
“בגלל שאתה עושה את השירים שלך מחימר. נושא את העפר על ידייך ועל פניך ואתה לעולם לא מאבק אותו מעליהם לגמרי.
ניסית לפסל את האמת המושלמת כשכלי הנגינה נשבר בידך”.
ההמשך כאן.

[מתוך הספר get in the van של הנרי רולינס. המשך ופרשנות יבואו בהמשך. אולי]

[אביב, 1981]
התגוררתי בדירה בארלינגטון, וירג’יניה.
לא רחוק מעיר הבירה.
הלכתי לעבודה ברגל כל יום, זה היה בחנות גלידה באותו זמן.
הייתי מנהל החנות והייתי שם בין 40 ל60 שעות בשבוע.
עשיתי הפקדות, ספרתי מלאי, שכרתי עובדים ופיטרתי.
עשיתי הכל.
הייתי אז בלהקה, לא משהו מבחינה מוסיקלית, רק ארבעתנו עם ציוד נגינה דפוק, אבל נהנינו לנגן ולהתאמן.
בחור בשם מיץ’ פארקר נתן לחבר שלי, איאן מק’קאי ולי קלטת של הEP Nervous Breakdown של Black Flag.
ניגנו אותה בלי הפסקה.
עבורי, עטיפת התקליט אמרה הכל.
בחור עם הגב לקיר מניף אגרופים ומולו בחור שמניף לעברו כיסא.
הרגשתי כמו הבחור עם האגרופים המונפים בכל יום מחיי.
בלק פלאג הפכו די מהר ללהקה האהובה עלי.
סיפורים על ההופעות שלהם הפכו לאגדות עד שהם הגיעו לחוף המזרחי.
היתה להם חברת תקליטים משלהם בשם SST והם לא סבלו את החרא של אף אחד.
איאן התקשר לSST ודיבר על הבסיסט של הלהקה, צ’אק דוקובסקי.
צ’אק סיפר לאיאן על סיבוב ההופעות המתקרב ונתן לו את התאריכים בחוף המזרחי.
בלאק פלאג עמדו להופיע בניו-יורק ובדי.סי.
עמדנו לראות את בלאק פלאג הגדולים.
כמה מאיתנו נסעו לניו-יורק לראות את הלהקה מנגנת כי לא יכולנו לחכות לראות אותם בוושינגטון וחשבנו שכמה שנראה אותם יותר יהיה יותר טוב.
נסענו לניו-יורק וראאינו אותם מופעים בPeppermint launch.
אני בחיים לא אשכח כשהם עלו לבמה, כמה התרגשתי.
דוקובוסקי היה שם, הולך במעגלים, דופק על הבס שלו וצורח על הקהל.
הם אפילו לא התחילו לנגן וזו כבר היתה חוויה.
אני חושב שהם התחילו בשיר I’ve heard it before.
המקום התפוצץ.
השירים היו חזקים.
שורות קצרות של אינטנסיביות שלא תיאמן.
בחיים לא ראיתי מישהו שמנגן ככה.
כאילו הם מנסים לשבור את עצמם עם המוסיקה.
זה היה אחד הדברים הכי חזקים שראיתי.
לא היתה על הבמה שניה אחת מבוזבזת.
זה גרם לי לתהות מאיזה כוכב הם הגיעו ולרצות לעבור לשם מיד.
אחרי ההופעה הסתובבנו קצת עם הלהקה, הם היו מאוד “קולים” איתנו והיתה לזה חשיבות גדולה בעיני.
כיבדתי וחיבבתי אותם.
כמה ימים לאחר מכן הם הגיעו לנגן בדי.סי.
שוב, הם היו טובים והמקום המריא כשהם הופיעו.
אהבתי יותר את ההופעה בדי.סי כי הם ניגנו שני סטים של שירים ויצא לי לשמוע את כולם.
הם ישנו בבית של איאן אחרי ההופעה ועזבו בבוקר.
אני זוכר שראיתי את המסחרית שלהם נוסעת במעלה הרחוב ורציתי להיות בתוכה.
זה היה מדהים בעיני איך שהם הגיעו, הופיעו, הסתובבו עם המקומיים ואז המשיכו להרפתקה הבאה.
אני הייתי צריך למהר לעבודה.
כשצעדתי לעבר עוד משמרת לילה ארוכה בעבודה, התחלתי להרגיש מדוכא.
בלק פלאג הם חבורה של אנשים שנמצאים שם בחוץ ומאלתרים, מנסים לעשות משהו עם החיים שלהם.
לא היתה להם הכנסה קבועה והם חיו כמו כלבים, אבל הם חיו את החיים במלואם הרבה יותר ממני, ללא ספק.
היתה לי הכנסה קבועה ודירה וכסף בבנק.
אבל גם היתה לי עבודה שבה צעקו עלי אם דברים היו משתבשים.
הייתי צריך להיות שם כל הזמן.
ראיתי את אותם רחובות ואותם אנשים בכל יום.
העבודה גזלה הרבה משעות הערות שלי.
אחרי שהסתובבתי עם החבר’ה מפלאג, ראיתי שיש שם בחוץ עוד הרבה לעשות ולראות.
לא חשבתי שאני אי-פעם אעשה משהו מכל זה.
באותו לילה בעבודה, כל דבר בחיים שלי הרגיש חסר משמעות.
ידעתי שאיכשהו, אני מפשל.
היתה לי התקפת פאניקה קלה.
זכיתי להצצה חטופה על משהו שמנע ממני להמשיך ולשקר לעצמי.
הלוואי וזה לא היה פותח כל-כך את עיני וגורם לי לראות בבהירות כזאת.
ראיתי את כל חיי נפרשים לפני.
אותה עיר, אותם אנשים, אותו הכל.
זה הרגיש כאילו אני נקשר ומוכה על ידי החיים.
להם היה אומץ.
הדרך שהם חיו בה היתה מנוגדת לכל הדברים שגודלתי וחונכתי להאמין שהם נכונים.
אם הייתי מקשיב לאבי, הייתי מצטרף לחיי הים, משרת ואז ממשיך לעולם “הישר”.
אני לא מזלזל בזה, אבל אלה לא חיים שמתאימים לכולם.
צ’אק דוקובסקי נתן לי קלטת של שירים חדשים של בלאק פלאג.
כל בוקר לפני שהלכתי לעבודה, הייתי מקשיב לקלטת הזו.
damege I, Police story, No more, ואיזו גרסא של Louie, Louie.
אהבתי ושנאתי את הקלטת הזו.
אהבתי אותה בגלל שהמוסיקה היתה נהדרת והמילים אמרו את מה שאני מרגיש.
שנאתי אותה בגלל שאני רציתי להיות הזמר.
דז קדינה שהיה הזמר באותה תקופה היה נהדר, אבל עדיין, יכולתי לדמיין את עצמי עושה את זה.
פלאג חזרו לחוף המזרחי ביוני.
הם ניגנו בניו-יורק ב27 ביוני ב”ארווין פלאזה”
בד בריינז וU.X.A הופיעו גם כן.
לא היו הופעות מתוכננות בדי.סי. אז נסעתי לראות אותם.
הגעתי די מוקדם ופגשתי את צ’אק וגרג.
הסתובבתי איתם רוב אחר הצהריים.
ההופעה בערב היתה נהדרת.
אחרי ההופעה הלהקה הלכה ל7A, מועדון קטן בהמשך הרחוב, כדי להופיע בחינם ואני הצטרפתי.
השמש התחילה לעלות ואני הייתי צריך להיות בעבודה בעוד 6 שעות והיתה לי נסיעה של 5 שעות.
זמן לעזוב.
ניגשתי לבמה וביקשתי מהלהקה לנגן את Clocked in.
דז אמר “השיר הבא נקרא Clocked in והוא מוקדש להאנק כי הוא צריך ללכת לעבודה”.
הלהקה התחילה לנגן את השיר ואני עליתי לבמה והתחלתי לשיר.
אני לא יודע מה דחף אותי לעשות את זה.
זה היה כיף ולדז לא היה אכפת.
עזבתי את המועדון ונסעתי לעבודה.
הגעתי ישר בלי שינה.
לא הייתי צריך את זה.
הייתי נרגש מזה ששרתי עם בלאק פלאג.
העבודה שהייתי על הבמה והרגשתי איך זה להיות בלהקה, זה היה מספיק טוב בשבילי.
כמה ימים מאוחר יותר הייתי בעבודה וקיבלתי טלפון מדז.
הלהקה עדיין בניו-יורק, נחה לכמה ימים ואם אני רוצה לבוא לג’אם.
לא הבנתי למה הואמתכוון, אבל אלה הפלאג מדברים, אז הסכמתי.
חזרתי הביתה והתקשרתי לאיאן.
אמרתי לו שאני חושב שמזמינים אותי להבחן לבלאק פלאג.
אחר כך הגיע השותף שלי לדירה ושאל מה קורה.
אמרתי לו שאני נוסע לניו-יורק ואני אולי הולך להצטרף לבלאק פלאג.
הוא אמר שאני מזבל את השכל.
זה בהחלט נשמע ככה.
הלכתי כל הדרך לתחת הרכבת כי לא התחשק לי להזמין מונית.
זו היתה הליכה ארוכה והזדמנות לחשוב על הדברים.
החלטתי שהכי טוב יהיה שלא לצפות ליותר מדי.
תפסתי רכבת מוקדמת וישנתי כל הדרך.
נפגשנו בבוקר ב”אודסה”, מסעדה באיסט ווילג’.
שאלתי אותם מה הסיפור.
גרג סיפר לי שדז רוצה לעבור לנגן בגיטרת קצב והם מחפשים זמר ואם אני רוצה לנסות.
בקושי הצלחתי לענות. לא יכולתי להאמין למה שאני שומע.
נכנסו לחדר חזרות בשם mi kasa והלהקה התארגנה.
מצאתי את עצמי עם מיקרוסופן ביד וגרג שאל איזה שיר אני רוצה לשיר קודם.
חשבתי שאני חולם.
לרגע חשבתי שאני אולי בכלל לא שם.
אמרתי שאת Police story.
זה היה כאילו הכנסתי מטבע למכונת משחקי וידאו.
זה היה כאילו כל הלהקה נשענה אחורה, ואז קדימה ואז שמעתי את צליל הפידבק המפורסם של גרג גין ופתאום היינו בתוך השיר.
ניגנו את כל השירים שלהם.
את המילים שהכרתי שרתי, את אלה שלא, המצאתי.
ניגנו שני סטים.
כשסיימנו, הסתכלנו אחד על השני ואז הלהקה יצאה לדבר על זה בחוץ ואני ישבתי על רצפת חדר החזרות והמתנתי.
הם חזרו וצ’אק שאל “נו?”, “נו מה?”
“אתה רוצה להצטרף אלינו או לא?”
הייתי בפנים.
ככה, פחות או יותר, הצטרפתי לבלק פלאג.
לקחתי את הרכבת חזרה לדי.סי וקראתי את מילות השירים שהלהקה נתנה לי ללמוד.
זה היה החומר שמאוחר יותר הופיע בתקליט Damaged.
Padded cell, Damaged II, Room 13, הכל.
זה היה חומר כבד.
הייתי כל-כך שקוע שבקושי שמתי לב שהגעתי לדי.סי.
כמה ימים לאחר מכן ארזתי, התפטרתי מהעבודה, מכרתי את המכונית שלי והשכרתי את הדירה שלי ועזבתי את וושינגטון.
לא היה לי שום מושג מה עומד לקרות, אבל זה מה שרציתי, אז עשיתי את זה.
זה היה נהדר להגיד לבס שלי שאני מתפטר.
הוא הציע לי יותר כסף, אבל אמרתי לו שזה לא קשור לכסף ואני הולך לעשות את הדבר הזה שאני לא יודע איך יסתדר, אבל אני חייב לנסות.
הוא אמר לי שאני משוגע ושאני צריך לחזור לעבודה.
הוא ירד עלי חזק וזה השפיע עלי קצת.
למזלי, איאן מק’קאי תמך בי ואמר לי שהוא יודע שזה הולך להיות גדול.
כיבדתי את מה שהיה לו להגיד ואני עדיין מכבד.
הוא נתן לי את הדחיפה הזאת אל מעבר לדלת שהייתי צריך.
בשבילי, זו היתה הזדמנות לחיות.
עזבתי את העיר כמו בחור שנמלט מהכלא.
איאן לקח אותי לתחנת האוטובוס ואיחל לי בהצלחה.

[השיר המצורף נקרא wasted מתוך הNervous Breakdown EP שרולינס מדבר עליו בהתחלה כאן עם קית’ מוריס כזמר.
ובכלל, עם כל חיבתי לרולינס, ככל הקשור לפלאג, אני אוהב את כל מה שהם עשו לפני שהצטרף ואת damaged שהיה האלבום הראשון שהוא הקליט עם הלהקה. אחר כך משהו קצת אבד להם, או לפחות השתנה, זה דיון לפעם אחרת]

חוץ מקליפים אין בו כלום.
אם אני הייתי מנוי, מזמן כבר הייתי מבטל.
די להפקרות בבלוג!
אני הולך לקרוא את המדריך לבלוגר במשבר יצירה של ניימן.
אשוב ובאמתחתי פוסט?
אבל לפני זה ביקור בג’יידייט החינמי (כהגדרתה המאוד משעשעת של ל.)